לא בקטע קינקי: החדש בסדרת "חמישים גוונים של אפור" עושה חשק עז לסטור לגיבור

היא מסתכלת עלי. האם היא בודקת אם אני שווה זיון?

אתחיל מהסוף: "גריי" הוא הספר הגרוע ביותר שקראתי בחיי. אחרי ההצלחה של טרילוגיית "חמישים גוונים של אפור" ראתה הסופרת א. ל. ג'יימס כי טוב, וכתבה ספר רביעי המסופר מנקודת מבטו של כריסטיאן גריי, הגיבור המתוסבך מהספרים הקודמים. גריי, איש עסקים חתיך ועשיר, מתאר את מערכת היחסים שלו עם אנסטסיה סטיל, סטודנטית גמלונית לספרות אנגלית, ועושה זאת עם המון משפטים שמתחילים ב"הממ" ו"הו". השניים נסחפים לרומן סוער עמוס באזיקים, חגורות עור ואורגזמות שמגיעות בקצב מסחרר. מעל הכל מרחף סיפור חייו של איש העסקים הצעיר, שחולם לעתים תכופות על ילדותו הקשה כבן לזונה מכורה לקראק.

לא נפלה טעות, העלילה זהה לחלוטין לזו של "חמישים גוונים של אפור". ההבדלים היחידים הם שגריי מסופר בלשון זכר, וג'יימס מנסה נואשות להעניק לו רובד עמוק בדמות פלאשבקים לילדותו הקשה. הפוטנציאל עצום, אבל איכשהו גם תיאורים קשים של עוני, רעב ואלימות במשפחה הופכים לרדודים, ולא מספקים הסבר שיניח את הדעת לגבי חיבתו של גריי לשוטים מעור, עמודי תליה ואמירות ריקניות נוסח "אני רק פרצוף יפה, חומד".

היא מכניסה את קצה האספרגוס לפיה ומוצצת אותו. פאק, היא מפלרטטת איתי

מדובר בלא יותר מבליל קלישאות פנטזיונריות. הגיבורה, למשל, מבקשת מכולם לקרוא לה אנה, והדבר הראשון שעולה על הדעת הוא אנה קרנינה, דמות אישה שהתמכרה למערכת יחסים הרסנית עם גבר שחיזר אחריה בצורה עיקשת ואובססיבית כמעט. צירוף מקרים? כנראה שלא. אילו קרנינה הייתה יודעת שתהיה המוזה לדמות ברומן אירוטי, ודאי הייתה משליכה עצמה מתחת לגלגלי רכבת כבר בכרך הראשון של הספר. הקלישאות צצות בזו אחר זו, והופכות את הספר ללא יותר מגרסה איומה ובלתי מהוגנת לסיפור של וולט דיסני. הנסיך - איש עסקים עשיר כקורח. הנסיכה - ענייה ועובדת בחנות לכלי בניין. הגיבור מתואר כמתנת האלים לאנושות והגיבורה "נראית מקסים" גם אחרי שהיא מבלה שעות מול המראה.

"תודה לאלוהי הזיונים" אני צועק, ומוצא פורקן מתוק

כש"חמישים גוונים של אפור" יצא למדפים, נטען כי הוא פורץ דרך מבחינה פמיניסטית כיוון שהגיבורה ניצבת בעמדת כוח הזהה לזו של הגיבור; הרי כריסטיאן ואנסטסיה ניהלו משא ומתן ארוך וטרחני על מערכת היחסים המינית שלהם. בשיחות ארוכות יותר מהמו"מ לשחרורו של ג'ונתן פולארד מהשבי, הסבירה אנה מהם הגבולות שלה ואילו דברים היא לא תסכים לעשות. על פניו נשמע כאילו היא מקבלת הזדמנות שווה לזו של כריסטיאן, אולם בפועל הוא מתייחס אליה כאילו היא זונה. כמובן שהיחס הזה עטוף במילים יפות וכוונות טובות, אך הוא ממשיך לשלוח לה מתנות יקרות גם כשהיא אומרת לו שזה גורם לה להרגיש זולה ושולח סטייליסטית כדי לקנות לה בגדים לפי טעמו (שמלות צמודות ונעלי עקב) תוך התעלמות מוחלטת מטעמה האישי (ג'ינסים ונעלי ספורט). לג'יימס יש נטייה להקטין נשים לגודל ראש סיכה ולסכם עולם פנימי עשיר, חלומות, תקוות ושאיפות בתיאור לקוני של ישבן לבנבן וחצוף.

טכניקות החיזור של כריסטיאן גריי ראויות לציון, אך לא לשבח. למעשה, סביר להניח שיש מספר פסיכולוגים שיתארו אותו בתור גבר אובססיבי ומעט סוציופת, כזה שלא מבין את פירוש המילה "לא", או יותר מזה - מבין ומחליט להתעלם. אנסטסיה שיכורה במסיבה? הדבר ההגיוני לעשות יהיה איכון של הטלפון הנייד שלה, הופעה פתאומית במקום שבו נערכה המסיבה והסעתה לבית המלון בו הוא ישן. אנסטסיה נוסעת לבקר את אמה כדי להתאוורר קצת ממערכת היחסים הביזארית אליה נקלעה? תסמכו על גריי שהוא יהיה שם, בלובי של המלון אליו הגיעו השתיים כדי לשתות. בדרך הוא ינזוף בה על הרגלי השתייה שלה. אך אל חשש - ג'יימס תדאג לעטוף הכל במעטה של רומנטיקה. האם בספר ההמשך הוא יעשה גלן קלוז ויבשל את ארנבון המחמד שלה? נמשיך לעקוב. או שלא, כי אחרי הכל, זה הספר הגרוע בתבל.

"היא נראית זוהרת. הזין שלי מסכים ונעמד לברך אותה"

מעולם לא אחזתי ספר וחשתי רצון כה עז לסטור לגיבור. כריסטיאן גריי מוציא ממני את היצר הזה, ולא כחלק ממשחק שליטה שובב. "גריי" נוצר כדי להעניק לקוראים הצצה לעולמו הפנימי של כריסטיאן. העולם הפנימי שמתגלה הוא שילוב בין דקסטר מורגן, הרוצח הסדרתי החביב, ויואב אבן כפי שהציג עצמו בספר "הצד שלו". לאורך כל הסיפור שזורים משפטים כמו "הבחורה תמיד נמרחת עלי וזה פאקינג מעצבן", ומיד אחריו מגיע "האופל שקוע בשינה. אל תעיר אותו, גריי". כמה קשה להיות גבר אמיד ויפהפה שצריך להדוף מעליו נשים פותות שמנסות לשכב איתו. כך, לאורך לא פחות מ-598 (!!!) עמודים, מגוללת א. ל. ג'יימס סיפור של גבר יהיר, שחצן, מתנשא, אובססיבי, שיותר מדי פעמים מדבר על עצמו בגוף שלישי בשעה שהוא מתאר את מערכת היחסים ההרסנית שהוא בונה עם אישה צעירה שחיפשה, כמו כל הנשים הצעירות, את האביר על הסוס הלבן.

במקרה של אנסטסיה סטיל, הנסיך מגיע עם פנקס צ'קים ריק וחדר עמוס במצבטים ואגינליים. במקרה של א. ל. ג'יימס, כישרון הכתיבה הומר בכישרון אחר, חשוב לא פחות: לגלגל מיליוני דולרים באמצעות שרבוט ריק מתוכן.

"אני הולך לבעול אותך עכשיו"