שאלה: לפני כמה שבועות פגשתי בבית של חברים אישה עם סיפור חיים מרתק. בנהיגה הביתה החלה להירקם בדמיוני התחלה של סיפור, ומאז אני כותבת ברצף כמעט כל יום ונורא נהנית. הסיפור הוא תערובת של דברים שהיא סיפרה, שהציתו את דמיוני, המצאות שלי, וכמובן אני.
אבל, אבל, אבל - בעיה עולה כמעט בכל פעם שאני כותבת: ברגעים האינטימיים של הדמות, (לא בהכרח עם בן זוג, אפילו מחשבות שבינה לבין עצמה), לא מרפה ממני המחשבה מה יחשבו מי שמכירים אותי כשיקראו את הסיפור והאם ישייכו את המסופר אלי? האם הסיפור שלי נדון לחיי נצח במגירה כדי לשמור על פרטיותי? בתמיהה ובחשש,
ניצן.
תשובה: ניצן יקרה, לא רק שהסיפור שלך לא נדון לחיי מגירה, להיפך: אם הוא מרתק וסוחף אותך, סביר להניח שירתק ויעניין גם אותנו, ולכן יש טעם להוציאו מן המגירה. אבל, אבל, אבל - הסיבה לכך שהוא מעניין, (ולכן את נהנית ועקבית בכתיבתו) היא שהוא מכיל בתוכו גרעין של אמת, אותה אמת שאת חוששת לחשוף, אבל בלעדיה - איך הסיפור יספק לקוראיו (וכמובן לכותבתו) תהליך וחוויה משמעותיים, אמיתיים?
יופי, את חושבת עכשיו לעצמך, זה רק מלחיץ אותי יותר.
החשש שלך הוא טבעי ומשותף לכותבים באשר הם: לא מזמן הזמנתי לסדנת הכתיבה שלי סופרת שפרסמה רומן. היא סיפרה שבמהלך הכתיבה מצאה את עצמה לא פעם חושבת: "מה חמותי תגיד? כי, אם כתבתי את זה כנראה חשבתי את זה..."
בואי נניח רגע לכתיבה ונחשוב על סוג אחר של יצירה:
כשאת עומדת במוזיאון מול ציור גדול של אמן מפורסם, האם עולה בדעתך לשלוח לו מייל ולשאול אותו מהו מקורו של אותו כתם אדום ענק המרוח במרכז ציורו?
או, האם את שואלת, אפילו רק את עצמך, על מה לכל הרוחות הוא חשב, כשמרח את כמויות האדום הזה על הבד שלו, והאם למשפחתו שלום? למה לא? משום שעכשיו זו החוויה שלך מול הציור, והצייר, אשתו, ילדיו וענייניו, אינם רלוונטים. מרח. מה זה חשוב למה? אותו דבר בכתיבה.
כתבתי. נקודה. יוצר לעולם אינו נדרש לתת לאף אחד דין וחשבון, בדיוק כשם שהקורא או הצופה ביצירתו אינו נדרש לתת דין וחשבון על התהליך והחוויה שלו אל מול היצירה. (חמותה של אותה סופרת סירבה בתוקף להצעתה שהיא תשב על ידה בעת הקריאה ותסביר את הטעון הסבר...)
יחד עם זאת, הנה כמה רעיונות מעשיים שיעזרו לך להמשיך בכתיבתך ללא חשש:
* קחי בחשבון, שהאמת מהולה היטב בתוך הסיפור הבדוי שלך, עד לבלי הכר. וכיוון שהקורא שלך אינו יכול לזהות מה אמת ומה בדיה בסיפור, את תמיד יכולה לטעון שמדמיונך בדית. למי שיהין לשאול אותך מדוע פוקדים את הדמות הראשית בסיפור (סופרת נשואה בראשית דרכה) חלומות אירוטיים על האקס המיתולוגי שלה, השיבי בנון שלנט ובשפת הסופרים שאינך יודעת "לשם זה לקח".
* אם את חוששת שאנשים שהשתרבבו לסיפור שלך יזהו בו את עצמם, כמו, למשל, אותה אישה שפגשת אצל חברייך, את יכולה פשוט להצמיד להם מאפיינים שירחיקו אותם מן הדמות:
לגברים - ברור מה צריך להצמיד, כדי שימנעו מלומר שהדמות הזו היא הם...
לנשים זה אפילו עוד יותר קל - ספחי להן שלל מאפיינים עוצרי נשימה כסנטרים, שומות, כיד הדמיון הטובה עלייך (אגב, זה גם יחזק את הסיפור: לקורא, ובמיוחד לקוראת, קשה להזדהות עם דמויות מושלמות מדי...), או לחילופין יחסי להן מנהגים מגונים, כמו למשל החבאת שקיות הבגדים החדשים שזה עתה נקנו, מתחת לכיסוי הגלגל הרזרבי בבגאז' עד שניתן יהיה להעביר אותן לארון בשלום (אני לא עושה את זה, מה פתאום? המצאתי את זה כרגע).
שחררי. כיתבי את עצמך, לעצמך, כפי שאת מרגישה בזמן אמת, ותהני עד כלות. לאחר שתסיימי, הטמיעי את האמת היטב בתוך הבדיה, ודאגי לעשות את ההרחקות המתבקשות, מעצמך ומן הדמויות האחרות. את תגלי שזהו אחד החלקים המשעשעים והיצירתיים של הכתיבה.
אוולין לוי היא מורה לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי.