וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 100: מצעד חצי העשור עד כה - פרשנות

23.7.2015 / 18:31

טור המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין חוגג מאה פרקים תמימים עם מצעד האלבומים הישראליים הטובים ביותר של העשור עד כה, על פי בחירתם של כ-30 עיתונאים, שדרנים ועורכים מוזיקליים מכלי תקשורת שונים. התוצאות מציירות תמונה מרתקת ומובהקת במוזיקה הישראלית של ימינו

ברי סחרוף, רמי פורטיס, פורטיסחרוף, איחוד ברעננה 15/5/2015. נמרוד סונדרס
המייצג המושלם של המגמה. ברי סחרוף/נמרוד סונדרס

אנחנו חיים בתקופה משונה: יש כל כך הרבה מידע ומוזיקה חופשית ואלבומים ודעות, ולפעמים נדמה שכבר אין כאן יצירות מופת, ולא ברור: מה בכלל קורה כאן? ומה זה בכלל אומר עלינו? ועל המוזיקה הישראלית בתקופה הזאת? אמצע 2015 הוא זמן מצוין לסיכום ביניים של העשור, מין מפת דרכים לכאן ועכשיו.

עכשיו הרי זה זמן של מספרים, אז פניתי לכ-30 עיתונאים, שדרנים ועורכים מוזיקליים בעלי אג'נדות שונות ומכלי תקשורת שונים, שידרגו את האלבומים האהובים עליהם מתש"ע עד היום: פופ, מזרחי, אלטרנטיב, היפ הופ, מוזיקה דתית - הכל הולך כל עוד זה קורה כאן. השיטה הייתה כזאת: כל אחד צריך לבחור 15 אלבומים שהוא חושב שהיו הכי טובים, בשלוש קבוצות דירוג בנות חמישה אלבומים כל אחד: מקום בחמישייה הראשונה מזכה בחמש נקודות, מקום בחמישייה השנייה מזכה בשלוש נקודות ומקום בחמישייה השלישית מקנה נקודה בודדת. בנוסף לסיכום הנקודות, כל אלבום קיבל בונוס לפי כמות המדרגים שבחרו בו. במקרים של שוויון הענקתי לעצמי את הזכות להכריע. התוצאות היו מדהימות. 174 אלבומים שונים של 148 יוצרים שונים קיבלו נקודות. אין הוכחה גדולה מזו לא רק לשפע הטעמים והדעות, אלא גם לשפע המוזיקלי שמתרחש כאן. חשבו על זה כך: 174 אלבומים נחשבו על ידי אנשים בעלי טעם ודעה מובחנת במוזיקה כיצירות שאסור לפספס בחמש השנים האחרונות בלבד. זה מספר בלתי נתפש.

צריך להודות, כדרכן של רשימות אלה, גם זו עשויה להטעות. היא לא מתיימרת לשקף את כל הנעשה במוזיקה הישראלית ואפילו לא מדגם מייצג שלה, אלא רק מה שנתפש כנוצץ מעל כל השאר. יש כאן הטיות קטנות שחשוב לשים אליהם לב: הדירוג - ולא רק ברשימה בזו - הוא תמיד אליטיסטי, תמיד נוטה לרוק, שכז'אנר הקונספט האלבומי חשוב לו יותר באופן יחסי. וכמו שיש מוזיקאים שמוערכים בעיקר על ידי מוזיקאים אחרים, יש אלבומים שמבקרים אוהבים במיוחד. המיקום הגבוה (9) של הטרילוגיה המופלאה של שלום גד, "המצב", הוא מקרה כזה.

ילדים – אביתר בנאי.
מוביל ומשמעותי אבל בחוץ. אביתר בנאי
זה אולי התהליך המובהק ביותר שעבר על המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות: התגבשות של אתוס מוזיקלי חדש, שונה מזה אשר שלט עד כה בכיפה, המעלה על נס בחירה אידיאולוגית בזהות ומסורת מוזיקלית מזרחית מתוחכמת במפגש עם ז'אנרים מערביים

בכל זאת אפשר להבין המון דברים מהרשימה הזאת, בראש ובראשונה על מי שלא מופיע בה, או ממעט להופיע בה. קודם כל מדובר במבוגרים: שלמה ארצי, דני סנדרסון ויהודה פוליקר הוציאו בשנים אלו אלבומים מדוברים ומצליחים, אבל נדחקו לאחורי הרשימה. "ואיך אצלך" של חווה אלברשטיין, שזכה לביקורות משבחות במיוחד כשיצא, קופח במיוחד כשנדחק לעשירייה הרביעית בלבד בשל מיעוט מצביעים. למעשה, הנציגה היחידה ב-20 הגדולים אשר פעילה עוד משנות השבעים היא אהובה עוזרי (וגם כאן מבצעים משיריה, ולא היא בפרונט). עוזרי, למרבה ההפתעה והצער, היא גם האשה שממוקמת המקום הגבוה ביותר ברשימה - 13 בלבד. לאחר מכן המצב משתפר במעט, ובסך הכל נשים מיוצגות בקצת יותר מרבע מ-30 הגדולים. מדי זמן מה עולות טענות באשר למקום הבעייתי של הנשים בכלל המוזיקה הישראלית, וזו דוגמה נוספת לכך. לבושתי, מספר המדרגות זניח גם הוא ביחס למדרגים הזכרים.

ויש עוד נעלמים: אמנים שנחשבים מובילים ומשמעותיים במוזיקה הישראלית כמו עידן רייכל, אהוד בנאי, אביתר בנאי, רונה קינן, ארז לב ארי, עברי לידר ואברהם טל לא הצליחו להתברג לרשימה. אפשר לראות שגם יוצאי כנופיית רימון או כוכב נולד לא נמצאים כאן. מקרה מעניין במיוחד הוא זה של נינט טייב, שהביקורות המשבחות לאלבומיה לא תורגמו להצבעות במצעד הזה. ראוי לציין שכמו כמה אמנים אחרים, היא סבלה מפיצול קולות. שנות המדבר של ההיפ הופ הישראלי ניכרות גם הן ברשימה זאת, וגם האינדי הישראלי יכול להרגיש מקופח: לא תמצאו כאן לא את אסף אבידן ולא את גבע אלון. המיקום הנמוך יחסית של יהוא ירון מטעה: לו היו מאחדים את הנקודות של שני אלבומיו, הוא עשוי היה להגיע לעשירייה הפותחת. בחלק מהמקרים שצוינו כאן מדובר באמנים שהוציאו אלבומים חלשים ביחס לאלבומים מוקדמים שלהם. בחלק אחר החמצות. במקרים מסוימים אפשר להסיק שמה שנדמה בזמנו כתופעות בולטות נתפש כלא משמעותי ולא משאיר חותם לאורך זמן.

אולם הדבר המעניין ביותר בנוגע לרשימה הזאת, בין אם מדובר במי שחסר בה ומי שנעדר ממנה, היא שמדובר ברשימה מזרחית מובהקת. הפופ המזרחי בהחלט נעדר ממנה כמעט לחלוטין (להוציא את עומר אדם ודיקלה): לא אייל גולן, לא שרית חדד, לא עמיר בניון, לא משה פרץ, לא דודו אהרון, לא ישי לוי, לא שלומי שבת ולא פאר טסי. אפשר לייחס את זה גם לפיצול קולות אצל אמנים שמוציאים אלבום כמעט מדי שנה, להטיות הפרו-רוקיות שתוארו וגם לסיבות נוספות. אבל מבט נוסף על הרשימה יגלה שהצליל המזרחי שולט בה לגמרי. כמעט כל אלבום ב-20 הגדולים מתכתב עם מוזיקה מזרחית באופן זה או אחר. זה אולי התהליך המובהק ביותר שעבר על המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות: התגבשות של אתוס מוזיקלי חדש, שונה מזה אשר שלט עד כה בכיפה, המעלה על נס בחירה אידיאולוגית בזהות ומסורת מוזיקלית מזרחית מתוחכמת במפגש עם ז'אנרים מערביים.

עוד באותו נושא

קשוב מאוד 100: מצעד חצי העשור עד כה

לכתבה המלאה
אהוד בנאי ושאול בסר מבצעים את שיריה של אהובה עוזרי. אילן בשור,
מעט מדי נשים ברשימה. אהובה עוזרי/אילן בשור

זה לא מקרה שהאלבום שבמקום הראשון הוא אולי האבטיפוס של התופעה הזו: "אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף. בו טמון כל הסוד. כאן, במקום הסבוך והטעון הזה, מרובה התרבויות והמסורות. גם השניים העוקבים אחריו ברשימה משקפים היטב את הרעיון הזה. למקום השני הגיע באופן סנסציוני שי צברי, זמר הליווי הוותיק של סחרוף, שמשלב באלבום הבכורה שלו שירי משוררים ותפילות וגרוב וסלסולים. כבר למעלה מעשור שצברי הוא אחד השמות שהכי מעניין לעקוב אחריהם, ויצירת הבכורה שלו הייתה אחד האלבומים המצופים ביותר במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. העלייה שלו לגדולה היא מטאורית, וההכרה המיידית בה יוצאת דופן. דודו טסה הגיע רק למקום השלישי עם אלבום "הכווייתים" הראשון שלו משירי סבו ואחי-סבו העיראקיים, אבל הוא בקלות המנצח הגדול של המצעד הזה, עם שני אלבומים בעשירייה ואחד נוסף שמגרד את העשרים. הוא אולי מי שמעניק את הגרסה הטובה ביותר לאתוס הזה, ברוק המאוד המזרחי שלו. לפי התוצאות האלה, הוא בקלות יכול להיות מוכתר כאמן העשור במוזיקה הישראלית.

ויש עוד כמה דברים מעניינים ברשימה: המיקום הגבוה מאוד של נעם רותם מוכיח סופית שהוא אחד הרוקרים הגדולים של דורו; האלבום השלישי של הבילויים, שהתקבל בתחושת החמצה, זוכה כאן להערכה גדולה, אולי בהשפעת חוויות השיח הישראלי בצוק איתן, שנחזו באופן מדויק באלבום הזה; יוצאי אלג'יר, אביב גדג' וגבריאל בלחסן המנוח, ממשיכים לזכות בהערכה גדולה. מעניין ש"עתיד" ו"גם כשעיניי פקוחות" זכו למספר נקודות כמעט זהה; חמישה מתוך 20 הגדולים ושבעה מתוך ה-30, מבוצעים בשפות זרות ולא בעברית, מה שמעיד על מגמה נוספת של התפתחות גם בהקשר זה. סוף הרשימה מסמל זיהוי של כמה קולות מסקרנים במוזיקה הישראלית שמצפים מהם לגדולה, כמו דניאלה ספקטור ולונה אבו נסאר. לבסוף סוגרת את הרשימה להקת הקליק עם אלבומה החדש ממש, "אני לא בפסקול". ההערכה המיידית והקונצזואלית סביב האלבום הזה היא עדות לצימאון ולהערכה הרבה שזוכה לה אמן שמעז לפתוח את הפה, בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב.

הרשימה הזאת סוגרת 100 טורים של "קשוב מאוד", לקראת מאה נוספת. ניפגש בשבוע הבא וגם בסיכום העשור.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
הערכה מיידית לאלבום החדש. הקליק/מערכת וואלה!, צילום מסך

רשימת המדרגים (לפי א"ב)

אביעד רוזנבוים (סגן מנהל גלגלצ), אופיר טובול ("קפה גיברלטר", עורך ראשי), אור צלקובניק (ECO 99FM, סמנכ"ל פיתוח ומוזיקה), אלכס פולונסקי (טיים אאוט, עורך ראשי), אמרי מרמור (לשעבר וואלה! תרבות, טיים אאוט), אסף לבנון (הארץ), אסף נבו (רמקולים), בן שלו (הארץ), גיא טנא ("כתיבה שאוהבת יוצרים"), דביר שרעבי (אתר "כיפה"), דודי פטימר (Nana10, Mynet), חולית בלאו (טיים אאוט, קול הקמפוס), לאון פלדמן (קול הקמפוס, הקצה), לבנת בן חמו (גלגלצ, מקור ראשון), מיטל שבח (מאקו מוזיקה), מתן שרון (טיים אאוט), נדב מנוחין (וואלה! תרבות), נעם ברדין (מאקו מוזיקה), נעה ארגוב (הקצה, רדיו תל אביב), נעה הרשקוביץ (וואלה! תרבות), סער גמזו (ישראל היום ועכבר העיר), עומר בן רובי ("ארון השירים היהודי", גלי צה"ל), עידו ישעיהו (וואלה! תרבות, סגן עורך), עמיחי חסון (מקור ראשון), ערן גלובוס (מגזין "Andy Was Wrong", עורך ראשי), קוואמי (הקצה), רועי בהריר-פרל (וואלה! תרבות), רז ישראלי (NRG), שגיא בן נון (וואלה! תרבות), שי סגל (מאקו מוזיקה, עורכת ראשית).

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully