תמר אייזנמן - "לימבו"
זה אלבום ראשון בעברית לאייזנמן, אחרי כמה וכמה באנגלית. השם שלה, כנגנית, מפיקה ומבצעת מוכר בתעשייה כבר למעלה עשור. הוא נקשר ברוק גרובי ומדליק והיא נחשבת לגיטריסטית מעולה. המיטיבים זוכרים את "Hit me" ו-"Sun", מלהיטי הרדיו הנחמדים של 2009. כל זה מקבל הרבה ביטוי גם ב"לימבו", אבל הוא בכל זאת מרגיש קצת כמו אלבום בכורה.
את הדרך שלה שומעים היטב לאורך האלבום. לא מעט פעמים עולה הגיטרה של דני סנדרסון, שאייזנמן נמנתה על נבחרת החלומות שמאחורי אלבומו "לא יפריד דבר". בהגשה אפשר לשמוע הרבה את רונה קינן. זה קול קצת נשבר, קצת מלחשש וקצת צרוד, ואייזנמן מחפה על זה בהגשה סופר אינטליגנטית וכריזמה מרשימה. קינן גם מתארחת באלבום לדואט פרידה בשם "תם", שמופק נפלא אבל דווקא גורם לקול של אייזנמן להחוויר מול זה של חברתה.
בסך הכל אני מרגיש שאני חייב לחלק את האלבום לשניים - קבוצה של שירים טובים מאוד וקבוצה של שירים נעלמים מאוד, שגם אחרי כמה וכמה האזנות לא נרשמו אצלי. אפשר לנסח את זה באופן חיובי יותר: אם היינו מקצצים כמה שירים שאין להם שום השפעה על האלבום, יכול היה להיות כאן אי.פי. מושלם. בקבוצה הראשונה נמצא "רצה עירומה", שיר אהבה מתוחכם שגם מסתיים בסולו נפלא. עוד מצטיינים: שיר הנושא שכתב לה יענקלה רוטבליט, שהוא אחד משירי פתיחת-האלבום הטובים ביותר של השנה האחרונה, "איפה היא" ו"ממשיכה" הרומנטיים. אייזנמן כותבת גם לגברים וגם לנשים, ובכלל, רוב האלבום הוא שירי אהבה.
במשך רוב הזמן "לימבו" הוא אלבום נעים מאוד, אפילו כיפי. גרובי, מתוחכם, נשי, קצבי. אולי קצת חורפי מדי לעונה הזאת, כך שיש לי הרגשה שבעוד כמה חודשים אהנה ממנו אפילו יותר. מומלץ בחום למי שמרגיש שהרוק הישראלי מלנכולי ורגוע מדי בשבילו.
עלמה זהר - "פלא"
שוק המוזיקה לילדים סובל מבעיות מובנות בארץ האביונה ומרה הזאת: לכבשה שושנה אין בית ולמשה דץ אין כתר. רוב המוצרים המוזיקליים שיוצאים בכיוון הזה, תהא כוונתם חיובית אשר תהא, לוקים באינפנטיליות במקרה הרע ובגימיקים מיותרים במקרה הרע האחר. בכל זאת, עצם העובדה שזה קורה, שיוצאים עוד ועוד פרויקטים כאלה, חיובית בסך הכל.
בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות דווקא מאוד מעניינים של יצירת מוזיקה לילדים. לקבוצה הזאת מצטרף "פלא", אלבומה הרביעי של עלמה זהר והראשון לילדים. ככה צריך להבין אותו - הוא תוצר מובהק של היצירה של עלמה זהר, פשוט לילדים רכים. לא פרויקט מנופח, לא קונספט מתיש - פשוט אלבום של עלמה זהר וזה תמיד נהדר. צריך להזכיר שכמו תמיד, מאחורי הקלעים ניצב השותף הקבוע לקומנדו, המפיק והמעבד אסי איילון. גם החברים מיכאל ושמרית גריילסאמר ("לא נרדם", "בואי להרים") באים לחזק.
בסך הכל יש כאן תשעה שירים, מהם שמונה מקוריים וקאבר אחד מסקרן לקורין אלאל, או בעצם לג'ורג' ברסאנס - "אי שם בלב", שהופך במהלך חמוד משיר קברטי למשל קסום. ההומור עצמי מחזיר אותה, לשמחת כולם, לאינדיאנים (הפעם בלי מיגל) בשיר המוצלח בתוך האלבום, שמלא במשחקי מילים ומשקלים חינניים ומצחיקים. ועוד שירי טיול, ושלג, ואמהות ותחפושות. באחדים מהם משתתפים ילדים. באופן מאוד "זהרי", כלי נשיפה עושים את החגיגה אפילו שמחה יותר. לא כל שיר מבריק, אבל כל שיר מהנה - וזה הדבר הכי חשוב כאן.
לעלמה זהר יש יתרון על מרבית יוצרי הפופ בישראל: היא משדרת אמינות מוחלטת. זה בכלל לא משנה אם היא שרה על אגו טריפ או על שלג בירושלים, אפשר להיות בטוחים שהיא לגמרי שם. עכשיו זהר, בעצמה אמא צעירה, נותנת את כל כולה גם בתוך הפרויקט הזה. הייתם שמחים לתת לילדים שלכם מוצר של מישהו שבאמת רוצה לשמח אותם, לא?