אחרי 25 שנה כמנהלה האמנותי של להקת בת שבע, אוהד נהרין מציג את עבודתו האחרונה עליה עבד כשלושה חודשים. מופע המחול החדש שעולה בימים אלו טעון הרבה משמעויות, הראשונה שבהן היא השם הפרובוקטיבי שנהרין בחר: "עבודה אחרונה". נהרין אמנם לא מצהיר על כך בצורה חד משמעית אבל אפשר למצוא ביצירה האמורה רמיזות שעשויות להצביע על פרישה. האם הוא התכוון לרמוז לכך בשם? זה מתחיל בפריים הראשון של רקדנית רצה על מסילה נעה לאורך כל המופע ומסתיים בפריים אחרון, שמתאר סצנת מסיבת סיום מופרעת, עם קונפטי שמתפוצץ באוויר ודגל לבן שמונף. נהרין מסרב להסביר את העלילה, אך ניתן לראות כאן מעין תקציר לקריירה המפוארת של אחד הכוריאוגרפים המוערכים בעולם. מצד אחד מרוץ החיים, העבודה והקצב שהם מכתיבים לנו, ובו בעת התייחסות לאינדיבידואל שנבלע ומאבד את ערכו בחברה.
"אני לא מחויב להתחיל סיפור ולא מחויב לגמור אותו", אומר נהרין בחזרה גנרלית שנערכה השבוע במרכז סוזן דלל. "יש הרבה סיפורים במופע. יש סיפור של צבע, של חלל, של זמן, של מתח, מרקם הגוף הקשה מול הרך ובכלל. יש סיפור לכל רקדן". אף אחד מאלו, אגב, לא זוכה להסבר של נהרין הממעט בדיבור. הצופה יכול לעוף עם הדמיון לכל כיוון אפשרי. "אוהד נהנה לשמוע אינטרפרטציות של אחרים. הכל פתוח לעוד תרחישים ומחשבות", מציינת עדי סלנט, מנהלת אמנותית בבת שבע ושותפתו של נהרין מזה 21 שנה, בשיחה עם וואלה! תרבות. "הוא לא מרגיש צורך שנחשוב את מה שהוא חושב וחש ביצירה, כך שהיא פתוחה לאינספור פרשנויות".
זה אולי מאכזב שאין תשובות לסצנות האניגמטיות, אי אפשר לדעת ממה הכוראוגרף הראשי הושפע ומה החוויה שהובילה אותו ליצירת המופע, אבל בדיוק כאן טמונה גדולתו. נהרין יוצר בדרך הזו שיח ומפתח דרכי חשיבה, כי אם היה מספק לנו תשובה לכל תנועה לא היינו נשארים עם חוויה, אלא עם קונספציה שנכפתה עלינו. אמנות קוראים לזה.
הרקדנית שרצה על המסלול במשך 60 דקות נמצאת כמו בעולם פנימי. מנותקת אך דומיננטית. כל מי שעלה על מסלול כזה במכון הכושר יכול להזדהות עם הקושי שלה. בלי להסתכל ימינה ושמאלה, ללא אזניות עם הפלייליסט האהוב וללא מסך טלוויזיה ממול שמעביר את הזמן. הרקדנית, כמו מד זמן קטן, שעון חול בפינה השמאלית של הבמה כשסאונד הריצה מתקתק לאורך כל המופע. "התפקיד שלה מרתק אותי" כלשונו של נהרין. "האם היא סובלת? האם היא נהנית? אלו שאלות פתוחות". סלנט מוסיפה כי הרקדנים התחלקו בתפקיד האמור.
בכל מופע עולה רקדן אחר שעבר תכנית אימונים מיוחדת. "מדובר באתגר של ריכוז וחיבור שיא לגוף. גם אצן מקצועי לא רץ בצורה כזו שעה כל יום". במקביל לסאונד האמור שנוצר תוך כדי ריצה, מתנגנת במהלך המופע מוסיקה מקורית של האמן הגרמני גרישה ליכטנברגר. נהרין נתקל בו במקרה ביוטיוב, ותוך שבועיים ליכטנברגר הגיע לישראל והשניים החלו לעבוד יחד. "שיתוף פעולה עם מוסיקאי הוא דבר מורכב" אומר נהרין, "גם כשהמוסיקאי מאוד מוכשר".
נהרין ציין כאמור שלכל דמות סיפור משלה, אך בסצנות רבות הדמות שמקבלת התייחסות אישית ומפגינה תנועות מרתקות הסוחפות את הצופה לתוכה, מתמזגת עם הקבוצה כולה. בדרך זו הדמות שהייתה ישות בפני עצמה הופכת למעין עיסה של אנשים, או יצורים אם תרצו. קבוצה. קולקטיב. יש ואפשר להשליך את זה על נהרין עצמו, שהפך חלק אינטגרלי מהלהקה, יש שמדובר בהתייחסות דרמטית לאיבוד מהותו או ערכו של הפרט בחברה המתקדמת. האינדיבידואליזם נפרץ. הסיבות לכך רבות כשהקדמה הטכנולוגית היא אחת מהן. "אין נרטיב ברור ואמירה חד משמעית" מזכירה לנו סלנט. יש כותרת אבל לא משנה. "הדבר היחיד שברור הוא שפת הגאגא שאוהד מפתח, המחזקת את הגוף, מעירה את החושים והדמיון. מדובר בחקירה ותהליך מהנה של אוהד מול הרקדנים ולהיפך, ולא בהכרח בפיצוח".
דבר אחד שלא נתון לפרשנות אישית במופע החדש הוא התייחסות לנושא הוויזואליה, שנעדרת לצורך העניין מ"החור" - המופע האחרון של להקת בת שבע שעלה ב-2013. כל סצנה ב"עבודה אחרונה", היא חגיגה לעין, כשיש סצנות שהעין אף נאלצת לרצד ממקום למקום. אם נוכל להכניס לכאן מונחים מעולם הצילום נשתמש ב-Interrupted Pattern. יש מדי פעם שימוש בתבנית של רקדנים הקולקטיב, הנמצאת בתנועה זהה ויש גורם אחד יוצא דופן שמושך את המבט ושובר את המונוטוניות. שיא הוויזואליה מגיע לקראת סוף המופע שמתאר מעיין אקסטזה של כל הרקדנים, בשילוב המוזיקה והקונפטי, אפשר למצוא פה גם נשק ודבק.
האם הנשק מציין יריית פתיחה למשהו חדש? האם הוא בא לסיים משהו? האם הדבק בא לעצור תהליך ולקשור את כל הרקדנים לגוש אחד? כל אחד מוזמן לבאר את השאלות הללו כרצונו. הדגל הלבן שמונף מעל החלק הזה של המופע כמו מזכיר את עבודתו המפורסמת של האמן הצרפתי אז'ן דלקרואה "החירות מובילה את העם" מ-1830, כשהוויזואליה בשתי היצירות מציגה ריבוי של תנועות והתרחשויות. אי אפשר להתעלם מעניין החירות, כשכל רקדן עסוק בתנועה משלו.
נהרין החזיר במופע החדש את העירום. הוא דילג עליו ב"חור" אך השתמש בו לא מעט ב"ממוטות". ב"עבודה אחרונה" הוא מוצג כביכול בדרך אגב. הרקדנים מחליפים בגדים על הבמה ומתפשטים לחלוטין עם גבם לקהל. הזרקורים אמנם לא מכוונים עליהם ובכל זאת, הם לא מאחורי הקלעים ובכלל התחושה הכללית היא שלנהרין יש עניין בעירום. "לא מדובר בהתעסקות לשם התעסקות בעירום" אומרת סלנט. "זה עניין טכני שמהווה חלק מהחיים של החלפת בגדים. ב"ממוטות" לעומת זאת, לעירום היה תפקיד שדן ביחס שבין הגבר לאישה. כאן הוא לגמרי טכני".
נהרין וסלנט שצפו השבוע בחזרה הגנרלית לא ישבו באולם בחיבוק ידיים עם חיוך ענק של מנצחים. הם הסתכלו על הכל בעין ביקורתית. מחפשים מה אפשר עוד לתקן ולשפץ. מסוקרנים האם הכל עובד בהרמוניה, מהמוסיקה, התאורה ועד התנועה הכי קטנה של כל רקדן ורקדנית. אפשר היה לראות שהרקדנים פתחו את הלב שלהם על הבמה ואיתו גם כל נקבובית של זיעה. נהרין מצדו סיכם את זה בדרכו התמציתית: "זה היה טוב ממה שציפיתי".
