נושאים חמים

במחילה מכבודנו: בקשות הסליחה שאנחנו חייבים לומר

מירי רגב, יאיר גרבוז והאנשים שאסור לפגוע בהם כי זה לא פוליטיקלי קורקט. יום הכיפורים תשע"ו הוא ההזדמנות שלנו לבקש סליחה ולמחול על חטאינו. גם אם זה לפעמים אומר שצריך לפגוע באנשים

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום: סאטלינק תקשורת - שרון שדה, עריכה: מתן חדד

(בוידאו: יאיר גרבוז נואם בכיכר רבין לפני בחירות 2015)

יאיר גרבוז (אודי הירש)

צריך לומר ביושר: אנחנו, העורכים בתקשורת הישראלית, הקרבנו את יאיר גרבוז. זרקנו אותו לכלבים. לא ראינו בן אדם לנגד עינינו. למען האמת, גם לא ראינו לנגד עינינו את הציבור שבו פגע, לכאורה. למעשה, הציבור שבו פגע, לכאורה, שמע על הדברים של יאיר גרבוז מאיתנו. כי לקחנו ציטוט אחד מתוך טיעון מורכב של טוען פתלתל, לא בהכרח קומוניקטיבי ("ציור של יאיר גרבוז/ לא מוגדר", שרה להקת העברית ב"מסיבת כיתה"), ניפחנו אותו למימדים עצומים, הבלטנו בחדווה תגובות ארסיות של מפלגות פוליטיות שסובבו את הדברים לטובתן, ופשוט הבטנו מהצד בחיוך. הדם כיסה את עינינו. הרייטינג נסק. היה אקשן. אם אתם חושבים שגרבוז צדק, תהנהנו בהסכמה; אם אתם חושבים שהוא גזען, תגיבו בזעם. אלא שתוכן דבריו לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שבהקרבתו של גרבוז הפכנו את מערכת הבחירות לעיסה של שנאה וחוסר משמעות. זה בסדר שפוליטיקאים עושים זאת, זה לגיטימי שדוברים עושים זאת – כי זו העבודה שלהם. לתקשורת אמורים להיות תפקידים אחרים. כך לפחות לימדו אותנו פעם, כשהיינו תמימים. מערכת הבחירות בישראל ייחודית בעיקר בהיותה מאה אחוז ספינים, אפס אחוז מהות. בארצות הברית על מועמד, גם אם קוראים לו דונלד טראמפ, להחזיק במשנה סדורה בכל סוגיה שעל הפרק, החל מביטוח הבריאות ועד לסובסידיות לאתנול לחקלאי אייווה. בישראל די שמועמד ייתקל באמירה של אמן שרק מעטים זכרו את דבר קיומו, והוא בדרך לניצחון בבחירות. כך שלא מגרבוז אנחנו צריכים לבקש סליחה: קודם לכן עלינו לבקש סליחה מעצמנו, כי עוד מערכת בחירות גורלית הוכרעה בגלל קשקושים, עוד כמה שנים שלא יחזרו יורדות לטימיון.

פרובוקטורים בשקל (אילן קפרוב)

לא נגלה לכם שום סוד אם נספר שאנשים כמו עמיר בניון או "הצל" הם פיתוי שקשה מאוד לאנשי תוכן להימנע ממנו. כל מה שצריך לעשות הוא לצטט את השורה המחליאה התורנית מהשיר החדש או מהסטטוס בפייסבוק, להבליט בכותרת מפוצצת ולצפות במספרים מזנקים למעלה. "מה כבר יכול להיות?", אנחנו שואלים את עצמנו, "זה הרי לא שמישהו לוקח אותם ברצינות". אז כן, דווקא יש כאלה ואפילו לא מעט.

אבל יותר מזה, ההבלטה שמקבלים שירים כמו "עורב ושמו אובמה" או קליפ הבחירות של יואב אליאסי, מכניסים את הפרובוקטורים מחדש בדלת האחורית אל המיינסטרים. הפרובוקציה הופכת לאידיאולוגיה, מי שהיה לבדיחה הופך למוביל דעה, וכך בעוד שאנחנו מתלוננים על ההקצנה הבלתי נסבלת בחברה הישראלית, אנחנו גם תורמים לה מבלי לשים לב. קיצונים חיים בשולי החברה ומחכים להזדמנות להשתלב. אין פרסום רע, אין דרך להפוך אדם לקוריוז מבלי לתת לו כוח, עם אנשים מהסוג הזה יש רק דרך אחת להתמודד: הוקעה מוחלטת. גם אם זה אומר שבדרך נאבד הזדמנות לעשות כותרת.

הפגנת סטודנטים מטעם תנועת אם תרצו בעקבות גל הפיגועים, אוניברסיטת תל אביב (ראובן קסטרו)
נכנס בדלת האחורית וחבל. יואב אליאסי (צילום: ראובן קסטרו)

מירי רגב (אביעד קדרון)

בשיחה שערכה שרת התרבות והספורט עם וואלה תרבות יממה לאחר כניסתה לתפקיד, ביקשה רגב 45 ימי חסד. רגב, לדבריה, רצתה ללמוד את התחום עליו הופקדה. נתנו לה ליהנות מהספק. ואנחנו מתנצלים על כך. כי רגב, לאחר למעלה מ-100 ימים במשרד, לא היתה ראויה ל-45 ימי חסד. אפילו לא לארבעה. נדמה שתחושת הקיפוח שהזינה את רגב והזניקה אותה לצמרת הפוליטית בישראל, כילתה כל סיכוי לכהונה מוצלחת של רגב במשרד התרבות והספורט. לפחות מהפן התרבותי.

לזכותה של רגב ייאמר שמעטים האנשים שרצו אותה במשרד התרבות והספורט ושמיד לאחר ההודעה על מינויה היא הותקפה ע"י גורמים רבים. מה לעשות, זה נראה קצת מוזר לשים צנזורית כאחראית על עולם שמקדש את חופש הביטוי. הבעיה היא שרגב לקחה את מומנטום ההתגוננות הזה ולא הפסיקה לדהור עליו עד היום. היא תמיד מותקפת, היא תמיד מתגוננת, כולם רוצים ברעתה ואף אחד לא מבין למה היא הדבר הכי טוב שקרה למשרד הזה.

ובכן, היא לא. גם לימור לבנת, קודמתה בתפקיד, לא נהנתה כל הזמן מיחסים טובים עם עולם התרבות אבל בניגוד לרגב, לבנת לא הפכה את ההתנגחות בעולם התרבות לכלי פוליטי עד שכל העניין הפך לשקוף. שקוף מדי. לא צריך לקרוא את צ'כוב כדי להבין שרגב מנצלת את ההתלהמות נגד "האמנים" על מנת לצבור קולות במרכז הליכוד לקראת סיבוב הבחירות הבא. לא צריך להיות בעד הנכבה כדי להפנים שרגב לא מתכננת להישאר במשרד התרבות והספורט יותר מדי. ובעצם, לא צריך להתנצל יותר. רגב לא רוצה לקדם את עולם התרבות, היא רוצה לאנוס ולחנך אותו מחדש. הגיע הזמן להפסיק לשתוק ולסובב את המראה. רגב סבורה שעולם התרבות מכוער, קטנוני וקפוץ תחת? שתראה מי מדברת.

מירי רגב שרת התרבות והספורט (מגד גוזני)
מצטערים על ימי החסד. מירי רגב (צילום: מגד גוזני)

"Veep" (עידו ישעיהו)

קל לנו מאוד, קל מדי, להתעלם מ-"Veep". עם כל כך הרבה תכני טלוויזיה להתייחס אליהם בכל כך מעט זמן, הדבר הפשוט והמתבקש הוא לפסוח על קומדיה - מהוללת ככל שתהיה, מצחיקה-בטירוף ככל שתהיה, עם ג'וליה לואי-דרייפוס המלכה ככל שתהיה - הנוברת עם מקסימום ציניות ומינימום לב בקרביה של הפוליטיקה האמריקאית. לא בדיוק נושא שהצופה והקורא העברי מאוד מתעניין בו. אמנם כן, שיבצנו אותה במקום העשירי במצעד הסדרות הטובות של 2014, ועוד נפגוש אותה גם בסיכום השנה הנוכחית, אבל הסדרה הזו כל כך אדירה עד שמן הראוי להתייחס אליה גם בימים כתיקונם.

את זה לא עשינו, ועל החטא הזה אנחנו מכים. היינו צריכים לפרסם ביקורת על העונה הרביעית המעולה (כרגיל). היינו צריכים לעדכן על עזיבתו של היוצר הבריטי שלה, ארמנדו איאנוצ'י, כך שהעונה החמישית תהיה בלעדיו ואנחנו קצת חוששים מזה. ובעיקר היינו צריכים לפרסם את הידיעה שמדגישה את הנקודה שלנו - בדיקה שעשו ב-"Den of Geek" על כל פרק בעונה הרביעית של "Veep", מעלה כי מדובר בקומדיה עם הכי הרבה בדיחות לדקה. על פי הבדיקה שלהם, אין עוד סדרה כמוה שדוחסת כמות גדולה כל כך של בדיחות בזמן קצוב, והמדהים הוא שכולן פשוט מבריקות. תעיד הסצנה הענקית הזו, שמקפלת בתוכה את כל מה שצריך לדעת. פירוט הכינויים הנמנים בה, "The Jonad Files", תלוי אצלנו על הקיר במשרד כתזכורת מתמדת לעונג שהיא מסבה לנו.

טקס האמי 2015 (GettyImages)
זוכים הלילה (בין ראשון לשני) בפרס האמי לסדרה הקומית הטובה ביותר (צילום: Getty Images)

האנשים שאסור לפגוע בהם כי זה לא פוליטיקלי קורקט (אילן קפרוב)

אחת המחלות הכרוניות של הסיקור העיתונאי המודרני היא הרצון להלך בין הטיפות. הרי רוחות הטוקבקים סוערות גם כך, המתחרים מחכים עם סכינים שלופות להכות בכל טעות, ובכלל, מי רוצה להפוך לקורבן הלינצ'טרנט הבא? וכך תופעות כמו "ערס פואטיקה" חובקו חזק גם אצלנו, מונעות כל אפשרות לפתוח את פקק השד העדתי המאיים ולדון באמת בתרומת שיריו המפוקפקים של רועי חסן לתרבות שלנו. גם סייד קשוע זוכה מאיתנו לטיפול בכפפות של משי. פשוט כי הוא "הערבי הטוב", המצחיק, הנחמד, זה שכל ספר, תוכנית או טור שלו יתקבלו בחום ובאהבה, כי הרי אין לנו הרבה כאלה. האם יכולנו לקרוא את הטקסטים שלו בעין ביקורתית יותר? להתייחס אליו כמו לכל תסריטאי "רגיל" אחר? בהחלט כן.

ואם כבר וידויים, לא סיפרנו לכם מספיק גם כמה חרא של טלוויזיה עושה ערוץ 2, לא תוכנית או אדם ספציפי, אלא המכלול האינפנטילי והמזלזל באינטליגנציה כולו. אם נמצא בעצמנו את האומץ לשבור מדי פעם את הנוחות הזו בשנה הבאה, לשאול אם המלך הוא עירום גם כשכולם מעדיפים להעמיד פנים, נעשה לעצמנו וגם לכם שירות טוב יותר.

ערסים ופרחות האליטות החדשות (יח"צ)
מצטערים, אתה לא באמת כזה מוכשר. רועי חסן (מתוך "ערסים ופרחות", צילום: יח"צ)