מיוחד: קראו את הזוכה במקום השני בתחרות הסיפורים הקצרים ע"ש עפרה אליגון

הסיפור שהגיע למקום השני הוא "חוף הים של ירושלים" מאת עדו גפן. נימוקי השופטים לבחירה בו:

"זהו סיפור על ז?קנה, על שבריריות הקיום, על הבדידות הרועמת, על הרגע הבלתי-נמנע של היפרדות. אך קודם כל זהו סיפור על מה שאנחנו – מכלול חד-פעמי של זכרונות המציפים אותנו כל פעם מחדש כמימי הים הגואים: "ירח הדבש ברומא, הדו"ח בכביש החוף, המוות של הבן, הטעם של גלידת פיסטוק, המערכונים של הגשש החיוור, המלחמה שהייתה וזאת שבאה אחריה, הקול של אבא, השנתיים בבוסטון, השירותים הרעועים במעונות האוניברסיטה העברית, משפט הפתיחה באנה קרנינה..." וכן – חוף הים של ירושלים, זכרון הבראשית המתקיים בחלל הדק מן הדק שבין חלום למציאות, המלכד את מרכיבי האישיות המתפוררת, המפעיל את החושים שהולכים ונעלמים. הוא הוא הגיבור המרכזי של הסיפור ומסביב לו – זוג קשישים ביומם המשותף האחרון, הריחות והצבעים של שוק מחנה יהודה, השנים הארוכות שחלפו, אכזריות הנעורים, האהבה שעזה כמוות. סיפור לא "טרנדי", אך אניגמטי שמיד שובה את לב הקורא בפשטות המתוחכמת הכמו-המינגוויית, הלקוניות והמבנה ההדוק בהתאם לז'אנר."

הם יצאו לחפש את הזיכרון הראשון שלה, שלג על חוף הים בירושלים. למחרת כבר יסגיר אותה, אבל באותו רגע עוד נסעו יחד בקו 480, ספסל שני מהסוף. ליליאן נרדמה, וסמי הפנה את מבטו אל החלון וליטף את תיק העור הדהוי. רק על דבר אחד יכול היה להעיד

בוודאות — העולם השתנה מאז ביקר בו בפעם האחרונה. כבר שנים שהיא לא יצאה מדירתם הקטנה ברמת גן, והוא לא יצא בלעדיה. הוא הביט על ההרים המיוערים לאורך הדרך, זכר אותם מחודדים יותר, אמר לעצמו שהזמן נוגס אפילו בהם.

"את זוכרת את השר?פה הגדולה?" שאל אותה, והיא הזיזה את צווארה באי?נחת, התעקשה להיאחז בשנתה.

שלושה נערים שישבו בספסל האחורי התחילו לצחוק בקול רם, הפריעו לו להתגעגע. אחד השמיע מהפלאפון שלו מוזיקה שהלכה והשתלטה על החלל האחורי של האוטובוס. סמי ניסה להבין את המילים אבל לא הצליח. הוא לא אהב להתעמת, אבל החשש שהרעש יעיר את ליליאן הכריע אותו. הוא הסיט אליהם מבט.

"ש?קט אתם יודעים לעשות?" שאל וקיווה שלא שמו לב לרעד הקל בקולו. הנער עם הפלאפון שענד עגילים מנצנצים בשתי אוזניו, כיבה את המכשיר, אבל המשיך לזמזם את המילים בהתרסה. סמי חזר לבהות בנוף שמחוץ לחלון אבל לא הצליח להירגע.

האוטובוס נכנס אל העיר שהיתה פעם ביתם וחלף על פני הגשר הלבן. סמי, שהיה ערוך לרגע הזה, הוציא מכיסו מצלמה חד?פעמית צהובה, ניסה לתפוס בעדשתו את המבנה הגדול. אולם רק שלושה ימים מאוחר יותר, כשיחזרו התמונות מפיתוח, יגלה שהגשר חמק ממנו, ובמקומו הופיע הצומת הפקוק בכניסה לעיר, והשתקפותו של גבר מפהק שישב במושב לפניהם.

האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית, הנוסעים החלו לרדת, ביניהם גם הנערים, שטפחו על גבו של סמי ואיחלו לו שבוע טוב. המולת הנוסעים העירה את ליליאן והיא פקחה עיניים באיטיות. עיניה היו בצבע חום ערמוני, וסמי תהה לא פעם אם הלכו וגדלו עם השנים. גם שערה ועורה הכהה היו צבועים בגוונים של חום, ופעם אמר לה שבזכותה למד להבין כמה עומק יכול להיות בצבע אחד. "איפה אנחנו, סמי?" שאלה, והוא לא ענה. היא התרוממה באיטיות, וקרחת קטנה נחשפה באמצע ראשה. סמי מיהר לפזר את שערותיה וקיווה שאיש באוטובוס המתרוקן לא הבחין.

רק כששאלה פעם נוספת, אמר לה שהגיעו לירושלים והוסיף בלחש שאין לו כוח להזכיר לה כל פעם מחדש.

הם ירדו מהאוטובוס בפסיעות קטנות. צעירה דתייה עם חולצה של בני עקיבא הציעה להם עזרה, אבל סמי סימן לה בתנועת יד חפוזה שתניח להם לנפשם. סמי וליליאן הצטמקו עם השנים, ועתה כמעט נבלעו לחלוטין בהמון. דקות ארוכות הלכו צמודים זה לזו לאורך התחנה, התגברו על מדרגות, מעליות ומרצפות חלקות עד שהגיעו אל פתח היציאה לרחוב יפו. הם התקרבו לכיוון הדלת, וברגע אחד השמש של תחילת אוגוסט פגשה את ליליאן לא מוכנה.

"קר לי, סמי," אמרה, והתקרבה אליו. "השלג ודאי קרוב."
"זה קיץ עכשיו," הפציר בה, אבל ליליאן לא נענתה. כינסה את ידיה אל תוך גופה והחלה לרעוד. גם היום החם ביותר לא יעצור את הזיכרון המושלג שלה. סמי שיחרר אנחה והניח את התיק על הרצפה. בתנועה איטית ועייפה הוציא מתוכו מעיל לבן שקנה לה פעם. עכשיו הוא היה גדול עליה בשתי מידות, אבל היא התעקשה ללבוש אותו בגאווה. היא הרימה את ידיה באוויר כמו ילדה המחכה שיעטפו אותה אחרי מקלחת, ולא הסכימה לזוז עד שסמי כרך לצווארה גם צעיף. רק אז עשתה צעד ראשון אל מחוץ לבניין התחנה, ויצאה יחד איתו לכיוון הרכבת הקלה.

סמי אחז בידה של ליליאן ודרש ממנה שוב ושוב: "אל תעזבי," אף שלא היה בטוח אם שמעה אותו בהמולת הרחוב הסואן. "איפה אנחנו?" שאלה שוב ושוב, והוא לא ענה. עיניו הופנו אל מסילת הברזל האפורה, ואוזניו חיכו לצליל מחוספס של מנוע. שנים שהוא עוקב בעיתונים אחרי הרכבת הפלאית שנוסעת לאורך רחובות העיר, ועתה ציפה לראות אותה במו עיניו. פעם נוספת הוציא את המצלמה מתיקו, אבל מיד החזיר אותה, החליט לשמור את הפילם לנסיעה עצמה.

בנסיעה איטית וכבדה התקרבה הרכבת עד שנעצרה בתחנה. היא היתה גדולה וכסופה כמו שסמי דמיין, כחיית הברזל מחזונו של הנביא דניאל. הוא צעד קדימה, עמד על סף הרציף. ליליאן נותרה חבויה מאחוריו.

"היית מאמינה, ליליאן? רכבת בירושלים," אמר, והיא לא השיבה.

הדלתות נפתחו. סמי משך את ליליאן קדימה. הוא רצה לפסוע יחד איתה לתוך הקרון, אבל רצף בלתי נגמר של אנשים הכה בו. הידיים המקומטות של סמי וליליאן התנתקו זו מזו, ושניות ארוכות התהלכו שני הקשישים היתומים כדף קרוע, עד שחזרו והתאחו אחד בשנייה. רק בפעם השלישית הצליחו לעלות, נצמדו יחדיו ונאבקו על מקומם. גבר צעיר עם כיפה לחש לאשתו בקול רם, "רק המעיל שלה תופס את כל המקום." סמי לא אמר דבר. הוא היה עסוק מדי במאמץ להישאר יציב. ליליאן כלל לא שמה לב למתרחש. הרכבת יצאה לדרכה, והיא בהתה בבנייני העיר, וסמי חשב לעצמו שהסתכלה עליהם כמו על מכר שלא ראתה שנים רבות; ידעה שהם מוכרים לה, אך התקשתה להיזכר מאיפה.
בתחנה של מחנה יהודה ירדו מן הרכבת.

"הגענו לים?" תהתה ליליאן. הוא לא ענה. מסילת הרכבת לקחה איתה את רחוב יפו שהכיר, הותירה אותו אבוד בזמן ובמרחב.

הלוך ושוב הסתובבו תחת קרני השמש הירושלמיות, שהיו חמות מכפי שנשמרו בזיכרונותיו. כמה רצה שתעצור אותו כמו שעשתה פעמים רבות בעבר. תגיד לו להפסיק עם השטויות, ואז תפתור בעצמה את התסבוכת כשתשאל את אחד האנשים ברחוב איך מגיעים. אבל היא לא אמרה דבר, מחתה את הזיעה שנטפה על מצחה, והתאמצה לעמוד בקצב צעדיו שהלך וגבר. רק אחרי שכבר היו מותשים, הבחין סמי בזרם של אנשים שיצא ונכנס לאחת הסמטאות. הוא גרר את ליליאן אחריו, ושניהם מצאו עצמם מול שורה של דוכנים עמוסי ירקות, לחמים ופיצוחים. סמי חייך בסיפוק, ומיהר להביט עליה בסקרנות. אחרי כמה שניות, כמו שקיווה, עצמה ליליאן את עיניה מבלי לדעת למה.

כשהיו צעירים אמרה שהמבקרים בשוק נותנים לחושים להוליך אותם שולל. חושבים שהחוויה מסתכמת בכמה צבעים וריחות, לא יודעים שכל העניין הוא למצוא נקודה של שקט ברעש הגדול. אחר כך, כדי להבהיר את טענתה, היתה לוקחת אותו לחלק הצפוף ביותר בשוק, ליד מוכרת התבלינים עם הגבות הצבועות, ומכריחה אותו לעצום עיניים. לנסות ולהרגיש את תנועת האנשים שהלכו לידם, דרכם ועל פניהם כמים חיים. עתה ניסה שוב לעצום את עיניו, אבל אז כמו היום, הפחד גבר עליו.

יותר משישים שנה שלא ביקר בשוק. ביום הולדתו העשרים ושלושה עזבו שניהם את ירושלים, ומאז הוא לא חזר. לא יכול היה לחשוב על עצמו משוטט בשוק כתייר, כזר. כילד, עבד כל קיץ במאפייה של דודו, וזכר היטב את אותם התיירים האדומים והמזיעים שעברו ליד הדוכנים, עם כובעי קש גדולים וחולצות איטלקיות מהודרות, הצהירו במבטם האנתרופולוגי שהם כאן רק לביקור קצר, עד שתהה אם לא עשו את כל הדרך העקלקלה לירושלים רק כדי להזכיר לעצמם מי הם לא. ליליאן לעומתו, חזרה לשוק כמה פעמים לאורך השנים במסגרת טיולי בבית הספר שאותם ליוותה כמורה. באותם ימים נדירים היה סוגר את המסגרייה מוקדם מהרגיל והולך בזריזות הביתה, מחכה לה בציפייה ליד שולחן העץ במטבח. כשהיתה נכנסת, ועוד לפני שהספיקה להניח את התיק, מיהר לשאול אותה: על מחירי העגבניות והחצילים ותפוחי האדמה והכרובית, ועל הדוכן של דודו שנפטר מזמן, ועל הסחורות החדשות שצצו ואלה שנעלמו. היא היתה עונה לו לאט. מילים על גבי מילים על גבי מילים, ידעה שהוא צריך לשמוע על השוק כאדם מאמין הזקוק לתפילה.

מתי סיפרה לו על השלג בחוף הים? הוא לא היה בטוח. אבל זה קרה כאן, באחד מהמפגשים הראשונים ביניהם, כשהגיעה לקנות חלה במאפייה ואז חמקה איתו אל הסמטה הסמוכה. שם סיפרה לו על זיכרון בראשית הפרטי שלה. על ילדים ששיחקו בשלג, חפרו בידיים חשופות בחיפוש אחרי גרגירי החול שנעלמו. על גברים מבוגרים ונשים מטופחות שישבו על כיסאות נוח אדומים בחלוקים עבים, ניסו להשתזף בקור הבלתי נסבל. על צדפים שביצבצו בין הפתיתים הלבנים, ועל אמהות שצעקו לילדיהן לא ללכת יחפים מחשש שיתקררו. סיפרה גם על עצמה, היחידה שהעזה להיכנס למים הקפואים. תיארה את הצעדים האיטיים שעשתה אל תוך הים, ואת גושי הקרח שצפו סביבה. סיפרה איך עצמה את עיניה ונכנסה עמוק אל תוך המים. פקחה אותן רק לשנייה, וראתה מולה את הכחול הטהור ביותר שראתה בחייה.

עד היום סמי מוסיף להתחרט על מה שאמר לה אז. "זה בטח היה רק חלום," קבע, ואז הוסיף במידה של ביטחון: "כבר שנים שלא היה כאן שלג, ובטח לא ים." מאז לא סיפרה יותר את תולדות זיכרונה הראשון. בהתחלה היה בטוח שמדובר בעניין של זמן עד שישכנע אותה לדבר שוב על החוף, אבל עם השנים למד להבין כמה עקשנות היתה בה. לא משנה כמה התנצל והתחנן, התמידה בשתיקתה. גם אחרי שכבר הכירו זה את גופו של זה, גם אחרי שנישאו, וגם אחרי שנים, כשעברו לדיור מוגן בצד השני של העיר. טענה שזיכרון כזה יקר מכדי לשים בידיים של אדם אחר, אפילו של אהוב.

אחר כך הגיע האלצהיימר, ותלש את הזיכרונות שלה אחד אחרי השני. את ירח הדבש ברומא, את הערב במסעדה הסינית, את הדו"ח שקיבלה בכביש החוף, את המוות של הבן, את הטעם של גלידת פיסטוק, את המערכונים של הגשש החיוור, את הסיגריה הראשונה שעישנו יחדיו, את המלחמה שהיתה וזאת שבאה אחריה, את קול אביה, את הכלב שאימצו לשלושה ימים רק כדי לגלות שהוא בכלל של השכנים, את הטיול לנחל דוד והרגע שבו החליקה, את השנתיים בבוסטון, את השירותים הרעועים במעונות האוניברסיטה העברית, את הפחד שלה מהמוות, את ההוראות המדויקות איך להכין את הקפה האהוב עליה, את משפט הפתיחה ב"אנה קרנינה", את היום שבו פגשה את סמי.

על כל הזיכרונות כיסה הריק. על כולם, חוץ מעל זיכרון החוף המושלג של ירושלים. עליו לא הסכימה לוותר. המשיכה לשאול שוב ושוב מתי יחזרו לבקר, ולרמוז על קיומו במלמולים דקים שברחו ממנה בשנתה. ועדיין, בכל פעם שסמי ביקש ממנה שתספר לו שוב את הזיכרון הראשון שלה או שתסביר היכן בדיוק נמצא החוף, סירבה והתכנסה בשתיקתה. הוא הזכיר לעצמו שלא מדובר בזיכרון אמיתי, אבל לא היה בכך כדי להפחית את מידת התסכול. כמה כאב היה בידיעה שאת העדות האחרונה לאישה שפעם היתה, לא הסכימה לחלוק עמו. אפילו באותו רגע כשעמדו בשוק. אפילו כשביקש ממנה שרק תרמוז לאיזה כיוון ללכת — שתקה.

"תשאל אותה," אמרה ליליאן והצביעה על מוכרת באחת הבאסטות. סמי ניגש אל האישה, ואחרי גמגום קל שאל אותה אם היא יודעת איפה חוף הים של ירושלים. המוכרת הביטה עליו בבוז ממרום שרפרף העץ עליו עמדה, אפילו לא שקלה לענות לו. המשיכה לסדר את ערמת הבטטות כאילו היו ספרים על מדף. "הוא שאל אותך שאלה," הגיחה ליליאן מתוך נפשה המעורפלת כדי להגן על כבוד בעלה, "הוא שאל אותך שאלה, למה את לא עונה? הוא שאל אותך, הוא שאל." היא התקרבה אל הדוכן, והמוכרת זינקה בבהלה, התחבאה מאחורי חומה של קישואים והודתה בלחישה: "באמת שאני לא יודעת מה לענות לך."

סמי מיהר להתנצל ומשך את ליליאן אחריו. הם נעמדו באחת הסמטאות הצדדיות, והיא המשיכה למלמל עוד רגעים ארוכים, "למה היא לא ענתה לך? למה היא לא ענתה?"
באצבעותיו העבות ליטף בסבלנות את ראשה, החליק פעם נוספת את שערותיה. הוא קנה לה רחת לוקום עם שקדים, הזכיר לה שפעם היה מביא לה ממתקים כאלה כל יום שישי. היא נגסה נגיסות קטנות ושתקה. אחר כך עברו בין הדוכנים, וליליאן נתנה חתיכה מהממתק שלה לקבצן שראתה בדרך. הם יצאו מהצד האחר של השוק, עברו במעבר החצייה הדהוי וחמקו אל שכונת נחלאות. הרעש נותר מאחוריהם. הרחובות היו צרים, אך העניקו תחושה מרווחת ביחס לסמטאות העמוסות של השוק. סמי הביט בבתים הקטנים. כשהיה צעיר הרגיש שהם מתאימים בדיוק למידותיו. הוא אחז בידה של ליליאן וניתב אותה בעדינות בין פיר ביוב לבלון גז, שמר עליה כמו שילדים שומרים על חיית מחמד ראשונה. אחרי הליכה קצרה, הם נעצרו ליד בית הכנסת שהיה שלהם. ארבעה צעירים חרדיים עברו לידם ונכנסו לבניין. כמה היה רוצה שמישהו יניח מצבה במקומות כמו אלה. אפילו היה מסתפק בשלט עץ קטן ועליו הכיתוב: "כאן החליפו ליליאן וסמי פתקים בתפילת ערבית".

ליליאן היתה עייפה. היא כופפה את ברכיה בהפגנתיות, וסמי מיהר להוביל אותה לספסל מול מגרש המשחקים הסמוך. ארבעה עצים גדולים עמדו בפאות המגרש, שימשו כשערי כדורגל לכמה ילדים וילדות ששיחקו על רחבה מרוצפת, מרופדת בחול. סמי הושיב את ליליאן על הספסל, והיא הביטה על הילדים וחייכה. מחאה להם כפיים והם נופפו לה חזרה. סמי הוציא מהתיק תפוז בשקית ניילון ירקרקה. התיישב לצדה, חילץ את התפוז מהשקית וגילף את הקליפה בסכין מטבח שהביא איתו. אחר כך השיל מעל ליליאן את המעיל והצעיף כדי שלא יתלכלכו, והגיש לה בזה אחר זה פלחים קטנים. מיץ נטף מבין אצבעותיו. "תודה," אמרה לו אחרי כל חתיכה שקיבלה. אולי זכתה לחוות את טעמו הראשוני של הפרי שוב ושוב, חשב, וכמעט מצא בכך נחמה

הכדורגל פגע בראשה של ליליאן בדיוק כשעמדה לנגוס בחתיכה האחרונה. הוא נחת על פניה והפיל את הפלח על הרצפה. ליליאן צעקה, עצמה את עיניה ומיהרה לגונן על ראשה בידיים שבריריות. סמי עטף אותה במעיל, כאילו היה בו כדי להגן עליה מפני העולם כולו. אחת הילדות, בחצאית ג'ינס וחולצת בית ספר כחולה, התקרבה אליהם בצעדים מהוססים, בעוד שאר הילדים הסתדרו בטור עקום מאחוריה. "סליחה, אפשר את הכדור?" שאלה, וסמי לא ידע אם אמרה סליחה כי התנצלה, או כי חיפשה מילה לפנות אליו.

"אתם השתגעתם לגמרי?" צעק, והילדה נסוגה לאחור. "מה יש לכם? אתם לא נורמלים, כמעט רצחתם בן?אדם." הילדה שמה את ידיה מאחורי גבה ושתקה. זה רק הרגיז אותו יותר. "אין לך עיניים בראש? זאת היתה ממש סכנת נפשות," הטיח בה, נתן לזעם להתפרץ מתוכו.

"סליחה," אמרה שוב הילדה. "אם רק אפשר לקבל את הכדור."

הכדורגל נח בינו לבין ליליאן. היה זה כדור לבן ומפויח, עטוף בחתיכות גומי מחומשות. הוא לקח הכדור בידיו הרועדות והתכוון להחזיר אותו לילדה, אבל אז הביט שוב בפנים של ליליאן, מפוחדות וקפואות כמו שלא היו מעולם. באותו רגע, מבלי לחשוב על העניין לעומק, לקח את הסכין, ובשארית כוחותיו ניקב את הכדור.

אט?אט הלך והתכווץ. הכדור נפל על הרצפה, התגלגל ונעצר לרגלי הילדה. היא הניחה את ידיה על עיניה, אך הותירה לעצמה חריצים גדולים מספיק כדי לראות את האסון. היא התחילה לייבב, ולאחר כמה שניות הסתובבה וברחה בריצה בשביל שהקיף את בית הכנסת. ילד אחר צעק שהוא רוצח, ואז חמק עם יתר הילדים המפוחדים.

מגרש המשחקים נותר ריק. סמי הביט בליליאן. הקרחת הקטנה נחשפה מחדש. שוב ניסה לסדר את שערותיה, אבל ליליאן סירבה להוריד את ידיה מראשה. היא נותרה מקופלת בעצמה, ולו כבר לא היה כוח להתנגד. הם ישבו ככה זמן?מה, עד שהשמש נעלמה מאחורי בית הכנסת. שוב חיבק את התיק בשתי ידיו, ניסה לספור את העלים שעל העץ ולא הצליח. אחר כך הוציא מתיקו את המצלמה, הרים בעדינות את ידה השמאלית של ליליאן, וצילם את תווי פניה העייפים, אמר לעצמו שגם רגעים כאלה צריך לתעד. לאחר מכן התכופף באיטיות, הרים את פלח התפוז שנפל על הרצפה. הוא הוציא מטלית בד מכיסו, והחל לנקות את גרגירי החול שנדבקו לחתיכת הפרי.

"מחר ייקחו אותך," אמר.
"לחוף?"
"יש אנשים שיטפלו בך יותר טוב ממני."
"איפה השלג, סמי?"
"אני אבוא לבקר כל יום."
היא רכנה לפנים. עיניה נותרו עצומות.
"אני מריחה את הים, גם אתה?"

סמי הושיט אליה את שתי ידיו, הצמיד את ראשו לראשה וליטף בעדינות את הקמטים שבפניה. אחר כך לחש לה, "מה נשאר לך שם?" ולא ציפה לקבל תשובה. הוא עצם את עיניו, ניסה לדמיין את שניהם לבד על חוף הים שלה. עומדים עירומים ומקומטים על קו המים, היא עם שדיים חומים ונפולים, והוא עם גב כפוף ופנים חיוורות. דמיין את הקור הנוראי, ואיך היא משכנעת אותו להיכנס אל תוך המים למרות שאינו רוצה. איך הוא פוסע פנימה לאט, חש בחול הקר על קרקעית הים. ואחרי שחצי מגופם כבר בתוך הים, דמיין איך ליליאן מסתובבת לכיוון החוף, נשכבת על המים. הוא ממהר לאחוז בה, אבל היא צפה כגונדולה קטנה על פני המים הקרים.

הוא פקח את עיניו, ראה מולו את בית הכנסת, ואז הביט שוב על מגרש החול הקטן. מיד קם על רגליו בזריזות, והרים את ליליאן יחד איתו.

"חוזרים הביתה?" שאלה, והוא לא השיב. הוביל אותה לאט?לאט על פני הרחבה, דאג להסיט ברגלו אבני חצץ קטנות שהיו בדרכם.

"איפה אנחנו?" תהתה, והוא נעצר במרכז הרחבה, התכופף מעט ונישק את ידה השמאלית. אחר כך התנתק ממנה, ובכבדות גדולה, כרע על ברכו. הוא נותר באותה תנוחה כמה דקות, ניסה להסדיר נשימה. אחר כך במאמץ עילאי הוריד גם את הברך השנייה, ולבסוף נשכב עם גבו על החול הדק. לכמה רגעים נותר דומם, ואז הושיט יד מלמטה. היא נאחזה בו, הניחה את ידה השנייה על הקרקע ונשענה לאחור. הם נשכבו זה לצד זה, מתנשפים. מרחק קטן הפריד ביניהם. סמי הביט אל עבר השמים שהלכו והשחירו.

"זה החוף," הודיע לה. "זה החוף של ירושלים."
היא לא אמרה דבר, וסמי מצדו מתח את שתי ידיו לצדדים, התחיל להזיז אותן בתנועות מגושמות מעלה ומטה.
"בקרוב יגיע גם השלג," אמר, "אנחנו צריכים להתאמן."
היא לא הבינה, אולם מיד הצטרפה, התחילה להזיז את ידיה הלוך וחזור כמוהו.

"עכשיו גם את הרגליים," אמר לאחר שתפסה את הקצב, והיא צייתה. פישקה את רגליה ומיד הצמידה אותן חזרה, ואז שוב, ושוב, בתנועות רחבות ועדינות מאלה של סמי.
מתפללים שיצאו מבית הכנסת הסתכלו עליהם בתימהון, אבל הם המשיכו בשלהם — ליליאן היתה עסוקה בשמירה על קצב אחיד של הידיים, וסמי היה עסוק בלשמוע את נשימותיה. הם לא חייכו, גם לא הביטו זו בזה, רק הניעו את ידיהם ורגליהם בקצב איטי על החול, יצרו צורות של מלאכים קשישים על חוף הים של ירושלים.