אסירים שחולקים תא בבית הכלא הם לרוב שני אנשים (או יותר) שיבלו עוד זמן רב מאחורי הסורגים. בעל כורחם הם יפתחו מערכת יחסים ארוכת טווח, נסתרת מעיני הציבור ומסקרנת בדיוק מהסיבה הזו. שיתוף הפעולה יכול להיות מהפנט, כפי שהדגימו חיים ומלכה מרין כשהעלו את "ביער ביער" בתחילת שנות ה-80 בתיאטרון עכו. זה היה מחזה מוצלח ועוצמתי, בעיקר בזכות הדיאלוג האמין בין אורי גבריאל למשה איבגי, שפתחו צוהר לשיתוף פעולה "קרימינלי" לשנים שיבואו. אלא שבמחזה ההוא הגיבורים ג'קי וסולי הגיעו מרקע סוציו-אקונומי דומה ואף נכנסו לאותו תא בשל שותפות לפשע. במקרים אחרים זוגיות הכלא קצת פחות מותאמת. זה לא אומר, כמובן, שהיא לא יכולה להפוך למוצלחת.
"אני דון קיחוטה" של תיאטרון "גשר" בונה סיפור מסגרת סביב היצירה המפורסמת של מיגל דה סרוונטס, שחלקה השני ראה אור ב-1615, בדיוק לפני 400 שנה. שני אסירים, האחד ביצע פשע נורא והשני נוכל עלוב וטיפש, חולקים תא במשך חמש שנים. המשכיל שביניהם הוא ספרן הכלא (דורון תבורי, ובערבים אחרים סשה דמידוב), איש רחב אופקים צמא ידע וקריאה. השני הוא פושע קטן קומה, אנאלפבית ולוזר (אלכסנדר סנדרוביץ'). כשהאינטלקטואל מקריא לבור את "דון קיחוטה", שניהם מגלים שדווקא בית הסוהר, המקום הכי פחות חופשי עבור האדם, מקנה להם חירות להפליג בדמיונם, להפוך לגיבורים מרחפים. אלא שגם חופש יתר יכול להיות מסוכן, ואת זאת לומדים שני האסירים, כל איש בדרכו.
כפי שניתן לשער, הצגה זו אינה נצמדת לסיפור המקור, היא רק משתמשת בו כמנוע הראשוני לעלילה. ועם זאת, הרעיון המרכזי אינו שונה ממהות החשיבה של דה סרוונטס במאה ה-17. זהו מחזה שמדבר על חופש ועל חלומות, אבל גם בוחן את כוחה של נאמנות ומציג התפכחות כואבת. "חשבתי שהחלטנו לשמור על מרחב נטול נוסטלגיה", אומר תבורי-קיחוטה לסנדרוביץ'-פנשה, "אנחנו קבענו את החוקים האלה. הרווחנו את הזכות לחלום". דון קיחוטה האסיר לא רוצה להביט לאחור, הוא אביר החירות שמבטו מופנה אך ורק קדימה אל המטרה האחת: מציאת דולסינאה שלו. האם העובדה שאנו רואים את עצמנו כאבירים חולמניים הופכת אותנו בהכרח למטורפים, והאם מלחמה בטחנות רוח היא חציית קו והפסד ודאי? "אני דון קיחוטה" אינה מספקת לכך תשובות ברורות, אבל היא בהחלט מעוררת את הצורך לחשוב, במיוחד על זכותנו למנוע מהחולמים להמשיך לפנטז.
את הבכורה (עם סשה דמידוב בתפקיד הראשי) החמצתי. דון קיחוטה שראיתי היה דורון תבורי, ואיני יכול להגיד שאני מצר על כך. תבורי מביא לבמה בוקיות פתטית שמתובלת בשפיות יתר, ודווקא נקודת המוצא הזו מעצימה את ההזיה שבה הוא נשבה בהמשך. המרובעות שלו נשמרת גם ברגעי הטירוף הגדולים ביותר, והוא מעביר דיסוננס נפשי שיוצר דמות מרתקת. אלכסנדר סנדרוביץ' לצדו הוא סנשו פנשה אולטימטיבי שחקן משנה מעולה, מצחיק ומרגש שיוצק עומק לדמות הגוצית שהוא מגלם. נטשה מנור ויובל ינאי, כל אחד מהם נכנס לשלושה תפקידים, נותנים רוח גבית חזקה ומשלימים במקצועיות את הצוות המוביל. התוצאה היא הצגה מאתגרת, מצחיקה, עצובה ומרתקת.
טוב ככל שיהיה בבסיסו, אפשר רק לשער שמחזהו של רועי חן לא היה מצליח כך אלמלא היה עולה בשדרות ירושלים 9. "אני דון קיחוטה" היא הצגה "גשרית" קלאסית בלתי מתפשרת, לפי מורשתו המוכרת של יבגני אריה. הבימוי של אריה מהוקצע כתמיד, התפאורה של סמיון פסטוך נפלאה, הטריקים הוויזואליים והווקאליים מהפנטים כהרגלם והבוטות על הבמה (שמגיעה לשיאה בשתי תמונות עירום בולטות) כאילו מצהירה: אנחנו המעוז האחרון של חופש הביטוי המוחלט בתיאטרון המיינסטרים. בימים כאלה במיוחד, אמירה כזו כשלעצמה היא הישג לא מבוטל.