אל תדליקו לו נר: פרידה מאלי אברמוב - מוח מוזיקלי מוכשר ונדיר

(בסרטון: "הקליק" נפרדת מז'אן ז'אק גולדברג)

בפעם הראשונה ששמעתי את "אל תדליקו לי נר", לא הצלחתי להירדם אחר כך בלילה. לא רק בגלל הטקסט המורבידי, אלא גם בגלל שאיך שהם השתלבו לתוך העיבוד הבלתי אפשרי לשיר הזה, הגיטרות שמתעוותות בליין פשוט אך כה מדויק אל תוך הלמות התופים, כאילו אומרות: אנחנו לא רוצים לבכות, אנחנו רוצים לזעום או לרקוד, להרגיש.

על הלחן המבריק הזה היה אחראי הגיטריסט והמפיק אלי אברמוב שמת אמש (שלישי). לא נדליק לו נר - מסורת זו מסורת - אבל כן נזכור מוזיקאי ענק ומוכשר, שאחראי לכמה מרגעי הפופ היפים בתולדותינו.

הקליק נתנה מתנה גדולה לישראלים בראשית שנות ה-80: יריקה ראשונית בפרצוף של הזיוף הממלכתי, המיליטריזם והמהוגנות הריקה של השמרנות הישראלית - וכל זה בעטיפה מוזיקלית מדויקת, נכונה באופן נדיר לזמנה ולרוח הניו וייב והפאנק העולמית והעגמומית של שנות השמונים המוקדמות. ההשפעה של ההרכב הזה, היחיד שאמר אז - ומהיחידים עדיין - את כל האמת ורק אמת, על הרוק הישראלי של הדורות הבאים היא בלתי ניתנת לכימות. מאסף אמדורסקי ועד מטרופולין, מאהוד בנאי ועד מופע הארנבות של דר קספר, אפשר לשמוע את המורשת שלהם בכל פרויקט ששאף לשלב בין השניים - בעיטה בלחן מושלם.

דני דותן היה הפרפורמר, המנהיג והאיש המופרע מאחורי הקליק, אבל שום דבר מהחזון העוצמתי שלו לא היה יכול להתקיים אם לא עמד לידו גאון פופ כמו אלי אברמוב. מוח מוזיקלי כה מבריק ומגוון, שידע ליצור שירים גדולים מפאנק גולמי של שני אקורדים, מאלקטרוניקה לטקסטים מסתוריים של יונה וולך, ומפופ טראש משגע. אבל לא היתה בזה שום סתירה אמיתית. המשותף לכל אלה הוא שכמו כל מוזיקאי גדול, אברמוב אהב ליצור המנונים שמגיעים לאנשים, לקהל שרוקד ושר וצורח "גו גו גולם" או "יש לי טריק קבוע פעמיים בשבוע, יש לי לאב בוי".

הקליק ספגה את האבידה הראשונה שלה לפני כעשור, כשהמתופף המיתולוגי שלה, ז'אן ז'אק גולדברג, מת מסרטן. בסרט "הקליק האחרון" תיעד דותן את הפרידה מגולדברג ואת הניסיון של הקליק לחזור לפעול ביחד אחרי 20 ומשהו שנות הפסקה, כשדותן מנסה לחיות מחדש את החלום שלו ומולו אברמוב מתעקש לא להתפשר על סאונד טוב ורמת ביצוע גבוהה.

השילוב של השניים בניסיון הזה תורגם ל"אני לא בפסקול", אולי אלבום הקאמבק הטוב שנעשה עד היום בישראל. אלבום שצוחק על מה שמכאיב ישר בפנים וישר ללב, עם נגיעות סקא ופזמונים חדים, עם אנרגיות שעושות בית ספר לאמנות הישראלית המתקרנפת והמשתבללת אל תוך עצמה ברגעי משבר. וכל זה לא היה קורה אם לא היה לה מוח מוזיקלי משוכלל כמו אברמוב. הקליק זכו לאלבום גדול אחד אחרון, ונפרדו כלהקה גדולה בשיא כוחה. לפני חודשיים מתה גם רונה ורד, עוד שותפה להרכב, ועכשיו - עכשיו באמת זה "הקליק האחרון", או כמו שהם שרו ב"להיט" של האלבום, סוף המסע.

ומחוץ לקליק, אברמוב התנסה והתנסה. בעיקר התנסויות באלקטרוניקה. הוא חבר לדנה אינטרנשיונל בכמה שירים מנצחים, ועשה חיל עם פרויקט "היונים" שיצר גרסאות דאנס ופופ ללהיטים נשכחים - וכולם זוכרים את הגרסה הנהדרת שלהם ל"אולי על שפת הים". הפרויקט המעניין ביותר שבו היה מעורב בעיני היה "אתה חברה שלי" משירי יונה וולך, שהוביל ערן צור ואברמוב הלחין והפיק בו. גם זה פרויקט שאברמוב עוד הספיק לחגוג השנה. הקטע האחרון מתוכו היה עיבוד מרהיב של אברמוב ושל ערן צור, אינטנסיבי ומפחיד, כמיטב המסורת, בין פסנתר לדראם אנד בייס, לשיר שהוקרא בקולה של המשוררת המנוחה. זה רמיקס שמבוסס מאוד על קטע של די ג'יי שאדו, אבל הרבה יותר מופרע. "מת בארץ", זה נקרא, ובו התזכורת: "אין שירים בדמי, הארץ הורישה שירים למת אחר". אברמוב לא היה מאלה שהארץ מורישה להם משהו, אבל הוא הוריש לכולנו כל כך הרבה שירים מעולים.