נושאים חמים

שביל בצד 09: 30 שנים לאלבום המופת של קייט בוש, "Hounds of Love"

הרוסה מכישלון אלבומה הרביעי, קייט בוש עברה לקנט הכפרית ונעלמה מאור הזרקורים. שם עבדה על מוזיקה חדשה בלי לחשוב על לרצות את חברת התקליטים, את המבקרים או את הקהל שהתאכזב. התוצאה היתה פורצת דרך

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

קייט בוש ארגנה לעצמה קאמבק, אגדי כמעט כמו העולמות שהיא בוראת בשיריה, עת חזרה בקיץ שעבר אל הבמות אחרי 35 שנות הפסקה. אותה סדרת הופעות קצרה ומהדהדת הצליחה לייצר מסגרת נאה לריכוז האהבה שרוכשים לה מעריצים רבים ברחבי העולם. היום, שנה אחרי, אנו מציינים יום הולדת 30 ו-35 בהתאמה לשניים מאלבומיה החשובים ביותר, "Hounds of Love" ו-"Never for Ever". למרות שהם רק חלק קטן מהסיפור השלם שלה – שמעולם לא היה רק סיפור של להיט או אלבום בודד – דווקא בהצלחתם הם מהווים נקודות ציון משמעותיות שהפכו אותה למה שהיא, אחד הקולות המשמעותיים בעולם הפופ.

נפתח עם כמה מילים על "Never for Ever", לכאורה הפחות חשוב מבין השניים (וזה כמובן באופן יחסי) אבל עדיין אבן יסוד משמעותית בהתפתחות האמנותית של בוש. אחרי אלבום בכורה מופלא,"The Kick Inside" מ-1978, שבו היתה בוש עדיין ילדת פלא, וחלקו השני והפחות מוצלח "Lionheart", התיישבה בוש לעבוד על אלבומה השלישי בניסיון לפתח צד נוסף באישיותה המוזיקלית. כבר היה ברור שהיא כותבת מוכשרת, מוזיקאית בחסד ומבצעת חד פעמית. באלבומה השלישי היא עשתה צעדים ראשוניים אל עבר שליטה טוטאלית על היצירה שלה כשהתיישבה לראשונה גם על הגה ההפקה.

על הפקת האלבום היא חתומה יחד עם ג'ון קלי, שהיה הטכנאי של "Lionheart", והסאונד שלו נשמע קצת שונה מהסאונד המעובד והמתוזמר של שני אלבומיה הראשונים בזכות שימוש גובר בסימפולים וסינתיסייזרים. התוצאה היתה האלבום המצליח ביותר של בוש עד אותו הרגע, כשהגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי. עם הביטחון העצמי שנלווה להצלחה הזו לקחה על עצמה בוש באופן בלעדי את מושכות ההפקה של אלבומה הבא, "The Dreaming" מ-1982, רק שהפעם האלבום כשל. הקהל הרחב לא התחבר, המבקרים לא הבינו וחברת התקליטים החלה לחשוב שאולי שליטה אמנותית מלאה בידיה של בוש היתה טעות.

בוש עצמה היתה הרוסה מהכישלון, מה שגרם לה לקחת הפסקה, לעבור מביתה בלונדון לקנט הכפרית ולהיעלם עוד יותר מאור הזרקורים, אותו זנחה כשהפסיקה להופיע ב-1980. בביתה החדש היא בנתה סטודיו והמשיכה ליצור מוזיקה. הפעם העבודה היתה שונה. במקום להקליט את השירים בצורה מסורתית היא לקחה דמואים והקליטה עליהם שכבות על גבי שכבות. עבודה דומה למה שעושים יוצרים ביתיים בימינו. היא לא חשבה לרצות את חברת התקליטים, את המבקרים או את הקהל שהתאכזב. בהקלטות הללו לא היה ניסיון לשחזר להיטים או להבין מה "עובד" ומה לא. להפך. היה זה צעד נועז קדימה אל עבר אותו חזון אמנותי שבוש עצמה מעולם לא הפסיקה לחקור. העובדה שהאלבום היה חדשני ולא מתפשר לא ממש הפתיעה לאור ניסיונותיה האמנותיים עד כה. מה שקרה עם האלבום מרגע שיצא דווקא כן.

היום בדיעבד זו חכמה קטנה מאוד להתפעל מכך שאלבום "אמנותי", שבחציו היה ניסיוני כמעט לחלוטין, נעשה מצליח כל כך - גם הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות והיה לאלבום המצליח ביותר שלה עד היום. הרי אם ננסה לשים את עצמנו בנעלי הקהל של 1985, סביר להניח שגם אנחנו היינו נופלים שדודים מול הסינגל הראשון שיצא מתוכו. גם אם לא שמה את הכישרון הזה במרכז יצירתה, ידעה בוש לכתוב להיטים. זה היה ניכר כבר ב-"Wuthering Hights" שגילה אותה לעולם וב-"Babooshka" מתוך "Never for Ever". מעניין אם בוש עצמה ידעה ש-"Running Up That Hill" יהיה להיט כה גדול, אבל היא זו שדרשה מחברת התקליטים לשחרר אותו כסינגל ראשון מוביל מהאלבום החדש. היא גם הבינה, במה שמסתמן כפשרה הידועה היחידה מהאלבום הזה, שכדאי לה לשנות את השם "A Deal With God" (שמופיע בסוגריים באלבום) כדי לא לייצר לשיר רעשי רקע מצד קנאים דתיים.

השיר היה ללהיט ענק, ולראשונה מאז 1978 גם בארצות הברית. האלבום המלא, שיצא חודש אחרי, נכנס ישר למקום הראשון כשהוא בועט את "Like a Virgin" של מדונה מהפסגה, וזו אולי העובדה הסמלית והמעניינת ביותר. ב-1985, למרות שהפופ הקליל והשטחי כבר שלט במצעדים, עדיין היה לקהל צמא ליצירה אינטליגנטית ומורכבת. בוש הצליחה להחדיר להמונים את משנתה עם אלבום שהיה למעשה מחולק לשניים על צדי התקליט ואיזן בין שני הדברים שהיא טובה בהם ושני הצדדים שהקהל אוהב בה.

החלק הראשון שנקרא כשם האלבום, "Hounds of Love", היה קליל וקליט יותר (יחסית כמובן). הוא נפתח עם "Running Up That Hill" וכלל גם את הסינגלים "Cloudbusting", "The Big Sky" ושיר הנושא. זו היתה אולי הפעם האחרונה ששירים שלה הפכו ללהיטים חוצי קהלים. החלק השני, "The Ninth Wave", כלל שבעה שירים שהיוו יחד יצירה קונספטואלית, והוא כבר מכין את השטח ליצירות המאוחרות של בוש "Aerial" ו-"50 Words for Snow". בהופעות הקאמבק שלה אגב, שזכו לביקורות מהללות, ויתרה בוש על ביצוע להיטים כמו "Wuthering Hights" ו-"Babooshka" אבל ביצעה את "The Ninth Wave" במלואו. רק להדגים עד כמה החזון של בוש בלתי מתפשר ועד כמה הקהל שלה אוהב אותה בדיוק בגלל זה.

לקח לבוש זמן להתמסר לגמרי לאיזוטריה, זה קרה ב-"Aerial" ב-2005, וגם הוא יצא אחרי 12 שנות הפסקה. אחרי "Hounds" יצאו לבוש עוד שני אלבומים שזגזגו בין פופיות לארטיסטיות. גם הם הצליחו אבל לא יצרו את האימפקט של "Hounds". מיותר להזכיר שלולא הנועזות של בוש אולי לא היינו שומעים יוצרות כמו טורי איימוס ופיונה אפל, אבל בהקשר הנוכחי חשוב גם להדגיש שההישג של בוש באלבום "Hounds of Love" גדול אף יותר. בדרכה העצמאית היא סללה את הדרך ליוצרים אוֹטרים כמו ביורק ובק, שאחראים ליצירתם משלב הכתיבה ועד ההפקה הסופית ומצליחים לייצר אמירה אישית אולטימטיבית. אולי בגלל זה "Hounds of Love" קנה לעצמו שם של אחד האלבומים החשובים שנוצרו, אבל תכלס אולי סתם כי הוא אלבום טוב.