נושאים חמים

הצל על הבמה: ארט גרפונקל עדיין מרגש בגיל 73 - ביקורת הופעה

צנוע, נרגש ומלא מחמאות לחברו לצמד, הצליח ארט גרפונקל להציע אמש (רביעי) ברירת מחדל טובה בהתחשב בנסיבות. עם זאת, היה ברור שהוא לא יצליח להשכיח את האיש שדווקא לא הגיע לבלומפילד

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
ארט גרפונקל בהופעה בישראל (ניב אהרונסון)
הכי טוב שאפשר בנסיבות הקיימות. ארט גרפונקל באצטדיון בלומפילד (צילום: ניב אהרונסון)

במסיבת העיתונאים שהתקיימה כמה ימים לפני הופעתו בתל אביב, התעקש ארט גרפונקל שיפסיקו לשאול אותו על פול סיימון. חצי מאחד הצמדים המפורסמים בתולדות המוסיקה ביקש שיתרכזו בו, לא בחצי השני, וטען שהעיסוק הכמעט אובססיבי בסיימון מזלזל בו ובקריירת הסולו שלו. על כן, ניתן היה לצפות שההופעה אמש (רביעי) באצטדיון בלומפילד תהיה כל כולה גרפונקל, בלי אזכורים מיותרים לסיימון.

זה לא היה המקרה. במהלכה ביקש גרפונקל מהקהל להתעלם מכל מה שהם קראו בעיתונים, החמיא שוב ושוב לשותפו לשעבר ולפני מספר שירים אף הודה לו שכתב אותם, על שאפשר לו לשיר אותם כעת, בגיל 73, באצטדיון כדורגל מזדקן ביפו. אדם שלא היה מכיר את ההיסטוריה של הצמד יכול היה לחשוב שמדובר בהופעת מחווה לפול סיימון, וספק אם היה מתאכזב למשמע הביצועים.

ארט גרפונקל בהופעה בישראל (ניב אהרונסון)
קודם תפילה ואז "המתאגרף" (צילום: ניב אהרונסון)

גרפונקל עלה לבמה עם כיפה לבנה ופתח את הופעתו בתפילה עברית, כשלצידו נגן גיטרה וקלידים. הוא ממשיך עם The" Boxer", לשמחתו הרבה של ביבי נתניהו (אבל לא של שרה, לה היו התחייבויות קודמות כפסיכולוגית ילדים במערכת
החינוך העירונית של ירושלים), והקהל מתלהב. אחרי "April Come She Will" הוא סיפר על האוטוביוגרפיה שהוא כותב, והקריא ממנה קטע ראשון מתוך שבעה שידקלם במהלך השעה וחצי הקרובות. חלקם משעשעים, חלקם מרגשים, כמעט כולם מתקתקים וכתובים בסדר; לא הרבה יותר מזה.

אחרי "Scarborough Fair" הוא פצח בשיר האנטי-מלחמתי ("דבר מוזר לעשות בישראל") "The Side Of The Hill", שפול סיימון כתב ב-1963 ובקושי ביצע. במהלך ביצוע בינוני ל-
"Homeward Bound" הוא שרבב פנימה את שמה של תל אביב. הקהל הגיב בתשואות. ילד קטן שאל את אבא שלו למה כולם כל כך שמחים ולא מקבל תשובה. לאחר מכן, גרפונקל העלה לבמה את בנו ארתור ג'וניור למחווה לאחים אוורלי בדמות ביצוע נפלא של "Let It Be Me", שהותיר אחריו השתוקקות לקול הנוסף שחסר במופע הזה.

ארט גרפונקל בהופעה בישראל (ניב אהרונסון)
שני דורות על במה אחת (צילום: ניב אהרונסון)

ארט סיניור ירד והותיר את בנו לשיר לבד את "Smile" של נאט קינג קול, ומספר דקות לאחר מכן, כשהאב חזר, הוא מנה את חמשת הזמרים האהובים עליו, וכשהגיע לפול סיימון הוא התבדח עם הקהל, הביט אל ירכתי הבמה ואמר: "פול, בוא לפה". גרפונקל מודע להכל – המטוס שמשייט מעליו, מכשיר הקשר שמפריע מתחתיו, ומודע יותר מכל לפיל שיושב במרכז בלומפילד. גם הוא יודע שההופעה הזו – כמעט כל הופעה שלו – היא קודם כל הופעה של מה שאין, של מי שאין. זו הופעה בה הזמר עולה לבמה ואיתו צל, צל של יהודי קטן קומה וגאון שלא נמצא כאן פיזית, אבל ברוחו נמצא גם נמצא. זו הופעה בה הזמר העילאי לא יצליח להשכיח את הצל הזה, אפילו לא לרגע, ולמען האמת, גם לא ניסה לעשות זאת.

בסך הכל הוא שר אמש תשעה שירים של סיימון וגרפונקל לצד ארבעה שירים בלבד מקריירת הסולו שלו, קאבר לרנדי ניומן ("Real Emotional Girl") וקאבר נוסף עם בנו לאחים אוורלי ("Devoted To You"). הצופים מתעוררים בלהיטים הגדולים: ב-"Sound Of Silence" דומה כאילו כל הקהל שולף את הטלפון הסלולרי שלו מהכיס כדי לצלם, ומחיאות כפיים גדולות ניתנות גם אחרי "Kathy's Song" (השיר האהוב על גרפונקל) ובסיום ביצוע מצוין ל-"For Emily, "Whenever I May Find Her".

ארט גרפונקל בהופעה בישראל (ניב אהרונסון)
גם כמה תקלות הפקתיות לא הצליחו לקלקל (צילום: ניב אהרונסון)

ובעוד שכל שיר של סיימון וגרפונקל מרגיש חסר וללא ספק נחות מהמקור, חייבים להוריד את הכובע בפני הזמר האמריקאי שהצליח למלא כמעט את כל בלומפילד אמש: גם בגיל 73, ארט גרפונקל נשמע פשוט מעולה. האופן בו שמר על הנכס הגדול ביותר שלו לאורך השנים נדירה; קולו נשמע טוב כמעט כפי שנשמע לפני חמישים שנה, כנראה משום שבניגוד לשלל הסינגר-סונגרייטרס שהקיפו אותו לאורך השנים, הוא קודם כל סינגר, והקול שלו הוא מה שיש לו. לפני "Bridge Over Troubled Water" הוא מספר לקהל שאיבד את הקול שלו לפני שלוש או ארבע שנים, והשיר הזה הולך להיות חתיכת אתגר. הוא עמד בו, בקושי, ועמד באתגרים אחרים בהצלחה גדולה יותר בשאר המופע.

בסופו של דבר, למרות פאשלה הפקתית עיקרית אחת (חוסר הסנכרון בין המסכים וקולו של האמן) ומעט שיאים מוזיקליים או חווייתיים, ארט גרפונקל סיפק ערב חביב למדי. הוא החמיא תכופות לקהל, שהחמיא לו בחזרה, ציין כמה הוא נרגש להופיע בישראל, וסיים את המופע בחבישת הכיפה הלבנה איתה עלה לבמה, בברכת "שהחיינו". הצל הגדול אמנם לא הוסר, אבל בשורה התחתונה, שוהי בלומפילד אמש קיבלו את ההופעה השלישית הכי טובה שהיו יכולים לקבל: לא סיימון וגרפונקל ביחד, לא סיימון לבד, אלא רק ארט.

כפי שהוא נשמע בגיל 73, זו ברירת מחדל כלל לא רעה.