סאבלימינל מארח את מאור אדרי ואתי ביטון - "נס"
סאבלימינל שם, כפי הנשמע, לא מעט דינרוס על ההפקה הגרנדיוזית, הפומפוזית ומקבצת הגלויות בשיר הזה, כך שעל "נס" הוא בטח לא סמך פה, אבל אולי הוא שתה נס, כמו ההיא שהשיר מדבר אליה, בזמן ההקלטות. מה שבטוח זה שהעובדה שאסופת האלמנטים הארעית הזאת (היפ הופ פוגש מוזיקה בלקנית פוגשת פופ ים תיכוני פוגש את התזמורת האנדלוסית והאקורדיוניסטית היפה אתי תבל) מתחברת לכדי להיט קיץ מנענע ולפרקים אף משכנע היא לא עניין מובן מאליו.
איכשהו, הפוזה של הגנגסטר המזרח-אירופי יושבת סבבה על הסאב, ומשתלבת מצוין עם הגרונות המשובחים של אתי ביטון ושל מאור אדרי, והתוצאה היא סוג של "קטורנה מסאלה" מודרני, רק עם לחן קצת פחות מוצלח ואווירה הרבה יותר תזזיתית, עצבנית ומבולגנת, במובן הטוב, כיאה לשינוי הטמפרמנטי שחווה המזרח התיכון מאז תחילת שנות התשעים ועד היום.
האמת היא שאפילו בטקסט שכתב הסאב לשיר הזה, על אף שכונתיותו היתרה, יש משהו חמוד. פתאום לקראת סוף השיר מתעורר חשק מוזר, קריפי, ללטף את ראשו של סאבלימינל, ההופך בהדרגה לסבא החביב של קהילת ההיפ הופ המיינסטרימי בארץ, לתת לו משהו לאכול ולשתות (נאמר, לחמנייה ושוקו) ולהשכיב אותו לישון. ששש
לא לדבר, הוא מתעורר מכל פיפס.
(ארבעה כוכבים)
חזי פרץ - "לא כמו פעם"
בניגוד למה שחזי פרץ - הפרץ הכי סובטילי ועם זאת גם הכי קשוח בז'אנר - מנסה לומר בבלדה החדשה שלו, מהפכת הקרביים, לא הכל היה טוב, נעים, חם, נחמד וסבבה יותר בעבר, או, כפי שפרץ מנסח זאת, "פעם".
יכול להיות שפעם הוא באמת הרגיש קרוב יותר לבחורה ההיא, שהוא שר לה. אני לא יודע. לא הייתי שם, באזורי ההסתובבויות שלו, אז בימים הטובים ההם, ולצערי/מזלי הרב אני לא שם גם עכשיו כדי למחות את דמעותיו, כי לפי מה שהוא מספר המצב בחזי(ת) לא קל, ואפילו די קשה. "אני לא מאמין שיש לי עוד ברירה", הוא מייבב בקול דק וחודרני שמציק מעט לאוזן אך נוגע בנשמה, "זה הדבר הכי קשה שלי קרה" - אבל שוב, בנקודה הזאת כדאי לשמור על פרופורציות, לא לבכות ולזכור שהבחור קצת מגזים.
מי שמכיר את האיש ופועלו יודע שזה לא "הדבר הכי קשה" שקרה לו בחיים, שכן רק לפני שנתיים, כפי שחשף ב"קזינו", להיט המועדונים והחתונות המפחידות שלו דאז, הוא נפל חזק בקלפים ונדמה היה שלעולם לא יקום. "שאלתי את הדילרית על הקוביות", הוא שר שם, בין סולו סינתי ערבי אחד למשנהו, "אמרה לי 'לך הביתה, מספיק עם השטויות' / חבר שלי, יהודה, הכניס אותי לדודא / רציתי להביא הביתה כמה אלפיות".
לא, אין ספק בכך: מצבו של חזי פרץ היה בזמנו רע לאין שיעור ממצבו כעת. הפרידה מההימורים הכבידה עליו פי מיליון (יורו) מזו הנוכחית, מבת הזוג - ובאיזשהו מקום אפילו הוא יודע זאת. "אני אוהב אותך, אך לא כמו בעבר", הוא מודה בשירו החדש, "אני אוהב, תאמיני, אבל זה כבר מאוחר".
במילים אחרות: השיר הזה עצוב, אבל במידת הסביר. החליל של מישל אסייג, לצורך העניין, רק מעמיד פנים שהוא מיילל את תוגתו של הדובר. בפועל מדובר כאן בסך הכל בפרידה מתבקשת ולא ממש דרמטית, שכן פרץ, להבדיל משאר בכייני הבלדות הים תיכוניות, לא נזרק לכלבים על ידי בחורתו, אלא זרק אותה אליהם, וכעת לכל שנותר לו לעשות כדי לחזור לשגרה (ולקזינו) זה לסמן וי על משבצת ה"אני מצטער, ממי".
נכון, זה קצת מוציא אותו רכיכה ליד חבר שלו, יודה, מהשיר הקודם, אבל אני מהמר שהוא מספיק חזק מבפנים כדי להתמודד עם זה. בכלל, מאז שהדילרית אמרה לו "לך הביתה, מספיק עם השטויות", הוא בנאדם חדש.
(שני כוכבים)
עדיאל מנחם - "תגידי ילדה"
יש ימים שבהם שום דבר לא מסתדר, וכעת מתברר שיש גם שירים כאלה. מעבר לעובדה ש"עדיאל מנחם" זה לא שם מספיק גלאמי לזמר צעיר שמנסה להיות כוכב וש"תגידי ילדה" זה שם עילג מדי לשיר שמנסה להיות רציני, אנדרלמוסיה טקסטואלית, מצלולית, חריזתית, נרטיבית שולטת כאן בכל צעד ושעל.
שורה ראשונה: "אם רק היית יודעת כמה בעולם / יש רק אחד שבך רוצה מכל אדם" (כן, "כמה בעולם יש רק אחד?" זו שאלה הגיונית לגמרי, ברור). שורה שנייה: "ורק איתך אני יודע כמה טוב לי / מחכה כל יום כבר למחר" (רגע, אם כל יום אתה מחכה למחר, זה אומר שטוב לך? אתה סגור על זה, גבר?). שורה שלישית: "אתך זאת אהבה שאין לאף אחד / ואני יודע מה זה גם להיות לבד" (ככל הנראה, מדובר בחלוקה השרירותית ביותר אי פעם בין ריישא לסייפא).
טוב נו, הבחור מאוהב. אולי בגלל זה הוא מבולבל. צריך רק לקוות בשבילו שלבחורה שלו - או, כפי שנהוג לומר בז'אנר, לזו שאותה הוא אוהב (עם ה"אותה" הלא נחוץ לפני ה"הוא") - יש ניסיון בהרכבת פאזלים מסובכים ומרובי חלקים, כי אחרת במוקדם או במאוחר היא תגלה שהיא לא מבינה מילה ממה שהוא אומר - ולא, במקרה הקשה שלפנינו גם מילון לא עוזר.
(כוכב אחד)
קובי שושן - "שותף לחיים"
והנה, מבלי שהתכוונתי לכך, הולכת ומתפתחת לנו פה ממש מתחת לפימה קונספציה של שירי אהבה מלנכוליים. בעיקרון רוב שירי האהבה המלנכוליים שמוציא הפופ הים תיכוני תחת מבושיו נשמעים כמו שיר אהבה מלנכולי אחד, בן שלושה אקורדים וחמישה רצפי מילים בסדר משתנה, אבל "שותף לחיים", הסינגל החדש של קובי שושן, בכל זאת מצליח לאתגר קלות את האינטלקט ולחדור לכמה נקבוביות רגש בגופי העייף והיבש.
הסיבה לכך לא נמצאת במילים (של רוני מיכאלוב). הן בנאליות, סתמיות וסתומות עד כדי "רציתי רק לבלכות, לדעת מה קורה לך / אפילו שאת שם, עודני מחכה לך". גם הלחן, הסביר מאוד כשלעצמו (גם הוא של מיכאלוב), שצולל לעומק מוזיקלי מרשים למדי בפזמון, הוא לא זה שמעניק לשיר את הזכות ליהנות מתשומת לבי. רק הביצוע של שושן - זמר נשמה מזרחי, פר אקסלנס, עם סרעפת אדירה - מצליח לפרוץ את גבולות השטאנץ של הבלדות מהסוג הזה ולחלץ מהשיר אמינות, כנות ואנושיות שלא בהכרח ניתן היה לאתרם בלעדיו.
נכון לעכשיו, אחרי שיר לא רע אחד מכיוונו, קצת מוקדם מדי בשביל להחליט האם קובי שושן אכן ראוי להיות "שותף לחיים" (ברמת החבר מהאוזניות), אבל אפשר בהחלט לזרום איתו לסטוץ ולראות לאן זה מתפתח משם. מה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע, ניקח פוסטינור.
(שלושה כוכבים)