ג'יי. סי. שנדור. מבטאים את השם הזה עם ש', לא עם צ'. וכדאי שתדעו את זה, כי יש סימנים טובים שהוא הולך להיות אחד מהגדולים. ישנם במאים שיוצרים סרט אחד מצוין ויוצרים ציפיות, אבל אז מתברר שסרט אחד זה כל מה שהיה בהם. שנדור, לעומת זאת, כתב וביים עד היום שלושה סרטים: "התמוטטות" המבטיח, "הכל אבוד" הנהדר והשאפתני, ועכשיו גם "שנה קשוחה מאוד". וסטריק של שלושה סרטים מוצלחים ברצף, כתיבה ובימוי, בתוך ארבע שנים בלבד, זה כבר לא להיט חד פעמי, זה לא פוקס, זה סימן של במאי מוכשר ומיומן במידה נדירה. שנדור אמנם חמק עד עכשיו מהרדאר של האוסקר, אבל הוא לא יחמוק לנצח. הסרט הבא שלו עשוי להיות זה שיהפוך אותו רשמית לשם גדול, ואם לא הסרט הבא, אז זה שיבוא אחריו.
"שנה קשוחה מאוד" הוא הראיה הטובה ביותר עד היום לכך שיש משהו בשנדור הזה. "התמוטטות" היה ניסיון ראשון ו"הכל אבוד" נשען על מה שנראה כמו גימיק סרט שלם על אדם אחד לבד ביאכטה. "שנה קשוחה מאוד", לעומת זאת, הוא סרט סטנדרטי לגמרי על פניו. אין גימיק, אין זווית אקטואלית מיוחדת. תיאור העלילה לא נשמע מרגש. הכל טמון בביצוע: בכתיבה, בבניית הדמויות, בבימוי ובעריכה, שנדור הופך את הסיפור הרגיל הזה למרתק. הוא יודע מה שהוא עושה.
ב-1981 השנה שבה נרשם מספר השיא של תקריות אלימות בניו יורק סיטי אבל (כמו "הבל") מוראלס הוא הבעלים של חברת דלק, איש עסקים מבריק, שמנסה לאפשר לחברה שלו לשרוד ולהתפתח, וזה לא קל. נהגי המשאיות שלו מותקפים בזה אחר זה, המשאיות נחטפות, והדלק שבהן נגנב. במקביל, אבל (אוסקר אייזק) רוכש פיסת נדל"ן במיקום אסטרטגי, משלם את המקדמה לבעליה החרדים, וניתן לו חודש להשיג את היתר. ואז חוק מרפי, נוסח משולב תשמ"א, תוקף בכל החזיתות: הוא מסתבך עם חברות מתחרות, עם מס הכנסה ועם אשתו, והשגת הכסף בזמן נראית כמו משימה בלתי אפשרית. ואם הוא לא ישיג אותו הלך עליו, הוא כרה את הקבר העסקי שלו במו ידיו.
את "שנה קשוחה מאוד" תמצאו בוודאי מסווג תחת הז'אנר "סרט פשע" - וזה כמעט נכון. יש פה את כל מה שצריך להיות בסרט פשע, חוץ מדבר אחד: פשע. הוא בהחלט מזכיר סרטים אחרים המספרים על אנשים שמגשימים את החלום האמריקאי דרך עולם העסקים המפוקפקים, בעיקר סדרת "הסנדק" ו"פני צלקת", בין השאר משום שאוסקר אייזק נראה כמי שבחר במודע לגלם את אל פאצ'ינו. אלא שבניגוד לגיבורי הסרטים האלה, שבחרו בדרך הקצרה יחסית והלא חוקית לעושר, אבל הוא לא פושע. הוא מצהיר במפורש בסרט שהוא בחר שלא להיות גנגסטר. הוא יגשים את החלום האמריקאי, אבל יעשה את זה בדרך הישר, כאזרח שומר חוק, גם כשאנשים מסביבו בוחרים בדרכים חוקיות פחות כדי לשמור על עצמם ועל עסקיהם. הסרט הזה הוא מין נגטיב של "פני צלקת": השאלה היא לא רק האם אבל יצליח לגמור את החודש, אלא האם העקרונות המוסריים שלו יגיעו לשם ביחד איתו. זה לא יהיה קל.
"שנה קשוחה" בונה את המתח באיטיות. כשירייה או מרדף אינם רעש רקע סטנדרטי אלא משהו יוצא מגדר הרגיל, כל אחד מהם נחשב. הנשק הסודי של הסרט הוא ג'סיקה צ'סטיין בתפקיד אנה מוראלס, אשתו של אבל, שהיא גם שותפה בעסקיו ובמובנים רבים, המקור לעושרו. בעוד אבל הוא ישר כמו סרגל, אנה היא סיפור מסובך יותר: היא נראית לפעמים כמו אשתו-של תומכת ובמקרים אחרים כמו תככנית מסוכנת, וצ'סטיין הנפלאה ממגנטת, מסקרנת ומושכת את המבט בכל סצנה, גם השקטות שבהן.
כמו גיבורו, גם "שנה קשוחה מאוד" בוחר בדרך הישר ומשלם על זה את המחיר. הרבה יותר קל למשוך תשומת לב עם פיצוצים, אורגיות ופשע גדול מהחיים מאשר עם סיפור על איש עסקים עם מעיל חום שמנסה לסגור עיסקת נדל"ן, ולא משנה עד כמה מדויק יהיה התסריט. הצניעות שהסרט כפה על עצמו לא מאפשרת לו להיות סרט "גדול" אפילו אם תצפו ותיהנו, לא בטוח שתזכרו את הסרט מספיק בסוף השנה כדי לדרג אותו כאחד הסרטים הטובים שנעשו בה. ובכל זאת: את הסיפור שלו הוא מספר באופן משובח מכל הבחינות, ולא כדאי לפספס אותו, בין השאר כדי שתוכלו להגיד, כשג'יי. סי. שנדור יקבל את האוסקר שלו, שאתם הכרתם אותו עוד כשהיה קטן.