כמאה ושלושים שנים לאחר שנברא בידי ארתור קונן דויל, שרלוק הולמס רלוונטי מתמיד. הבלש הבריטי הוא מזמן כבר הדמות הספרותית שזכתה להכי הרבה גלגולים טלוויזיונים וקולנועיים, ועשן המקטרת שלו רק הולך ומתארך. לפני שנה, למשל, חשף הסינמטק הפריזאי סרט אילם אבוד ונשכח בכיכובו, ומובן שגם עיבודים חדשים לא חסר. בדצמבר הקרוב, למשל, נוכל ליהנות מספיישל חג מולד בסדרה של הבי.בי.סי בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ', והיום (חמישי) עולה לאקרנים "מר הולמס" הטרי.
דרמה זו, עיבוד לרומן של מיץ' קאלין, מגיעה לארץ לאחר בכורה בפסטיבל ברלין ומסע מוצלח להפליא בקופות ארצות הברית, בסופה נרשמה כאחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנה. אולי ההצלחה יוצאת הדופן נובעת מכך שזה לא סתם עוד תוצר קולנועי על הבלש, אלא באמת ובתמים יצירה שמחדשת ונבדלת מקודמותיה. קודם כל, בניגוד למה שראינו עד כה, היא מתרחשת לאחר מלחמת עולם השנייה, כשהולמס כבר בן 93, מתבודד בחווה בססקס, ומבלה את זמנו בגידול דבורים ובהעלאת זיכרונות משתי פרשיות שהשאירו אצלו קצוות לא סגורים.
כמו כן, דמותו של ווטסון, שבעיבודים מסוימים היתה לפעמים עוד יותר דומיננטית משל הולמס, כמעט לא נוכחת כאן פיזית, ובמקומה מערכות היחסים המרכזיות של הגיבור הן עם מנהלת משק הבית במקום (לורה ליני) ועם הילד שלה. חשוב מכל, גלגול זה של שרלוק הולך צעד קדימה לעומת קודמיו, יוצא מנקודת הנחה שהבלש היה באמת, ומתאר כיצד הוא חי בעולם שבו כבר היה לאגדה וזכה לייצוגים אמנותיים. באחת הסצנות היפות כאן, למשל, אנו חוזים בו יושב מול המסך הגדול, צופה בחוסר נחת בסרט על דמותו.
אז לא פלא כי על הסרט חתום ביל קונדון, מי שידוע בהוליווד כמומחה לביוגרפיות ייחודיות ומתוחכמות כמו זו שיצר ב"אלים ומפלצות" על הבמאי ג'יימס וייל או ב"קינסי" על חוקר המין בשם הזהה. כמו כן, ביים גם את "נערות החלומות" על להקת הסופרימס, את "הרשות החמישית" על ג'וליאן אסאנג' וגם את שני הפרקים האחרונים בסדרת "דמדומים". טווח בחירת הגיבורים שלו רחב, ולעתים אף יכול להיראות אקלקטי ושרירותי, אך במקרה של הולמס, הגיוני דווקא שיבחר בו, שכן אביו של הבמאי היה בלש, והוא תמיד נמשך לסיפורים על בעלי מלאכה שכאלה. "הילדות בצל אבי היתה משהו מיוחד", סיפר, "אם לא די בכך שהיינו קתולים, כך שממילא רבצה עליי תחושת אשמה תמידית, המקצוע שלו העצים אצלי עוד יותר את התחושה שאני אשם במשהו. בכל ארוחת ערב שגרתית תמיד הייתי אומר לעצמי 'הו לא, תכף הוא יעלה עליי', אפילו אם בעצם לא עשיתי כלום".
את קונדון אני תופס בטלפון בעת שהוא נוסע במכוניתו לצילומי סרטו החדש - עיבוד עם שחקנים בשר ודם ל"היפה והחיה", בכיכובו של אמה ווטסון, שלהבטחתו תפגין בו כישורי זמרה מעולים. זמנו קצוב, אך אף שהשיחה מתקיימת על הדרך, זה לא מונע ממנו להצדיק את המוניטין שלו כאחד האנשים הכי נחמדים בהוליווד ולענות באדיבות רבה.
מר קונדון, האם אפשר להגיד כי מה שמשך אותך בסרט זה הממד הרפלקסיבי שבו האפשרות לתהות דרך הולמס על הפער שבין דמות והייצוג האיקוני שלה?
"בהחלט, הדמות של שרלוק היא מבחינתי פלטפורמה לדיון בסוגיות רחבות יותר. קודם כל, באמת, מה שאמרת. 'מר הולמס' מתאר כיצד הבלש חי בצד האידיאליזציה שעשו לו, אבל למעשה רחוק ממנה עד מאוד. הוא לא מתנהג כמו הגיבור שכולם מכירים מן הקולנוע, והוא גם לא מושלם כמוהו היו לו בעבר, כך מתברר, גם פרשיות שנכשל בפתרונן. נוסף לכך, אני חושב שהסרט עוסק גם בזקנה ובהתמודדות עמה ועם מה שהיא עושה לנו. מלכתחילה, מיץ' קאלין כתב את הספר שעליו התבסס התסריט בהשראת הדמנציה של אביו".
אז ברור שזה לא עוד סרט על שרלוק, ובכל זאת הוא עומד כאן במרכז. איך אתה מסביר את זה שהדמות הזו פרנסה וממשיכה לפרנס כל כך הרבה עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים?
"אם אני צריך לבחור תכונה אחת בדמות שלו שמושכת אותנו, אז אגיד את זה אנחנו מקנאים בכך שכל מה שמעניין את שרלוק, זה העובדות לאשורן; כל מה שחשוב לו, זה להגיע לאמת, ובכלל לא אכפת לו איזו תגובה רגשית האמת הזו תעורר אצל אחרים. אני מניח שכולנו היינו רוצים להיות קצת יותר כאלה"
את שרלוק מגלם כאן איאן מק'קלן, שכבר כיכב ב"אלים ומפלצות" שלך. האם הוא היה הבחירה הראשונה והמיידית שלך לתפקיד?
"בהחלט. הוא השחקן היחיד שחשבתי עליו, ולשמחתי הסכים לתפקיד מיידית לאחר קריאת התסריט".
ואיך זה לעבוד עם שחקן כזה, שבשבעים שש שנות חייו כבר עשה כל כך הרבה תפקידים וספק אם יש מה ללמד אותו.
"אתה יודע משהו, זה מעניין עד כמה שלאיאן יש ניסיון וכישרון, ומן הסתם יש לו המון, הוא עדיין משתוקק להכוונות, וכך זה היה גם עם כל שחקן ותיק אחר שיצא לי לעבוד עמו. בכל מקרה, בכל הקשור לעולם המשחק - באמת שזה לא שאלה של גיל, אלא של התרגיל. כל שחקן שונה מן האחר, בלי קשר לוותק. החוכמה מבחינתי היא תמיד ליצור להם את המרחב כדי שיוכלו למצות את המיטב מעצמם, ולא משנה בני כמה הם".
בצד מק'קלן, השחקן הבולט בסרט הרבה יותר צעיר והרבה פחות מנוסה מילו פרקר, המגלם את בנה של מנהלת משק הבית של הולמס. הוא היה בן שתים-עשרה בסך הכל בזמן הצילומים, אבל ניכר שאין לו פחד במה, בלשון המעטה. אני מניח שבחנתם ילדים רבים עד שהגעתם אליו.
"כמובן, המלהקים סיננו מאות ילדים. ידעתי שהסרט יקום או ייפול על השחקן בתפקיד הזה, כי מדובר בדמות מרכזית וקריטית. לכן, המסננת היתה קפדנית, עד שהגענו למילו. ברגע שהוא עשה אודישן לצד איאן, ראינו איזה כימיה יש ביניהם והבנו שהוא הנכון לדמות. שמע, אני חייב להחמיא להורים של מילו - אין ספק שהם עשו איתו עבודה טובה. ההתנהלות שלו היתה מעוררת השראה. זה לא מובן מאליו שילד מגיע לצילומים עם איאן מק'קלן ולורה ליני ועושה את עבודתו במידה כה גדולה של ביטחון".
מכוניתו של קונדון הולכת ומתקרבת לעבר הסט של "היפה והחיה", ובכל זאת הבמאי לא נהיה קצר רוח. להפך: יש לו אפילו סבלנות לדבר על מפח הנפש של "הרשות החמישית" מ-2013, אותה ביוגרפיה קולנועית של ג'וליאן אסאנג' שבתחילה עוררה מהומה גדולה בשל המחאה של מייסד ויקיליקס נגדה, אבל בסופו של דבר התאדתה בקול ענות חלושה. "עד כמה שאני יודע, אסאנג' בעצמו התרכך וקיבל בהשלמה את הסרט, אולי כי הבין שהכישלון שלו היה כל כך גדול בכל החזיתות קופתית, ביקורתית, ממסדית שהוא לא יכול לפגוע בו בשום צורה ואין מה לצאת נגדו".
יש לך הסבר לכישלון הזה?
"הו, יש לי מיליארד תיאוריות. מאיפה להתחיל? אני יכול לתת את הטופ פייב. בעיה אחת היתה שניסינו לתלוש משהו מעמודי החדשות ולהפוך אותו ליצירת אמנות, ואני חושב שהקהל הרגיש שזה קורה מהר מדי. דבר שני, הסרט היה אמביוולנטי מבחינה אידיאולוגית וכנראה שהצופים מעדיפים אג'נדה פוליטית ברורה, כמו אצל אוליבר סטון למשל. דבר נוסף נראה לי שהדמות של אסאנג' מרתיעה אנשים. זה לא מישהו שהם רוצים להוציא כסף כדי לבלות זמן בחברתו. אז בגלל כל אלה וסיבות אחרות, הסרט התרסק. אין מה לעשות, לא תמיד מצליחים".
בוא נדבר על סרטים שלך שכן הצליחו בקופות, אבל לא אצל המבקרים שני הפרקים שביימת בסדרת "דמדומים", כמובן. באופן אישי דווקא אהבתי את הסרטים, והרגשתי שהתקשורת מתייחסת אליהם בזלזול מתנשא ולא הגון.
"אני מסכים, וזה נובע מכך שהתקשורת היא מעין מועדון לגברים בלבד. בסרט הראשון מבין השניים שביימתי, הדמות של קריסטן סטיוארט מאבדת את הבתולים, מתחתנת, נכנסת להיריון, יולדת והופכת לערפדה, ובכל זאת כתבו ש'כלום לא קורה'. ולמה הם כתבו את זה? כי כל מה שכן קורה זה דברים של בנות, אז בשביל המבקרים זה כלום. הם סופרים רק מהלכי עלילה בהם הגיבורים הורגים זה את זה. העוינות כלפי 'דמדומים' מבטאת בסך הכל את הבוז הטיפוסי לנשים ולמה שאכפת להן ממנו".
נסיים בשאלה אחרונה על שרלוק הולמס. רבים מן המעריצים שלו טוענים כי הוא היה קיים באמת, וגם הסרט יוצא מנקודת הנחה כזו. אתה גם מאמין בכך?
"הו, לא, צר לי. אני לא מאמין בקיומו של שרלוק, וכנ"ל לגבי הבוגימן וסנטה קלאוס!".