מנו והלפרין הם צמד רווקים מזדקנים, חברי ילדות, שעדיין עסוקים בחיפוש אחר האישה המופלאה מן החלומות. בוקר אחד פוגשים השניים בן מחזור שלהם שאותו הם לא ראו למעלה משלושים שנה. האיש, שנראה צעיר בהרבה מכפי גילו, חי בחווה מבודדת בנגב, ומנהל בה מרכז רוחני שמציע טיפולים במין טנטרי, ואחת המטופלות שלו היא לא אחרת מאשר שחקנית הקולנוע הצרפתייה קתרין דנב. גיבורינו הסקרנים מחליטים לצאת למסע לנאת המדבר הדרומית בתקווה שיזכו גם הם ליהנות ממעין הגיבורים. כך מתחיל 'סרט עם קתרין דנב' - פרודיה על הגבר הישראלי שגם בגיל מבוגר ממשיך לרדוף אחר האישה המופלאה מן החלומות.
בניגוד לתבניות המקובלות בקולנוע הישראלי של הנשים האחרונות, הסרט אינו עוסק בצד האפל של הקונפליקט היהודי-ערבי או בהוויה הצה"לית מזווית נשית, או בבעיות של גיבוש הזהות המינית במגזר החרדי. סרטים שמצליחים לחמוק מהנושאים המדוברים הם בדרך כלל סרטים אישיים. גם 'סרט עם קתרין דנב' הוא במידה רבה סרט אישי. אולם בניגוד לקולנוע האישי המקובל במקומותינו שנוטה להתעטף בנימה מלנכולית נוגעת ללב, סרט עם קתרין דנב הולך בכיוון הקומי שאינו מזוהה בדרך כלל עם הקולנוע האישי. ההומור של הסרט איננו הומור שמתבסס על דיאלוגים שנונים או על מצבים שמסתבכים, אלא הומור שבא מתהייה מתמשכת על האבסורד שבקיום האנושי, הומור שמצמיח גיבורים שלכודים בין התשוקה ללכת עד הסוף לבין הידיעה שלא יגיעו לשום מקום.
רוח השטות של הסרט מתבטאת בין השאר באופן שבו הוא הופך לכאורה את האישה לאובייקט. זה מתחיל כמובן מקתרין דנב, האישה הבלתי מושגת שמצטיירת כאובייקט להערצה ולסגידה. אבל קתרין דנב איננה האישה היחידה בסרט. למסע של שני הגיבורים הגברים לעבר הכוכבת הצרפתייה מצטרפות שתי נשים ממשיות. האחת היא נטלי, נערת ליווי יפהפייה שנמלטת מסרסוריה, והשנייה - פנינה, דודתו הקשישה של הלפרין, שגיבורינו מקווים כי המפגש עם כוכבת הקולנוע הנערצת עליה יחולל נס ויעיר אותה מן התרדמת שאליה היא נפלה. ומסתבר שלשתי הנשים הללו יש מחיר נקוב.
נטלי, נערת הליווי ששני הגיבורים הגברים של הסרט מעניקים אותה זה לזה כמתנה, מעידה על עצמה ששוויה 1,200 דולר ללילה, בהמשך מעדיפים סרסוריה למכור אותה לאמיר הסעודי פהד תמורת 600,000 דולר, והסוחרים הבדואים שמתווכים בינם לבין בית המלוכה הסעודי מציעים עוד 20,000 דולר בעבור הדודה פנינה הקשישה.
אם נדמה שהסרט אכן משתעשע ברעיון של החפצת נשים, הוא עושה זאת כחלק מן המראה הפרודית שהוא מציב מול הגברים ומן הרצון להציג בצורה מגוחכת את האופן שבו הם מדמיינים את האישה וסוגדים לה כאילו היא הייתה ישות שמימית. נראה על כן שיותר משהסרט עוסק בזהויות מגדריות הוא עוסק בדימויים: האופן שבו מדמים הגברים את עצמם, והאופן שבו הם מדמים את הנשים שבעולמם.
הסרט הוא סרט ביכורים, ואני מניח שהעובדה שעשיתי סרט ראשון בגיל מבוגר יחסית, אחרי שכבר עשיתי דבר או שנים בחיים, היא זאת שאפשרה לי להתמסר עד הסוף לסרט בלתי אחראי כזה. נדמה לי שרק אדם בגילי, שכבר מבין ששום דבר לא חשוב באמת, יכול להרשות לעצמו לשים את כל יהבו על סרט מסע שלא מוביל לשום מקום בלי לחשוב שהוא חוטא לעצמו ולעולם.
במשך כל השנים הייתה לי נגיעה במעשי יצירה שהובילו בסופו של דבר לעשיית הסרט. בשנות השמונים, וגם אח"כ, עבדתי כתסריטאי פרילנסר בערוץ הראשון, שהיה באותה תקופה גם הערוץ היחיד. עבדתי בעיקר עבור המחלקה לתוכניות ילדים ונוער, שהיתה המחלקה הפעילה ביותר בערוץ בהפקת תוכניות מקור. במסגרת עבודתי במחלקה הייתי שותף כתסריטאי וכמפתח לכמה מתוכניות הדגל של שנות השמונים והתשעים, ובהן 'זנב לחדשות', 'הופה היי', 'תופסים ראש' ועוד. משם המשכתי לכתיבת ספרי ילדים ומחזות לילדים, ובתוך כל זה פיעמה גם התשוקה להביא אל הבד סרט עלילתי מלא. כתבתי או שהייתי שותף לכתיבת תסריטים שקודמו בקרנות הקולנוע ובכמה מקרים אפילו הגיעו לסף הביצוע. כשהגעתי לגיל חמישים, הבנתי שאין ברירה ושהגיע הזמן לעשות את הפיצ'ר הראשון שלי, גם אם אני אצטרך לעשות אותו במו ידי.
התוכנית המקורית הייתה לייצר סרט סטודנטים ולגייס לשם כך תלמידים ותלמידים לשעבר. בסתיו 2011 יצאתי לצילום פיילוט על בסיס שיתוף פעולה התנדבותי של שחקנים-חברים וצוות של סטודנטים מתנדבים. הפיילוט נעשה עוד טרם שהיה תסריט, אבל הוא הצליח להעביר את כוונת הסרט העתידי וזכה להדים חיוביים. במקרה נקרה אז בדרכי המפיק אלעד פלד שבאותן ימים ממש השיק ביחד עם שותפו מרט פרחומובסקי את מיזם 'קולנוע פרינג'. היה זה מיזם ששם לו למטרה לסייע לסרטים עצמאיים דלי תקציב. השניים הביעו את חיבתם לפיילוט והציעו לי להצטרף לתחרות. 'סרט עם קתרין דנב' הגיע למקצה הגמר ולשלב הפרזנטציות, ובסופו של דבר זכה בחבילת הפקה שכללה סכום מזומן קטנטן מתנת קרן הקולנוע הישראלי, ערכת ציוד צילום, תאורה וסאונד בסיסית, שירות יעוץ משפטי ושירותי יח"צ. אבל המרכיב המפתה בחבילה היו ארבעה אנשי מקצוע מנוסים שהתחייבו לעבוד בסרט על בסיס התנדבותי למחצה.
כך זכיתי שלימיני התייצבו הצלם קלאודיו שטיינברג, העורך דני שיק, איש הקול ודים יאגמן, ומאוחר יותר גם המוזיקאית רונית רולנד. חבירתם לפרויקט של ארבעה אנשי מקצוע מן המנוסים והמשובחים בתחומם היתה משמעותית מאוד מבחינתי, כיוון שבעצמי הייתי רחוק מהעשייה בפועל, ולא היו לי הידע והניסיון הדרושים לביצוע פרויקט שכזה. אחרי שידעתי שיש לי על מי לסמוך, כל מה שנותר היה למצוא דרכים לממן את המסע. הבעיה המרכזית של סרטים דלי תקציב היא מן הסתם בעיה של תקציב. הסכום שעמד לרשותנו היה 385,000 שקלים, תקציב זעום מאוד יחסית לנפח התסריט. רק 100,000 שקלים מתקציב סרט הגיעו מקרן הקולנוע באמצעות מיזם קולנוע פרינג', ואת כל השאר הבאתי אני. שברתי קרנות פנסיה וביטוחים ובעיקר סחטתי את ההורים הקשישים שלי. זה המקסימום שיכולתי להגיע אליו מבלי להרעיב את הילדים שלי.
סיפור אחד שמסמל את התהליך המורכב של עשיית סרט בישראל התרחש בצילומי סצנה שבה מלווים גיבורינו את העלתה של פנינה הקשישה לאמבולנס שהוזעק כדי לפנותה. השימוש באמבולנס וצוותו התאפשר לאחר שאנשי מגן דוד אדום ניאותו להעמיד אותם לרשותנו באופן חד פעמי בעלות נמוכה מאוד. זה היה היום הראשון של הצילומים, אנחנו עוד לא היינו מספיק משופשפים, ולא הספקנו לכסות את הסצנה באופן משכנע, וברור היה שנצטרך לחזור אליה לצילומי השלמה. זאת אולי הייתה תקלה שאפשר היה לצפות לה, אבל עוד באותו יום התחולל מפנה נוסף בהפקה: השחקנית שגילמה את נטלי, ולה היה תפקיד מרכזי במעמד, פרשה אחרי יום הצילומים הראשון.
עכשיו היה ברור שנצטרך לוותר לחלוטין על הסצנה, כי הסכום שנדרש כדי לגייס שוב את האמבולנס וצוותו חרג באופן בלתי מתקבל על הדעת מתקציב ההפקה. בינתיים קפצה לתפקיד הנשי הראשי שחקנית חדשה, הלוא היא אסיה נייפלד האחת והיחידה, ואיתה חזרנו לסצנה במהלך צילומי ההשלמה. כדי לחסוך בהוצאות צילמנו רק את הזווית ההפוכה, שממנה לא נראים האמבולנס וצוותו. מה שרואים היום בסרט זו סצנה שהצטלמה בשני מקומות שונים, בהבדל של כמעט שנה בין זווית אחת לשנייה, ושבמהלכה מתחלפת השחקנית מבלי שאף צופה מבחין בכך - סוד הקסם של העורך הוותיק דני שיק.
זו רק דוגמא קטנה מן ההפקה שממחישה כיצד נאלצתי לחפש דרכים יצירתיות במיוחד כדי לעמוד באתגרים שהצבתי לעצמי עם תסריט רב מיקומים והתרחשויות, שהיום אני יכול להודות בפה מלא שמלכתחילה לא היה שום קשר בינו לבין התקציב שעמד לרשותי. יחד עם זאת, אני חושב, מעיד הנחתום על עיסתו, שבנסיבות הפקה של קולנוע דל תקציב, הוצאתי תחת ידי סרט לגמרי לא רע שעשוי אפילו לעשות נעים לשניים שלושה אנשים.