דמעת הפרפר במג'דלג'ול

"מחי מחי כפיים מחי מחי כפיים
ניסע לירושלים
אחת שתיים שלוש
ידיים על הראש"

(ט. ס. אליוט)

שקט בכפר מג'דלג'ול. פרפר מרפרף סביב גינת החוביזה ונוחת על קצה חוטמו של ג'אמיל, שמוזג לי באותו רגע קפה שחור אותנטי ועוגיות ג'חג'וחא. הוא מצטחק. "למה אנחנו לא יכולים לחיות בשלום, כמו הפרפר הזה?" הוא שואל אותי בקולו העדין והמתנגן כפעמון מואזין רך, "הנה עכשיו שוב הכרחתם אותנו לעשות פיגוע. הבן שלי היה אמור ללכת היום ליומולדת של חבר אבל במקום זה הוא נאלץ לקחת סכין וללכת לדקור מלא אנשים בשער שכם. לא חבל על המתנה שהוא כבר קנה למסיבה? מה נעשה עכשיו עם פאזל 500 חלקים של בובספוג בלי פתק החלפה?" הוא מחייך, אך חיוכו כמו שותת דם.

אני נאנח בהזדהות. אנו חיים בארץ משוגעת, אני אומר לו, ארץ אוכלת יושביה, ארץ תוקפנית וגזענית. רק אתמול נער יהודי נדקר למוות על ידי פלסטיני בגדה, וברגעיו האחרונים צעק לעבר הפלסטיני "יא ערבי מסריח". במילים אלה ממש. הוריו, זוג מתנחבלים ממעלה שקמה, לא טרחו כלל לגנות את דברי בנם בהלוויה שלו. "ועם אנשים כאלה אנחנו אמורים לעשות שלום?" מצטחק ג'אמיל ומוזג עוד ג'חג'וחא, אבל הצטחקותו מצטלטלת כעצב נוזלי המטפטף כשעוות ייאוש על סינר תקוותו המנויילן.

ואני משתוקק להתייצב מול אותו נער פלסטיני נכלם, למחות את דמעת העלבון שלו, ללחוש לו סליחה. סליחה שהפכנו לעיוורים למצוקת הצד השני, משועבדים להזיית המשיחיות של מנהיגינו.

כי הנה, ממש באותו שבוע שבו משפחת מתנחלים אחרת פלשה באדנותיות אופיינית לכביש איתמר שבשומרון, מאלצת את הפלסטינים באזור למחות נגד מעשיה באמצעות ירי לתוך הרכב שהוביל למותם ברשלנות של איתם ונעמה הנקין (שהחליטו להיהרג דווקא לנגד עיני ילדיהם – מהיכן חוסר הרגישות הזה?), המנהיג הפסיכופת שלנו ביבי מטורפיהו (זה אני המצאתי את הכינוי, מרשה להשתמש) החליט דווקא לטוס לבלות בארה"ב. בוודאי גם ישב במטוס לשם, מנותק לחלוטין מהכיבוש המשתולל בארצו ומהקשישים הפלסטינים הזועקים לעזרה במחסומים, ולגם שמפניה, כפי שלגמו שנים לפניו אדולף היטלר ויוזף סטאלין בזמנים אפלים יותר. ואחרי שלגם דיו, הלך להטיל מימיו מהחלון, משתין עלינו בקשת, עושה עלינו פלוצים, צוחק ברשעות ומנפנף בטפריו ועיניו לוהבות באש השטן.

כמה זמן נמשיך להתענות תחת שגיונותיו הפסיכוטיים של הרודן המטורף הזה? הרי ביבי משוגעיהו (גם כן המצאה שלי) כבר שנים אינו בקו השפיות. ממקורות יודעי דבר נודע לי, כי בכל בוקר הוא קם, חובש מסכה בצורת אולף מ"פרוזן", עולה לגג ומבצע 90 גלגלונים רצופים סביב הארובה כשכל אותה עת להקת שועלים (שנשכרה לצורך העניין מבעוד מועד) בסומבררו מנגנת על קסילופון. האם אין זה מעיד על טירופו של האיש? הרי זה שנים שמטרתו היחידה, כראש ממשלה, היא לרצוח בשיטתיות את כל אזרחי ישראל, עד האחרון שבהם, כדי שיוכל לבנות מעצמותיהם קופסא לעפרונות שלו, ואף שעובדה זו ידועה לכל, אין פוצה פה ומצפצף. מילא שיצרני העפרונות שותקים, זה ברור לחלוטין שהרי יש להם מה להרוויח מהעניין, אבל מדוע אנחנו לא ממהרים לאשפז את חולה הנפש הזה במוסד סגור, לפני שיהיה מאוחר מדי והוא יתחיל להכין את המכסה של הקופסא?

פגשתי פעם את ביבי פסיכיהו (זה חברה שלי המציאה תבקשו רשות) באירוע של עיתונאים. הוא חלף לידי ולרגע מבטנו הצטלבו. סימנתי לו "שלום" עם הראש, אבל הוא מלמל משהו שנשמע כמו לחש וודו עתיק ולפתע אלפיים ציפורים מתות נפלו עלינו מהשמיים וכל המלצרים התפוצצו והאדמה נבקעה לשניים ויצאה משם אש ענקית ששרפה את כל העיר וציירה את המספר 666 על העננים. לנגד עיניי הנדהמות הפך ראש הממשלה לעטלף ועף משם, משאיר אחריו בלגן שלם באולם קבלת הפנים. אבל האם זה הפריע לו להיבחר שוב מחדש כעבור שנתיים? לא ולא. מלך האסלה והפלוצים נותר דבוק אל מושבו המצחין כמו גוש קקה גדול.

"אין תקווה לארץ הדמים הזו", אני לוחש לג'אמיל לקראת סוף הארוחה, והוא מצטחק ומסיט תלתל סורר ממצחו. מי יודע אם מחר או מחרתיים, בנו לא ייאלץ לצאת לדקור שוב, רק בגלל שאותו מטורף שיושב במעון ראש הממשלה שלנו וטוחן חתולים בבלנדר הכריח אותו. אני מספר לו שאתמול התקשרתי למרכז לבריאות הנפש גהה ודרשתי שייגשו בדחיפות לביתו של נתניהו ויאשפזו אותו בכפייה, והם אמרו לי שיבחנו את העניין אבל עדיין לא חזרו אליי. צירוף מקרים? או פשוט עוד הוכחה לכך שהמדינה מעדיפה לעצום את עיניה אל מול האמת?

אני לועס את הקפה בשקט והצרצרים יורדים על הכפר. אי שם ברדיו, שוב מודיעים על פיגוע דקירה ומאשימים, כרגיל, את הדוקר. בעוד כמה דקות ראש הממש-אסלה (זה עכשיו המצאתי, שילוב של "ממשלה" ו"אסלה") שלנו ייתן עוד נאום מקושקש בלשכתו כשהוא עם קקי על הראש שלו וקליפות בננה על הפרצוף ולובש עניבה שעשויה משלשול של תחת חה חה חה איזה שמן דובון. ושוב אף אחד לא יבחין באבסורד. "אני ואתה ג'אמיל, שנינו השפויים היחידים בארץ רקובת-הדעת הזאת", אני אומר למארחי, אבל ג'אמיל כבר לא שם ובמקומו יושב על הכיסא סנאי עם מטרייה, ובמקום שולחן יש אננס ענקי, וקול של מאבטח אומר לי לצאת מתוך בריכת הכדורים כי עוד ילדים רוצים. זרועות בלתי נראות מושכות אותי ועוטפות אותי בשמיכות ומשכיבות אותי לישון ואני מבין שביבי שוב ניצח. "ארץ אוכלת יושביה", אני לוחש, ואוכל את הפודינג שלי.

טורי אורח קודמים במדור:
מיכאל גדני: המכות הנפלאות שחטפתי באשכיי ב"קפה תמר"
ניג סופלז': איך הידרדרנו למצב שימניים מפגינים מול מערכת עיתון?
רחלי רוטנר: המפגש הקוסמי-אירוטי שלי עם בני ציפר