לציון חגיגות ה-100 לטור המוזיקה הישראלית בוואלה תרבות, ערכנו משאל מיוחד על האלבומים הגדולים של העשור עד עכשיו בין כ-30 עיתונאים, שדרנים ועורכים מוזיקליים בעלי אג'נדות שונות ומכלי תקשורת שונים. ביקשנו מהם שידרגו את האלבומים האהובים עליהם מתש"ע עד היום: פופ, מזרחי, אלטרנטיב, היפ הופ, מוזיקה דתית - הכל הולך כל עוד זה קורה כאן. השיטה הייתה כזאת: כל אחד צריך לבחור 15 אלבומים שהוא חושב שהיו הכי טובים, בשלוש קבוצות דירוג בנות חמישה אלבומים כל אחד: מקום בחמישייה הראשונה מזכה בחמש נקודות, מקום בחמישייה השנייה מזכה בשלוש נקודות ומקום בחמישייה השלישית מקנה נקודה בודדת. בנוסף לסיכום הנקודות, כל אלבום קיבל בונוס לפי כמות המדרגים שבחרו בו.
התוצאות היו מדהימות. 174 אלבומים שונים של 148 יוצרים שונים קיבלו נקודות. אין הוכחה גדולה מזו לא רק לשפע הטעמים והדעות, אלא גם לשפע המוזיקלי שמתרחש כאן. חשבו על זה כך: 174 אלבומים נחשבו על ידי אנשים בעלי טעם ודעה מובחנת במוזיקה כיצירות שאסור לפספס בחמש השנים האחרונות בלבד. זה מספר בלתי נתפש. וכעת לדבר עצמו: האלבומים הגדולים ביותר במוזיקה הישראלית.
רשימת המדרגים (לפי א"ב)
אביעד רוזנבוים (סגן מנהל גלגלצ), אופיר טובול ("קפה גיברלטר", עורך ראשי), אור צלקובניק (ECO 99FM, סמנכ"ל פיתוח ומוזיקה), אלכס פולונסקי (טיים אאוט, עורך ראשי), אמרי מרמור (לשעבר וואלה! תרבות, טיים אאוט), אסף לבנון (הארץ), אסף נבו (רמקולים), בן שלו (הארץ), גיא טנא ("כתיבה שאוהבת יוצרים"), דביר שרעבי (אתר "כיפה"), דודי פטימר (Nana10, Mynet), חולית בלאו (טיים אאוט, קול הקמפוס), לאון פלדמן (קול הקמפוס, הקצה), לבנת בן חמו (גלגלצ, מקור ראשון), מיטל שבח (מאקו מוזיקה), מתן שרון (טיים אאוט), נדב מנוחין (וואלה! תרבות), נעם ברדין (מאקו מוזיקה), נעה ארגוב (הקצה, רדיו תל אביב), נעה הרשקוביץ (וואלה! תרבות), סער גמזו (ישראל היום ועכבר העיר), עומר בן רובי ("ארון השירים היהודי", גלי צה"ל), עידו ישעיהו (וואלה! תרבות, סגן עורך), עמיחי חסון (מקור ראשון), ערן גלובוס (מגזין "Andy Was Wrong", עורך ראשי), קוואמי (הקצה), רועי בהריר-פרל (וואלה! תרבות), רז ישראלי (NRG), שגיא בן נון (וואלה! תרבות), שי סגל (מאקו מוזיקה, עורכת ראשית).
כמעט נכנסו - מקומות 30-21:
30. הקליק - "אני לא בפסקול"
29. "Yemen Blues"
28. יהוא ירון - "אמן השכנוע העצמי"
27. קרולינה - "מה אעשה עכשיו"
26. מרינה מקסימיליאן - "Step into My World"
25. לונה אבו נסאר - "אספר לך"
24. דניאלה ספקטור - "דניאלה ספקטור"
23. עומר אדם - "מוזיקה ושקט"
22. קוואמי והחלבות - "זרים במאה ה-21"
21. דודו טסה - "עיר ובהלות"
מקומות 20-11
20. Ester Rada - "Ester Rada" (תשע"ד)
זה כמעט בלתי נתפש כמה שאסתר רדא טובה, וכמה טוב שמלכת הפופ הזאת משלנו. כוכבת סול, דיווה כריזמטית עם קוליות אין קץ אל בלי פוזה בכלל, שאחרי אי.פי. מושלם הוציאה אלבום בכורה שלם ומגוון, מהנה בטירוף. הלוואי שנתוני הפתיחה הגבוהים האלה יתורגמו לאלבומי המשך נפלאים, שיגאלו את הפופ הישראלי משממונו המתמשך. ולא דיברנו בכלל על העטיפה היפהפיה שלו.
לביקורת על האלבום
19. ריף כהן - "A Paris" (תשע"ב)
איך מתחילים להגדיר את ריף כהן? זה בכלל אפשרי? התערובת המקסימה של מוזיקה צפון-אפריקאית עם פופ אירופאי, של חוצפה ישראלית ואלגנטיות צרפתית, כבשה רבים. כהן הראתה לנו את פריז שלה, שהיא לא פריז מהסרטים - היא פריז של זרים, של ילדים של מהגרים מתרוצצים, בליל של שפות ותרבויות, שאולי מזכיר במשהו את מה שיכול לקרות כאן אצלנו. זאת פנטזיה מחויכת ואירונית, אבל כמו שהגדיר זאת אצלנו המבקר אמרי מרמור, זה קודם כל אוסף של שירים מעולים.
לביקורת על האלבום
18. Balkan Beat Box - "Blue Eyed Black Boy" (תש"ע)
להוציא את הדג נחש, הבלקן ביט בוקס היא כנראה הלהקה האהובה בישראל בשנים האחרונות. יש לה קהל צעיר עצום בגודלו, אדוק ואוהד מאוד, שצמא למה שיש לתומר יוסף, תמיר מוסקט, אורן קפלן וחבריהם להציע: הנוסחה המושלמת ביותר עד כה בגל המוזיקה הבלקנית בישראל, מוזיקה שמחה המהולה בזעם וכיף. כל כך חסרה כאן מוזיקה שמחה, ולא פלא בכלל שזה מצליח מעולה גם בעולם.
17. החצר האחורית (תשע"ד)
אנשי הבלקן ביט בוקס מככבים גם כאן: כשהגיע האלבום של ינקלה רוטבליט עם גדי רונן (דבק, אחד חלקי אחד), תומר יוסף ואיתמר ציגלר כתבנו שמדובר באלבום החשוב הראשון של תשע"ד. אחד הפזמונאים הישראלים החדים מכולם באוסף טקסטים שנונים על המציאות הפוליטית והחברתית של ישראל בשנות ה-2000, פגשו את הלחנים והעיבודים היפים של המוזיקאים הנכונים של הרגע. רק מי שכתב את "שיר לשלום", יכול לתאר יפה כל כך את "הסיפור הגדול" שלנו, שפותח את האלבום היפה הזה.
לביקורת על האלבום
16. דיקלה - "ואם פרידה" (תשע"ה)
דיקלה היא אולי קונצנזוס הפופ הישראלי הגדול ביותר, והאלבום הנוכחי שלה הפך אותה סוף סוף גם לכוכבת גדולה. היכולת הווקאלית והשימוש החכם בה, הדרמטיות, המקצבים המהירים, הרגש העצום, הסטייל - יש כאן הכל. תוסיפו על זה את העובדה שמדובר באמנית יוצרת, ואת הייחודיות של אמן שלא דומה ממש לשום דבר מסביבו - וקבלו את אלבום הפופ הגדול של תשע"ה. אנחנו אוהבים במיוחד את גרסה המוזרה ליוריתמיקס, מוזרות שכולה הברקה.
לביקורת על האלבום
14-15. גבריאל בלחסן - "עתיד" (תש"ע), "גם כשעיניי פקוחות" (תשע"ב)
אלפי מילים נשפכו כבר על משורר הזעם וגיבור הגיטרה שמת הרבה יותר מדי צעיר, ואלפי מילים עוד יישפכו. אם "מנועים קדימה" של הלהקה האם, אלג'יר, היה אחד האלבומים הגדולים של העשור הקודם, על צבעיו והאנרגיות שלו, לאלבומי סולו של בלחסן יש אופי משלהם: יש בהם יופי מזוקק, זעם טהור, כאב מופלא וקרבה בלתי נתפשת בין אמן למאזיניו. "עתיד" הוא יצירת המופת של הרוקנרול הקדוש של בלחסן, "גם כשעיניי פקוחות" הוא החצי המשלים והאינטימי יותר שלו. יש צדק בהצבה שלהם יחד: הם היו אמורים לצאת במקור כיצירה אחת.
"דשא"
"גם כשעיני פקוחות"
לביקורת על "עתיד"
פרידה מגבריאל בלחסן: רוח סוערת של אגדת רוק
13. אהובה עוזרי - "מעלי דממה" (תשע"ג)
אהובה עוזרי היא אחת הדמויות המרתקות במוזיקה הישראלית. אמנים רבים, החל מאיה כורם והדג נחש וכלה בדודו טסה וברי סחרוף, מעריצים אותה ואת שיריה. הטרגדיה שמונעת ממנה לשיר היום לא גרמה להפסיק לכתוב שירים יפהפיים. אהוד בנאי וחווה אלברשטיין, רונה קינן וקובי אפללו - כולם התייצבו ליצירת אלבום המחווה היפה הזה, ששיר הנושא מתוכו הוא אחד השירים הגדולים של השנים האחרונים.
לביקורת על האלבום
12. The Angelcy - "Exit Inside" (תשע"ד)
הפתעה גדולה מאוד: איך להקת אינדי, שנשמעת כל כך רחוקה מכאן, מגיעה כל כך גבוה? תזמון טוב, קול רועד וגבוה והייפ מטורף. דיסק שהתגלגל בתל אביב מצא את עצמו במרכז הפלייליסט של גלגלצ והשאר היסטוריה. והמוזיקה? פשוט מצטט את מה שכתבנו על האלבום הזה כשהוא יצא: "האנג'לסי לא משהים את רגע הפגיעה. הם מלקטים לבבות, עוד ועוד לבבות שאפשר להצניח עד הקרקע, ואז להטיס לגבהים". סוכנות המלאכים, אולי אפילו יותר מאסף אבידן וגבע אלון, מדגימים את האהדה ההולכת וגוברת לישראלים שמנגנים חו"ל, ויעיד המיקום הגבוה מאוד שלו.
לביקורת על האלבום
11. אסף אמדורסקי - "צד א'" (תשע"א)
לא שצריך עוד הוכחות לגאונות של אסף אמדורסקי, אבל צד א' של א"א הוא בהחלט אחת כזאת, שיא נוסף בקריירה רצופת שיאים של 25 שנה. האלבום הזה, אולי המופשט ביותר בקריירה שלו, שילב היטב בין האובססיה שלו להקפות עשירות לרומנטיקה האירונית, האוטוביוגרפית, שבשירים שלו. זה המשך נפלא ל"הרי את", אלבום הקאמבק הגדול של אמדורסקי, ומה שהתחיל ב"בראשית" ממשיך עם "זוג משמיים" והלחן היפהפה ל"הרחובות ממריאים לאט" של אבידן. מחכים עדיין לצד ב'.
לביקורת על האלבום
10. שלומי שבן - "תרגיל בהתעוררות" (תשע"ד)
הפירות של שבן מבשילים לאט, עם שבע שנים בין אלבום אולפן אחד למשנהו, אבל הם מבשילים נהדר. "תרגיל בהתעוררות" שעשה עם הקולקטיב הוא אולי המוזר באלבומיו של המוזיקאי המוכשר ביותר בדורו, אבל דווקא לכן הוא עושה חסד עם האישיות שמתגלה מתוך לשכבות ההומור והווירטואוזיות המכסות רוב הזמן על הכל. מעל כל ההברקות האלה מרחף שיר אחד, שיר הנושא, הדואט עם חוה אלברשטיין - גדול שיריו של שבן מכל הקריירה: דיאלוג מדויק ומצמרר בין הדור המדינה לדור הקריסה, בין שירי ארץ ישראל לרוק המקומי, בין מלחמת יום כיפור לבין "צוק איתן". האם אנחנו מנצחים? גם אם זהו רק תרגיל, זה אכן תרגיל מוצלח.
לביקורת על האלבום
"תרגיל בהתעוררות" - השיר הכי חשוב של תשע"ד
9. שלום גד - טרילוגיית "המצב" (תשע"ב-תשע"ג)
האלבום שבמקום התשיעי הוא בעצם שלושה אלבומים, טרילוגיה קיומית המחולקת לפרקים שיצאו בהפרש של כמה חודשים זה מזה: "תל אביב תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו". רצף של שלושה אלבומים שהוציא גד עם היהלומים, שכל אחד מהם מתאר יותר מצב מנטלי מאשר מקום גיאוגרפי. בריאיון לוואלה תרבות גד התייחס לזה כאוסף של ציורי סצנות בחיים שלנו, שהמיקרו והמאקרו מתערבבים בהן לטוב ולרע: "אין שום תיקון בלהגיד כמה רע", הוא אמר לי אז, "יש תיקון בלכתוב על זה שיר יפה, לתת לזה חיים". אפשר לכתוב ארוכות על כל אחד משלוש הפרקים של היצירה הזו, שמתארחים בה בין היתר אביב גדג', גבריאל בלחסן, שירלי קונס ועוד. אפשר להזכיר משפטים מבריקים כמו "אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה", או "גברים שאוהבים יותר מדי לא יכולים לחיות יותר משעתיים ושעתיים זה כל מה שצריך", או התוכחה ב"תיזהר עם הדברים שאתה מטיף" או את בלדת המוות באקפלה "העלייה לקרקע" - ואפשר פשוט להקשיב בזהירות.
לביקורת על "תל אביב תל אביב"
לביקורת על "ירושלים"
לביקורת על "תלמי אליהו"
8. דודו טסה - "סחרחורת" (תשע"ב)
"בסוף מתרגלים להכל" סימן את הכיוון, "דודו טסה והכוויתים" נתן את החותמת ו"סחרחורת" הוא האלבום הראשון של טסה כאמן גדול בשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית. טסה הוא אחד המוזיקאים הכי מעניינים בישראל: הרוק שלו אינטנסיבי, יותר כבד מרוב הדברים שנעשים במיינסטרים הישראלי ומלא באלקטרוניקה, וממול הצלילים המזרחיים והסלסולים שמתיישבים מעולה בתוך המצע העשיר זה. כמעט כל שיר כאן הוא פנינה: "עם חלומות כאלה" המהורהר, "יש בינינו בית" שמעיף אתה ראש, "לא מרגיש טוב" ו"ביום שבגין מת" העצובים. במוזיקה הישראלית יש אולי שורה מפורסמת על תה שעושה סחרחורת, אבל דודו טסה, כך מסתבר, עושה אותה יותר טוב.
7. הדג נחש - "6" (תש"ע)
ובמקום ה-7 - "6"! בתוך מכלול היצירה המצליחה של הדג נחש לא תמיד אפשר לזהות מה מתנוסס מעל כל השאר. כנראה שעכשיו אפשר: האלבום השישי של הלהקה הוא כנראה זה שבו הלהקה הירושלמית העזה לגעת באופן המדויק ביותר במה שכואב לה. עם כלי נשיפה מפוארים, הפקה מבריקה וכנות מרשימה היא הצליחה ב"אני מאמין" להגיד באומץ מה היא חושבת על עצמה, על הקהל שלה ועל הקושי שבמחאה אמנותית פוליטית. עם יהודה קיסר הגדול היא הצליחה להציע גם "שיר נחמה" - אחד השירים הטובים שלה אי פעם, אם לא הטוב שבהם. השילוב בין מוזיקה שחורה, רוק ומזרחית שהציעה הדג נחש הפך אותה ללהקה המשמעותית והבולטת בישראל של העשור וחצי האחרונים, וקשה להמעיט בהשפעה העצומה שיש לה על הדור החדש והפורח בהיפ הופ הישראלי.
לביקורת על האלבום
6. הבילויים - "הורה הסלמה!" (תשע"ג)
כמה כאב ועצב יכולה להיות בשורה המכוננת של "הורה הסלמה!": "אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם, ואולי בכל זאת לעמוד ברמזור עם תוף המרים". האלבום השלישי מהמעבדה של ימי ויסלר ונועם ענבר היה הקודר והמיואש ביותר שלהם, והוא תיאר בזרם תודעה קומי-שחור, כדרכם, את חוסר האונים מול המלחמה הממשמשת ובאה תמיד. שנה לפני חטיפת ורצח שלושת הנערים ופרוץ "צוק איתן", חזון הבלהות שלהם התממש כמעט במלואו. כך, כמו שקורה לפעמים, המציאות הדביקה את הציפיות, ודיסק שהתקבל באכזבה מסוימת הפך ברבות הזמן לאלבום מופת מוסכם. "הזמן האחרון", הלהיט של האלבום, הוא המנון לייאוש ישראלי במאה ה-21. עכשיו שוב קיץ, ורוחות מלחמה נשמעות מדי פעם. אם ריקוד ההורה הנורא הזה יפרוץ שוב, הפסקול כבר מוכן.
לביקורת על האלבום
5. אביב גדג' - "ילדים של מהגרים" (תשע"ג)
לו הבחירה הייתה רק בידיי, זה היה המקום הראשון. אלבום המופת של אביב גדג', בוגר אלג'יר, הצליח להאפיל על אלבום הסולו המשובח שלו (שיצא באמצע 2009 והחמיץ במעט את המצעד הזה) והוא אחת מיצירות הרוק השאפתניות שיצאו בישראל מזה זמן. "ילדים של מהגרים" הוא קברט, תיאטרון נודד של פליטים נצחיים, שאין להם עוד דבר מלבד לנהום "זה לא מקום לחלשים". ככה כתבתי עליו כשיצא: "אם אלג'יר נתנה קול למי שיש לו רק דמעות, 'ילדים של מהגרים' מעניק דרך לאנשים שאין להם בית. התלישות היא התמה המרכזית כאן, ואיתה שאלת השאלות לאן אני בעצם שייך, ואיפה השורשים שלי? רחוב אלנבי המטונף בתל אביב, רכבת לוד, הטרמפיאדה של צומת קסטינה מקומות שאיש אינו מגיע אליהם כדי להישאר הם מוקדי ההתרחשות של הסיפור שעומד בבסיס האלבום הזה. ואם לטרמפיסטים יש יעד סופי, כיוון ומדריכים לגלקסיה, הרי שאין אף מדריך לפליט". יש בו מחאה חתרנית ("גאולה"), יש בו רגעים אינטימיים ("אמונתי מנגנת בלילות"), יש בו אהבה גדולה ("שלג באלנבי") ויש בו המנונים ("החלק הריק" ו"כל צעד"). יש בו רוקנ'רול זועם, יש הומור חד, מתעתע ואירוני, יש גיטרות מנסרות ויש שירי שתייה. יש בו סיפור. יש בו כל מה שאפשר לרצות מאלבום רוק.
לביקורת על האלבום
4. נעם רותם - "ברזל ואבנים" (תשע"א)
אלבום השנה של וואלה תרבות לשנת תשע"א (שניצח את האלבום הראשון במצעד הזה) הוגדר כאן בזמן אמת כאלבום הטוב בקריירה של רותם, כזה שהצליח להתעלות אפילו מעל "עזרה בדרך" המופתי ולהציב אותו בתור הרוקר החשוב והמוערך של דורו, ואחד הרגישים ביותר של המאניה-דיפרסיה הישראלית. רותם זוכה להערכה על הכתיבה הכנה שלו ועל המחויבות שלו לרוקנ'רול חכם, וב"ברזל ואבנים" הוא הופך למספר סיפורים רגיש מתמיד ונשמע נפלא מתמיד, כתלמיד של לו ריד וברוס ספרינגסטין, ברי סחרוף ויהודה פוליקר. הוא נוגע בילדות ("הכיתה שלנו"), בצבא ("נטלי"), בשכול ("כולם מדברים על הילד"), באהבה ("אל סוף היום" השקט) וכותב המנוני רוק שכבר לא יוצרים כאן כמו "קראת לי קין" ו"ברזל ואבנים". בלי להתאמץ ובלי להתחכם, "ברזל ואבנים" הוא רוק בגובה העיניים שמאחוריו לב שממיס כל קרח (תשע).
לביקורת על האלבום
3. דודו טסה והכוויתים (תשע"א)
כבר כשיצא היה ברור שאלבום המחווה של טסה למוזיקה של האחים אלכווייתי, סבו ואחיו, הוא רגע שמהווה אבן דרך, כזו שמלכדת לתוכה אינספור משמעויות, אישיות, חברתיות, מוזיקליות ופוליטיות: עיבודי רוק מודרניים לשירים מלפני 70 שנה, יוצר ישראלי ששר בעיראקית, וסוגר מעגל עם האיש שעל שמו הוא קרוי ושבעקבותיו הפך למוזיקאי. זאת שבירה של החומות, זה קיבוץ גלויות. לגמרי עיראקנרול. אלבום הכוויתים הוא סיפור הצלה: הצלה של מורשת שנשכחה והושכחה, של כבוד שנרמס ושל זכרם של מוזיקאים נערצים שהיו בארץ לחסרי כל. לא פחות מזה, הבחירה המוצהרת של טסה לחזור לחומרים האלה היא התרסה כנגד תרבות הרייטינג שמפחדת לגעת בדברים מהסוג הזה, ובכלל מפחדת מיצירה בערבית. חשוב מכל הדברים האלה, זה אלבום מרגש באופן מיוחד, ואחראים לזה גם המעבד השותף ניר מימון ויאיר דלאל, המנטור הנפלא של טסה. בין אם זאת יהודית רביץ, טסה עצמו או אמו כרמלה, המפגש המחודש עם השירים האלה הוא אחד הניסויים המעניינים שקרו כאן. זאת גם אולי הדוגמה המובהקת ביותר ברשימה לאלבום שהצליח מאוד בכל פרמטר, בלי להיט אחד מתוכו.
לביקורת על האלבום
דודו טסה והכוויתים בהופעה
2. שי צברי - "שחרית" (תשע"ה)
וואו. הסנסציה הגדולה מכולן. האלבום של שי צברי יצא רק השנה, אבל הוא כבר קונצנזוס מוחלט. קדם עשור של ציפייה ליצירת הבכורה של המבצע הטוב בישראל, והוא ממש לא איכזב. צברי הוא התגלמות כל מה שהמוזיקה הישראלית מבקשת מעצמה - מנעד מוזיקלי ממרקש ועד ניו אורלינס דרך ירושלים, שירי משוררים מדויקים לצד ברכות, שירים שלא מתביישים ברגש שלהם וקול אחד ענק. לא פחות חשוב: "שחרית" מלא בטוב לב, צנעה, אורח רוח. זה כוחו של אלבום שמתחיל במילים של אלי אליהו, "שלא ידפוק אותי הלב באמצע היום, שלא אכאיב לאיש ולא אכאב, שיהיה חלב ולחם טרי, טיפת אור, מעט מים. שכל התוכניות יעלו, שכל המכשירים יפעלו, שכל הפשעים יבוצעו אחרי שאעצום עיניים", ומסתיים בתפילת הדרך. צברי הוא כבר שנים הנשק הסודי של האמן שבמקום הראשון, והוא גם תלמידו הגדול ביותר. התקווה הגדולה היא שיחד עם ההרכב המלווה שלו, נבחרת הגרוב של המזרח התיכון, זאת רק ההתחלה.
לביקורת על האלבום
1. ברי סחרוף - "אתה נמצא כאן" (תשע"א)
אין מוצדק מזה: "אתה נמצא כאן" הוא המניפסט של הדור הנוכחי במוזיקה הישראלית, של בחירה מודעת ומובחנת לעסוק בעכשיו ובעיקר בכאן הגיאוגרפי, הפוליטי, הסמלי, הרגשי והמוזיקלי. סחרוף, מגדולי אמני הרוק הישראלים בכל הזמנים, בוחן כבר שנים רבות את המקום הערבי, המזרחי, בניו וייב וברוק האלקטרוני שהוא מטפח. באלבום הזה הוא הלך הכי רחוק בקריירה שלו עד עכשיו. באמצע שנות ה-50 שלו הוא ערני מתמיד. משתולל ב"העין" וב"נחמה", מחפש את אלוהים ב"הלוחש למכוניות", "צמאה לך נפשי" ו"הימים הנוראים" ומרגש ב"האחד".
התוצאה הזאת מחייבת לשאול מה מקומו של "אתה נמצא כאן" בתור הקריירה של ברי סחרוף. המעריצים האדוקים מתווכחים ארוכות אם "סימנים של חולשה" הוא גדול אלבומיו או דווקא "האחר" המורכב והחידתי. בוויכוח הזה אני בדרך כלל בצד של "נגיעות", אלבום שזיקק באופן החלק ביותר את הרעיונות שסחרוף כותב ב-15 השנה האחרונות. ו"אתה נמצא כאן"? האלבומים האלה הפכו אותו למלך הרוק הישראלי. "אתה נמצא כאן" מגדיר את המורשת המודרנית של סחרוף, את העובדה שהוא עדיין רלוונטי ומשפיע אולי יותר מכל מוזיקאי אחר בישראל היום, ואת גיבור הגיטרה הזה כנביא. ביני לבין עצמי, אני חושב לנוכח הבחירה הזאת על השורה הכי חשובה באלבום הזה, הזעקה "מה עשו לשיר שלנו, מה? מה?" מתוך "זמן של מספרים". אני מת לענות לו, שאת השיר שלו ואת המקום שלו אף אחד לא ייקח לו לעולם.