וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מכאן לקאן: ריאיון עם מישל פרנקו, זוכה פסטיבל קאן ואורח פסטיבל הסטודנטים בתל אביב

אבנר שביט, קאן

29.5.2015 / 0:06

רגע לאחר שכבש את הריביירה, הקולנוען המקסיקני מישל פרנקו מגיע להתארח בפסטיבל הסטודנטים התל אביבי, ובפיו עצה לתלמידי הקולנוע - תפרשו מהלימודים

אימג'בנק GettyImages

כמה ימים בלבד לאחר שקטף את פרס התסריט בפסטיבל קאן הודות לדרמה הטרייה שלו "כרוניק", יגיע לארץ הקולנוען המקסיקני מישל פרנקו. הוא יעשה זאת כאורח הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לסרטי סטודנטים תל אביב, שיפתח ביום הראשון הקרוב, ולאחר מכן יישאר בעיר כחודש. "לא כל כך מתחשק לי לחזור למקסיקו", הוא אומר לי בריאיון שמתקיים מיד לאחר פרמיירת סרטו החדש בריביירה, "אז אשב בישראל ואכתוב את הפרויקט הבא שלי".

"כרוניק" לא יוקרן בפסטיבל הסטודנטים, אך נרכש להפצה בידי יונייטד קינג ויגיע לאקרנים מאוחר יותר השנה. לעומת זאת, האירוע יציג את עבודתיו הקודמות של הבמאי, ובראשן "אחרי לוסיה" - שנבחר בזמנו בידי מדור הקולנוע של וואלה כסרט הטוב ביותר לשנת 2012, בשל הדרך המטלטלת בה תיאר את מסכת ההתעללויות שעוברת נערה בתיכון החדש שלה.

חשוב מכך, "אחרי לוסיה" גם קטף את הפרס המרכזי ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של פסטיבל קאן. בראש חבר השופטים של התחרות ישב אז השחקן הבריטי טים רות, שלא הסתפק בהענקת העיטור ליוצר המקסיקני, אלא גם פנה אליו וביקש לשתף עמו פעולה.

פרנקו סיפר לו כי הוא מהרהר בכתיבת דרמה על מטפלת סיעודית. רות אמר שזה נשמע לו מעניין, אז הבמאי שינה למענו את מין הדמות הראשית, הפך אותה לגבר וליהק את השחקן הוותיק לתפקיד. מכאן והלאה, התפתח ביניהם קשר הדוק והקולנוען מספר כי בשבילו, הבריטי המחוספס הוא הרבה יותר מכוכב הסרט. "מבחינתי הוא תסריטאי שותף", אמר. "היה לו גם חלק מרכזי בעבודת התחקיר. לפעמים הוא היה מתקשר אליי באמצע הלילה ואומר לי 'תשמע משהו מעניין שגיליתי' ולפעמים בזמן הצילומים היה מתקן אותי ומסביר 'מישל, מטפלים סיעודיים לא עושים עם היד ככה, אלא ככה".

אך גם אם רות אכן היה דומיננטי בעשייה, מי שמכיר את עבודותיו הקודמות של פרנקו, יזהה כאן בנקל את מגע ידו של הבמאי. כרגיל אצלו, גם ב"כרוניק" הוא לא מהסס לקחת פיסות מציאות שאחרים מהססים לגעת בהן, ולהפנות אליהן את מצלמתו במבט ישיר ואמיץ. התעוזה המתמדת הזו עולה לו ביוקר: רבים האשימו את "אחרי לוסיה" במניפולטיביות ואת יוצרו ברצון לזעזע בכל מחיר, וחזרו על הטענות גם בנוגע לסרטו החדש.

מישל פרנקו. Pascal Le Segretain, GettyImages
התשובה המקסיקנית לדיסקו סטו. מישל פרנקו בקאן/GettyImages, Pascal Le Segretain
"לפעמים מערכת היחסים בין המטפל לחולה כל כך קרובה, שהמשפחה מתחילה לקנא באיש הזר הזה, שהאבא או הסבא שלהם בוחר לבכות דווקא בזרועותיו"

אך האמת הפוכה לגמרי: הקולנוע של פרנקו עתיר רגישות, אנושיות ובעיקר אהבה ודאגה לבני אדם. זה היה נכון ב"אחרי לוסיה" וזה תקף ביתר שאת גם ב"כרוניק". נוסף לכך, הוא לא בחר את הנושא מתוך רצון ליצור פרובוקציה, אלא בעקבות חוויה אישית שעבר, ואפשר אף לומר כי הנושא בחר אותו. "לסבתא שלי היה שבץ לפני חמש שנים", מספר לי הבמאי. "עד שהלכה לעולמה, היתה מרותקת למיטתה במשך זמן רב, וכמובן שנעזרה כל העת במטפלות סיעודיות. לאט-לאט, אלה החלו לסקרן אותי יותר ויותר".

למה?

"כי בשעה שהרופאים באים לכמה שניות והולכים, המטפלים כל הזמן עם החולים. לפעמים מערכת היחסים בין המטפל לחולה כה קרובה, שהמשפחה מקנאת באיש הזר הזה, שהאבא או הסבא שלהם בוחר לבכות דווקא בזרועותיו. אז התחלתי לתהות איך נראים החיים של המטפלות והמטפלים הללו, איך הם חיים עם המתח בין המקצוענות שנדרשת מהם והאינטימיות שנוצרות בינם למטופלים. אלה דמויות מרתקות בעיני, ומורכבות. הכי קל פשוט היה לומר שהמטפלים הסיעודיים הם מלאכים, אבל זה שאתה מטפל באחרים לא בהכרח הופך אותך לאדם טוב".

אין טעם להעמיק יתר על המידה ב"כרוניק" – הרי ייקח זמן עד שהקהל בארץ יוכל ליהנות ממנו. אך למרבה המזל, גוף העבודה של פרנקו כבר מספיק גדול, צלול ומגובש כדי שאפשר יהיה להציב לו כמה שאלות כלליות, שתקפות לסרטו החדש באותה מידה שהן רלוונטיות גם לעבודות הקודמות פרי עטו, בהן אפשר יהיה לצפות בפסטיבל.

למה אתה כמעט אף פעם לא מזיז את המצלמה בסרטיך?

"האמת שהפעם רציתי להזיז אותה, אבל לא יכולתי, פשוט לא יכולתי. רציתי להשתנות, רציתי שהסרט יהיה בסגנון קצת אחר, ואז אמרתי לעצמי 'פאק איט, אל תכפה דברים על הסרט, זה רק יפגע בו, תפסיק לחשוב אם אתה חוזר על עצמך או לא, פשוט תעשה את מה שהכי טוב לסרט הנוכחי', והכי טוב, היה לא להזיז אותה. ככה אני מציג את הדברים באופן הכי פשוט וטהור, ומותיר לקהל מרחב לפרשנות. למה בעצם צריך תנועות מצלמה? לא הרגשתי שיש בהן צורך, ורק חשתי שזה יפעיל על הקהל מניפולציות מיותרות. נוסף לכך, מיעוט בתנועות מצלמה מאפשר לשחקנים גם לפתח יותר את הדמויות שלהן. מעל הכל, זה גם התאים לנפח שחפצתי בו כאן. זה סרט קטן, הכל בו מינורי. אין הרבה דיאלוגים, אין קלוז-אפים, אין מוזיקה".

למה באמת אף פעם אין אצלך מוזיקה?

"אני חושב שב-95 אחוז מהמקרים, השימוש במוזיקה נעשה
כדי לתמרן את הצופה. יש כאלה שיודעים להשתמש בה, נגיד וודי אלן או אלמודובר, אבל הרוב עושים זאת רק כדי להגיד לקהל מתי הוא צריך לצחוק ומתי הוא צריך לבכות. יש לי יותר מדי כבוד כלפי מוזיקה מכדי שאשתמש בה בצורה הזו. אני אוהב מוזיקה יותר מאשר שאני אוהב קולנוע, ואם אשלב אותה בסרט שלי, יהיה לה מעמד של דמות בפני עצמה, היא לא סתם תהיה שם כאמצעי מניפולטיבי".

sheen-shitof

תוצאות מהיום ה-1

הפיתוח המהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - עכשיו בישראל

בשיתוף נומייר פלוס

"אחרי לוסיה": הטריילר של הסרט חביב הפסטיבלים

"אם צריך להראות מישהו ערום או מישהו מקיא – אז אני אראה את זה"

בריאיון לעיתון צרפתי, הרחיב פרנקו באשר לאהבתו למוזיקה וסיפר כי ניגן בס בלהקת רוק במשך כשבע-שמונה שנים. "הייתי גרוע, ובסופו של דבר הבנתי שכבר לא אהיה מוזיקאי גדול", הוסיף המקסיקני, בן 37. "אולי גם קולנוען גדול לא אהיה, אבל לפחות באמנות הזו אני מרגיש יותר בנוח. עם זאת, לא זנחתי את אהבתי למוזיקה ואני עדיין נהנה לפרוט בגיטרה שלי כשאני כותב תסריט, כי זה עוזר לי בתהליך הכתיבה. גם האזנה למוזיקה מסייעת לי ביצירה. הקשבתי להרבה מוזיקה קלאסית, בעיקר ברהמס, כשכתבתי את 'כרוניק'".

התסריט של "כרוניק" מגלה לנו עם הזמן כי לדמות המטפל הסיעודי בגילומו של רות יש עניין לא פתור מן העבר שקשור באבהות שלו. סוגיית האבהות עמדה גם במרכז של "אחרי לוסיה". מה מושך אותך בנושא?

"אכן, מתברר שבכל פעם שאני מביים, איכשהו צפות אותן סוגיות. אני זוכר שבמהלך הצילומים אמרתי לטים, 'פאק, אני יוצר מחדש את אותו סרט'. זה קורה באופן לא מודע, ואתה יודע מה? ככה צריך. לשבת ולחשוב איך הסרט החדש שלך יהיה ביחס לקודמים – זה בולשיט. הוא פשוט צריך לבוא ממך ולהתפתח אורגנית".

עוד נקודת דמיון בין "כרוניק" ו"אחרי לוסיה" היא חומרי הגלם הקשים. אז עסקת בנערים מתעללים, כאן בחולים גוססים. איך אתה בוחר מה מזה להראות על המסך, ומה להשאיר בחוץ?

"זה לא משהו שכלתני, זה משהו אינטואיטיבי. לפעמים הגעתי לצילומים עם תפיסה ברורה לגבי מה בדיוק צריך להראות בסצנה כזו או אחרת, ולפעמים תוך כדי העבודה שיניתי גישה. בעיקרון, אני אף פעם לא רוצה להראות יותר ממה שצריך, אבל אם צריך להראות מישהו ערום או מישהו מקיא – אז אני אראה את זה. כך או כך, לפעמים מה שאתה משאיר מחוץ למצלמה הרבה יותר מעניין ומותח ממה שהקהל רואה חזיתית".

מישל פרנקו וטים רות. קרדיט בריאן פרושין, GettyImages
"בשבילי הוא יותר מכוכב הסרט, הוא ממש תסריטאי שותף". פרנקו עם טים רות בקאן/GettyImages, קרדיט בריאן פרושין

לפני סיכום, לא נדבר יותר מדי על "כרוניק" וגם לא נחשוף ספוילרים כמובן, אבל יש משהו שאי אפשר לחמוק ממנו – סצנת הסיום. לא נגלה מה קורה בה, אבל בהחלט אפשר לומר כי היא גרמה לרבים בקאן לקפוץ בכיסא ונרשמה כסיומת הכי מפתיעה ומוחצת שהיתה כאן לאיזשהו סרט.

"גם אני הופתעתי מעצמי כשכתבתי אותה, אבל זה היה הדבר הכי הגיוני בעיני, ולא היתה דרך אחרת לגמור את הסרט. כלומר, היו לי הרבה חומרים לעבוד איתם ויכולתי לסיים זאת באופן שונה, וברור לי שהבחירה שלי היא לא שגרתית ביחס למה שבדרך כלל קורה בקולנוע, אבל הדרך בה הלכתי נראתה לי כאופציה ההגונה היחידה. ככל שחושבים יותר על הסוף הזה, כך הוא גם נראה טבעי יותר, ואני שמח שהוא משאיר לצופים שאלות וקונפליקטים פתוחים. אפשר לפתור סרטים בקלות, אבל אז הם לא נשארים בראש של הקהל".

לסיכום, איזה עצה תיתן לסטודנטים שיפגשו אותך בתל אביב, ויתהו מה עליהם לעשות כדי להיות כמוך ולקטוף גם כן בקאן את פרס התסריט בגיל כה צעיר?

"האמת? לא נעים לי להגיד, כי בכל זאת אני אורח של האוניברסיטה, אבל העצה שלי די פשוטה – תפרשו מהלימודים! תפרשו ופשוט תתחילו לעשות סרטים. נכון, רובם יהיו גרועים – מתוך 15 הסרטים הקצרים שעשיתי, עשרה היו כל כך גרועים שהיה בלתי אפשרי לערוך אותם. ועדיין, זו הדרך היחידה. להפסיק ללמוד, להתחיל לעשות".

עוד חמישה דברים לראות ולעשות בפסטיבל הסטודנטים

מחווה להאל הרטלי - אורח נוסף בפסטיבל יהיה במאי האינדי האמריקאי הנערץ, והאירוע יצדיע לו בסדרה של כיתות אמן והקרנות מיוחדות לסרטיו הפולחניים, ובראשם "אמון הדדי".

התחרויות המקומיות והבינלאומית - הזדמנות להיחשף לעשרות סרטים קצרים מן הארץ ומן העולם ולהתרשם ממי שיהיו המישל פרנקו וההאל הרטלי הבאים.

"Dear White People" - הקרנה חד פעמית של הסרט המהנה, המרתק והגנוז בארץ על פוליטיקת הזהויות השחורה בקולג' האמריקאי, בנוכחות המפיקה שלו, אפי בראון.


כיתת אמן עם רישארד לנצ'בסקי - חובה לכל מי שמתעניין בצילום: מפגש עם הפולני שאחראי לאסתטיקה המפעימה של הלהיט זוכה האוסקר "אידה".


ספורט - פרויקט ישראלי/פלסטיני - הקרנת בכורה לאסופת סרטים קצרים שנעשו בידי במאים משני צדי המתרס, כולם עוסקים בדבר האחד שגם אנחנו וגם הם גרועים בו - ספורט.

למועדי ושעות הקרנה ופרטים מלאים על הפסטיבל - ראו האתר הרשמי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully