קורדרוי 117: דירהאנטר חוזרת עם אלבום שלא משאיר חותם

האלבום הקודם של דירהאנטר, "מונומניה" המצוין והפרוע יחסית מ-2013, הוא נקודת ההתחלה של הזוגיות שלי עם הלהקה של ברדפורד קוקס. עד אז לא הייתי מעוניין בקשר רציני ומאז אני סקרן, מחכה לראות האם קוקס ימשיך לגרום לי לרצות להישאר בסביבה. אני מניח שהבעיה היא אצלי, כי בעוד "מונומניה" נחשב בקרב מעריציה האדוקים של דירהאנטר דווקא כאחד מהאלבומים החלשים של הלהקה, במקרה של החדש שלה, "Fading Frontier", הביקורות יוצאות מגדרן וחלקן אף קוראות לאלבום הזה, השביעי של הרביעיה מאטלנטה, הטוב ביותר שלה. ודווקא איתו קשה לי: למרות שהוא ממשיך את קו ההנגשה המבורך שהחל ב"מונומניה", אני עדיין לא מצליח לשחזר את התחושות ההן.

קוקס, ששרד תאונת דרכים בדצמבר, שר כאן בישירות על משברים ונקודות שפל ומאבקים בנכות הפיזית שלו וחשש מהעתיד ויש לו איזו פוביית בתי אבות ואובססיית חפרפרות קלה, והמוזיקה הנעימה והמנוקדת אלקטרוניקה והכמעט שמחה משקרת - זה לא אלבום מרומם רוח. דוגמא: "האם תספר לי כשתגלה איך לכבוש את כל הפחד הזה, האם תספר לי כשתגלה איך לפצות על השנים האבודות" (קוקס אומר ששם האלבום, וגם המילים הספציפיות האלה, מתייחסות לתעשיית המוזיקה, אבל אני בוחר להסתכל עליהן בפרשנות רחבה יותר). יש גם רסיסי תקווה, כמו ב-"Take Care" וב-"Leather And Wood", אבל בגדול קוקס אינו אדם שופע אופטימיות, לפחות לא בשירים שלו. תשעה שירים וקצת פחות מ-37 דקות נמשך "Fading Frontier", והוא לא באמת מותיר חותם. אבל יש בו גם רגעי קסם, מספיק מהם כדי שלא אפרד מדירהאנטר. אתה לא באמת יכול לעזוב מישהו שאת האלבום שלו מסיים בשיר שבלבו המילים "מה לא בסדר איתי?".

ועכשיו לשני אלבומים שבאמת מלווים אותי צמוד בשבועות האחרונים. הראשון הוא "The Agent Intellect", השלישי של פרוטומרטיר, רביעיית הPאנק האדירה מדטרויט, שמפגיזה כאן עם אחת היצירות המעניינות ויוצאות הדופן של השנה. ג'ו קייסי - עם דיי ג'וב של כרטיסן במועדון סטנד אפ מקומי - וחבורתו עושים משהו שהוא חיבור מלא תשוקה בין אט דה דרייב אין וג'פאנדרוידס וסוניק יות' והנשיונל, 45 דקות של רוקנרול חכם וכן, לפעמים על גבול המבריק, והקול החצי שר-חצי מדבר שלו מהפנט. קייסי מתעסק הרבה בתודעה ובאיבוד השפיות, גם במוות של אבא שלו ובאלצהיימר של אמו, ובכלל בסופיות של כולנו ובמורכבות החיים, אבל "The Agent Intellect", על האווירה האפלולית שלו, הוא לא אלבום מדכא, להפך - הוא הומוריסטי, הומניסטי, מעורר השראה והוא אלבום קול בטירוף, או איך שהצעירים אומרים היום: פוסט-פאנק מנטרל להמונים.

ואם כבר פאנק להמונים, אז ביץ' סלאנג והאלבום הכי אהוב עלי בימים אלה: "The Things We Do To Find People Who Feel Like Us", או בעברית: "הדברים שאנחנו עושים כדי למצוא אנשים שמרגישים כמונו". אין שום דבר חדשני במוזיקה של ג'יימס סניידר וחבריו להרכב מפילדלפיה - הם על הרצף של בין הריפלייסמנטס לגאסלייט אנת'ם - אבל את מה שהם עושים הם עושים עם כל הלב. סניידר, פאנקיסט בשנות הארבעים לחייו שלא השאיר מאחור את נער השוליים ש(ככל הנראה) היה, כותב על איך זה מרגיש להיות דחוי ומדוכא ומבויש וכלוא, ועל איך הוא רק רוצה להיכנס לאוטו ולברוח מהעיר הדפוקה ונטולת החלומות הזאת. זו רוח נעורים מתפרצת של מישהו שנעוריו כבר הרחק מאחוריו אבל העלבון לא, והוא עדיין מאמין שיש ישועה ושהוא יכול להינצל.

הזעם הזה עטוף בהמנוני פופ-פאנק סוחפים, עשרה מהם על פני 27 דקות בלבד, ומשפט אחד מהדהד מעל הרבה מאד מילים שאפשר להתחבר אליהן בקלות: "אני מרגיש הכי חי כשאני מקשיב לכל אלבום שמכה יותר חזק מהכאב". אם הייתי צעיר כועס זה היה האלבום שהיה הופך לפס הקול של חיי. אני לא, אבל הוא נותן לי הזדמנות להיזכר. הנה שיר מהאלבום ועוד הופעה אקוסטית של סניידר, שנראה כמו טיפוס אדיר.

הנשיונל האהובים עובדים על אלבום חדש וכבר מבצעים שיר אחד ממנו בהופעות, והוא נפלא. ואם כבר הופעה, אז בשבוע שעבר הם אירחו את לורן מייברי מצ'רצז' לביצוע קסום לקטע מושלם מאלבומם האחרון.

כן, כולנו מחכים לאלבום חדש של Tool, הבטחות מפוזרות בחופשיות כבר שנים, אבל נדמה שלא כדאי לעצור את הנשימה. במקום זאת אפשר בהחלט להתנחם בלהקה המתפקדת של מיינרד ג'יימס קינאן, פוסיפר, שמוציאה בימים אלה אלבום חדש בשם "Money Shot". הנה שיר באמת מעולה מתוכו, שבא יד ביד עם קליפ מהפנט.

"You As You Were" היה אחד מהשירים הגדולים של 2012, גם אם האלבום המלא שבו הוא הופיע, "Animal Joy", לא התעלה לאותה רמה. לי הוא הכיר את הלהקה הוותיקה הזאת מטקסס, שבינואר תחזור עם אלבום מספר תשע, "Jet Plane and Oxbow", וממנו הגיע השבוע השיר הזה, "אמריקאים שקטים". ג'ונתן מיברג, האיש שהוא לבו ומוחו של ההרכב, אמר שהאלבום הזה הוא אלבום מחאה, מכתב פרידה מאמריקה שאותה כל כך אוהב אבל גם מוצא את עצמו שונא. תחושה מוכרת. אז השיר הזה מוצלח, נקווה שהמשך יבוא.

אי.פי חדש להרכב הגאראג' מלוס אנג'לס, "The Phage" שמו, וזה קטע מאד מוצלח מתוכו.

מרק קוזלק הוא אולי לא האיש הכי נחמד בעולם, אבל יש לו לב ענק ונפש עדינה. אחרי מותו הנורא של בנו של ניק קייב, ארתור, הוא התחיל להקדיש לו בהופעות את הביצוע שלו ל-"The Weeping Song", ועכשיו הוא כתב שיר מקורי לזכרו ביחד עם ג'סטין ברודריק מגודפלש, תחת השם Jesu. הנה הקאבר ולינק לשיר החדש.

אני עדיין חורש על הגרסה של ריאן אדאמס ל-"1989" של טיילור סוויפט, ועכשיו הוא הביא את הקרקס שלו לתכנית של ג'ימי קימל, שקפצה לביקור בברוקלין.

ולמי שפספס, הנה כריס קורנל והבת שלו טוני מצילים את השיר של בוב מארלי מהשפטים שעשו בו אדי ודר וביונסה. בחודש מאי קורנל בישראל, הוא בטח יבצע את השיר הזה, נקווה שגם טוני תבוא.

האם "Carrie & Lowell" יהיה אלבום השנה של קורדרוי? התשובות בקרוב. בינתיים, הנה רמיקס לעוד שיר מרסק מתוכו.

"השעה היא 8:15, וזאת תמיד היתה השעה", שר אנדי מקולסקי ב-"Enola Gay" שמספר את סיפור הטלת פצצת האטום על הירושימה. השיר הזה, שלקוח מ-"Organization", האלבום השני של OMD האנגלים, הוא כמובן שיר אנטי-מלחמתי, אבל היה תמיד קל לשכוח את זה לאור היותו גם שיר פופ מושלם ואחד מהגדולים של שנות השמונים. השבוע הוא חגג יומולדת 35, הוא כמובן רלוונטי ומלחמה היא עדיין חרא דבר.