מי שצפייה ב"משחקי הרעב" עושה לו חשק להשתעשע במשחקים בעצמו, מוזמן להוציא לפועל את הניסוי הבא: לקחת חייזר, או סתם מישהו שאינו מעורה בקולנוע, להושיב אותו מול סצנה נבחרת בפרק החדש בסדרת הסרטים, ולבקש ממנו לשפוט האם מדובר בשובר קופות הוליוודי, המבוסס על רבי מכר לבני הנעורים, או שמא בדרמת איכות בריטית, שזכתה בפרס המצלמה הרועדת בפסטיבל סאנדנס?
סביר להניח, כי לפחות חצי מן התשובות יהיו שגויות. "משחקי הרעב, עורבני חקיין: חלק 2", הפרק המסיים את סדרת הסרטים הבלתי נגמרת, מתגלה כפוליטי, מחוספס, אקטואלי ומדכדך לא רק יחסית לעולם הבלוקבסטרים אלא בכל קנה מידה של תעשיית הקולנוע האמריקאי. גם באגף האינדי קשה למצוא השנה יצירות שכמותו. זה שנכנסים עם פופקורן לאולם, לא אומר שמותר להשאיר את המציאות בחוץ.
אפשר להמשיך לזלזל בקולנוע האמריקאי המסחרי בכלל ובסרטים שלכאורה מיועדים לבני הנעורים בפרט. אך ניתן גם להביט בפרק האחרון של "משחקי הרעב" ולהתרשם מן הדרך בה הוא מסכם את עלילותיה של גיבורתו המרדנית קטניס, בגילומה של ג'ניפר לורנס כמובן, שסוף כל סוף מגיעה כאן לרגע המיוחל: הדו-קרב האולטימטיבי מול הנשיא הטוטליטרי סנואו (דונלד סאת'רלנד).
העלילה בדיונית אמנם ואת הז'אנר אפשר להגדיר כפנטזיה, ובכל זאת בהשתלשלות העניינים הזו אין מידה של אסקפיזם. להפך, כמעט כל סוגיה רלוונטית צפה בה: לינצ'ים, הגבולות בין פשיזם לשמירה על הדמוקרטיה, התקוממות של הסדר הישן בסדר החדש, כוחה של המניפולציה התקשורתית, התפכחותו של הדור הצעיר, הבדלי המעמדות ומה לא.
כל אלה עולים בתסריט שכתבו דני סטרונג ופיטר קרייג על פי ספרה של סוזן קולינס. אם לא די בכך, הרי שהבמאי פרנסיס לורנס מביא אותם אל הבד בצורה קשוחה וקודרת, בכל המובנים: הנימה של הסרט עגמומית והמראה שלו אפל ומלוכלך. נוסף לכך, סצנות הפעולה לא מתחשבות בהכרח בפוטנציאל הגיל הצעיר של חלק מן הצופים, וגם לא בעובדה שאף הבוגרים שבהם מעט שבירים לאחר אירועי השבוע האחרון. הקולנוען מביים אותם באופן אלים למדי וחמור סבר לחלוטין.
אז איש לא בא לשחק פה משחקים, ו"משחקי הרעב: עורבני חקיין - חלק 2" מייצג את הוליווד בשיא החתרנות והנועזות האמנותית. אך מצד אחר, הוא גם מסמל אותה במלוא הציניות המסחרית שלה. כזכור, זה כבר הסרט הרביעי בסדרה, אף שספרים היו רק שלושה. מקור התוספת המיותרת: המפיקים החליטו לפצל את הספר האחרון לשני חלקים, והפכו 390 עמוד לסאגה באורך של יותר מארבע שעות.
זאת, כשמלכתחילה מוטב היה לקחת את שלושת הספרים ולתמצת אותם לסרט אחד, אולי שניים, שיהיו דחוסים, קולעים ומדויקים. תחת זאת, בוצעה כאן מריחת זמן הרסנית, ומפרק אחד למשנהו, הגלגול הקולנועי הלך ואיבד את הקצב שלו. הלאות והעייפות הורגשו היטב כבר בפרק השלישי, והפעם התחושה חמורה עוד יותר. הזמן עובר לאט כשלא נהנים, והצופה מרגיש כי הוא מארח חבר נודניק עד שהטרמפ שלו יגיע סוף סוף, או כלוא במסעדה הרבה לאחר הקינוח והקפה כי יש גשם בחוץ.
משיכת זמן היא מלאכה. צריך יצירתיות רבה כדי לעמוד בה בכבוד, ול"משחקי הרעב: עורבני חקיין - חלק 2" אין אותה ובכלל, אין בו הרבה שאר רוח. נכון, חייבים להעריך את הנכונות שלו לעסוק בנושאים כבדים כל כך ועוד בצורה בוגרת, אבל זה לא אומר כי עלינו להשתחוות בפניו ולהתעלם מכל מגרעותיו. הסרט לוקח אותנו למקום הכי חם בגיהנום, אבל בהגיעו לשם חוטף מכת שמש בעצמו ונותר אובד עצות.
היוצרים אמנם הולכים כאן רחוק, אבל יוצאים לדרך עם מעט מדי צידה. האקשן אמיץ, ברוטלי, אך לא מבוים בדי תנופה. התסריט מנסה להעמיק, אך גם כן לא מבריק, והביצוע שלו בעייתי אף הוא: ג'ניפר לורנס היא שחקנית גדולה, כל מילה מיותרת, אך שאר בעלי המלאכה הצעירים רחוקים מרמתה: ג'וש האצ'רסון וליאם המסוורת' לא יהיו כוכבים, זה היה ברור בפרקים הקודמים וכאן ביתר שאת. מנגד, עומדים דונלד סאת'רלנד, ג'וליאן מור ופיליפ סימור-הופמן ז"ל, והם כמובן שחקני אופי מצוינים, אך השלושה אינם דומיננטיים מספיק והנוכחות שלהם הולכת לאיבוד בתוך העיסה האיטית.
הזחילה של הסרט לעבר סופו וסיומה של הסדרה כולה כה מתמשכת, שממש אפשר להרגיש כיצד המפיקים אוחזים חזק את מסחטת הכספים בידיהם ומסרבים להיפרד ממנה. בסופו של דבר, כשרואים את האור בקצה המנהרה לאחר יותר משעתיים, מגיעה סיומת יפה ומוחצת, אבל זה כבר קצת מעט מדי ומאוחר מדי.
ובכל זאת, סביר להניח כי בפרספקטיבה, סדרת "משחקי הרעב" תיזכר כאחת התופעות הקולנועיות הבולטות של דורנו, ולא רק בגלל הצלחתה וכל החיקויים שקמו לה, "הרץ במבוך" ו"מפוצלים" למשל. אחרי הכל, ארבעת הסרטים טיפלו בכל השאלות הבולטות של התקופה, מהריאליטי ועד דאע"ש וסוגיות "מגש הכסף" למיניהן; הציגו את השחקנית הצעירה הבולטת של הדור, ג'ניפר לורנס, שבין פרק אחד למשנהו הספיקה לזכות באוסקר על "אופטימיות היא שם המשחק" ולהיות מועמדת על "חלום אמריקאי", והשנה ככל הנראה תקבל מועמדות גם על הופעתה ב"ג'וי"; וייצגו בצורה המובהקת והדוחה ביותר את המסחרה ההוליוודית העכשווית, על כל הרעות החולות שלה.
לכן, נותר עתה לייחל לבואה של עורכת וידאו מרדנית שתרים מהפכה באמצעות המכשור הביתי שלה: תקח את ארבעת פרקי "משחקי הרעב", תדחוס אותם כראוי לסרט הדוק אחד ונטול שיקולי רווח מקסימלי, ותפיץ אותם להמונים. עד שההתקוממות תצא לפועל, החץ וקשת של קטניס כבר מזמן יהיו מאוכסנים, אבל ביום שזה יקרה היא בוודאי תסתכל על המתרחש מן הצד ותרים לחיים.