בורג הוא דבר נחוץ כדי לחבר אלמנטים בודדים (נאמר, קרשים) ליצירה אחת שלמה (נאמר, ספת "לוגנויק" של איקאה). בורג, או כמה כאלה, הוא מה שחסר ל"בורג", סרט שמורכב מהרבה תמונות יפות מאוד, שכשהן מתחברות יחד הופכות למשהו חסר צורה שלא ברור מה אפשר לעשות איתו (כמו, למשל, ניסיון כושל להרכיב ספת "לוגנויק" של איקאה).
תמונה ראשונה: אישה ישראלית ישנה. ואז היא נופלת. המיטה נשברה. היא מחליפה עם בעלה את המילים הבאות:
"המיטה נשברה."
"על מה חלמת?"
"לא חלמתי, נפלתי".
מוזר. הזוי קצת. נחמד. זאת לא באמת הדרך שבה אנשים מדברים, אבל זה רגע יפה. אותה אישה קמה לעמל יומה, ונפרדת מבעלה שבדיוק נוסע לחו"ל, רק שהיא לא זוכרת בדיוק לאן הוא נוסע, או שהוא בכלל אמור לנסוע, ומה בעצם היה אמור להיות עמל יומה, ומי היא בדיוק. בהדרגה היא מגלה פרטים על עצמה. כמו ג'ייסון בורן, רק עם פחות ריגול ויותר צוותי צילום של תוכניות תרבות גרמניות.
תמונה שניה: אישה פלסטינית יוצאת לעבודה בחברת בכלל-לא-איקאה-אבל-דומה. העבודה שלה היא להכניס ברגים לשקיות. בדרך לעבודה עוצרים אותה במחסום, ומשם היא ממשיכה ללכת, שהיא משאירה אחריה שובל של ברגים. כשהיא מתוחקרת, בהמשך, בנוגע לטיבו של השביל הזה, היא אומרת שאין לה חוש כיוון היא יודעת ללכת, אבל לא לחזור. משפט יפה. אבל אם היא באמת סובלת מבעיה כזאת, זה לא בא לידי ביטוי בשום נקודה אחרת בסרט, ואין גם שום הסבר אחר לשביל הברגים.
לאישה הישראלית, שקוראים לה מיכל קיים אבל היא עדיין לא יודעת את זה (שרה אדלר), חסר בורג. והפעולות שלה משפיעות, בדרך עקיפה, על הפלסטינית, נאדין (סמירה סרייה). הפלסטינית רוצה ילד. הישראלית נקטה באמצעים קיצוניים כדי להימנע ממנו. הן השתקפות זו של זו באופנים מסוימים. יש בסרט הזה הרבה רגעים יפים, חלקם בדיאלוגים, חלקם במצבים אירוניים, רבים מאוד בתמונות: הצילום המצוין של זיו ברקוביץ' כולל המון הברקות שהופכות אלמנטים מציאותיים לתמונות סוריאליסטיות מקסימות.
אבל כל החלקים היפים האלה לא מחוברים זה לזה בשום צורה הגיונית. "בורג" מתחיל כמו סרט, כזה עם עלילה, אבל אם מנסים לעקוב אחריה - היא הופכת למעצבנת ומתסכלת עד תלישת שיערות. אנשים בסרט אף פעם לא מדברים או מתנהגים כמו אנשים. שרה אדלר היא אמנם שחקנית נהדרת, אבל הדמות שלה מבלה את רוב הסרט בשיטוט תמוה ומבט סהרורי. אילו מיכל קיים היתה עוצרת בנקודה מסוימת ופשוט אומרת, כמו שכל אדם סביר היה עושה היי, סליחה רגע, קיבלתי מכה בראש או משהו, תזכירו לי מה קורה פה - הרבה בעיות היו נחסכות. אירוע בלתי מוסבר קורה באמצע הסרט, ואין שום דבר רע בזה קצת קסם בחיים לא יזיק; אבל במקום להתמודד עם המצב החדש, העלילה נוטשת לגמרי את מחוזות ההגיון, ועוברת למצב חלומי שבו שום סצנה לא באמת מחוברת לזו שלפניה, ודברים קורים בלי סיבה או תוצאה, ואם הכל יכול לקרות כל הזמן, למי בעצם אכפת מה יקרה.
אז בעצם אנחנו לא במציאות. אנחנו בחלום. אבל עליסה של הסרט נרדמה כנראה כשהיא קוראת מאמרים ב"הארץ" על הכיבוש: על הסוריאליזם של הסרט מכבידות מנות עצומות של סימבוליות מעיקה ומגושמת. כל כך הרבה דימויי רחם, כל כך הרבה ברגים, כל כך הרבה חוסר תקשורת, כל כך הרבה "הסכסוך". עכשיו ברור למה אנשים מדברים כאן באופן כל כך מגושם ולא טבעי: כי היה חשוב להכניס משמעות כפולה לכל משפט, ואירוניה כפויה לכל תמונה. ואז הגרמני צועק על הישראלית על איך אצלנו מבינים רק אלימות.
"בורג" הוא סרטה השני של שירה גפן. סרטה הראשון של שירה גפן, "מדוזות" התרחש גם הוא בסוג דומה של מציאות חצי הזויה, והיה מקסים בתכלית. אבל יכול להיות שמה שמתאים לחלום ליל קיץ תל אביבי לא מתאים לסרט על מחסומים ומחבלים מתאבדים. "בורג" יפה, אבל פשוט לא מתחבר.
ומה אתם חשבתם על "בורג"? ספרו לנו בתגובות