אני א', עובד וואלה! NEWS ומכור לסיינפלד (לאו דווקא בסדר הזה), הייתי בהיכל "מנורה מבטח... סאמת'ינג". יצאתי ברכבת, כמעט התפתיתי לנצח את השעון ולעוט על הסנדוויץ'-האלמותי-שאין בתחנת פאתי מודיעין, אבל זכרתי מה קרה לקוזמו קריימר והחלטתי לוותר על התענוג. בדרך אפילו הספקתי לחלוף על פני ביתו של אחד מקרובי משפחתי, נכנה אותו הדוד ליאו, והתעלמתי כמיטב המסורת.
אני, א', שהחיים שלי מושלמים וגם גרועים, מלאים וגם פאתטיים, הייתי בהופעה של ג'רי סיינפלד, "ההוא שהיתה לו תוכנית טלוויזיה בשנות התשעים, ואפילו שלושת החברים שלו לא טרחו להגיע", כהגדרתו. את ההיכל הזה פקדתי משהו כמו 8,347 פעמים בימי חיי, ועליי להודות שהכדורסלנים על הפרקט סיפקו לי לא מעט סיבות לגיחוך בתקופה האחרונה, אבל לראשונה יצאתי כששרירי הפנים שלי מתוחים ממנת יתר של צחוק. מי אמר שאין מה לראות השנה ביד אליהו?
ידידי אביעד קדרון לא אהב את ההופעה והלין על כך שסיינפלד הצחיק רק את מי שרצה לצחוק. צודק בסך הכל (כן, החלטתי לצחוק, והיה אחד שעזר לי, הלוווו ג'רי) - אבל היי, רדו ממנו. הוא בסך הכל נכנס לדמות של איליין בניס, ששילמה בפיטורים מעבודתה ונושלה מחוג חבריה בגלל שהעזה לא לאהוב את הסרט "הפצוע האנגלי". סיינפלד מיחזר בדיחות? עוד לא שמעתי על מישהו שהתלונן כי הכיר את כל השירים בהופעה של כוורת. ובכלל, זה לא מחזור עד שלא שמעת שוב על רקל וולש והאפיפיור. לפחות הוא לא התגייר בשביל הבדיחות.
הערב (חמש אחר הצהריים, אבל לא נתקטנן) החל בנגינת השיר "ניו יורק, ניו יורק", שהשפויים בינינו זוכרים מפרנק סינטרה, ואני המכור זוכר בזכות טיפול השיניים של קריימר. מארק שף עלה ראשון למגרש בתפקיד קני בניה, ואז הגיח ג'רי מהספסל. במשך רבע שעה הוא רק סיפר מה עבר עלינו בדרך להופעה. האמת? הוא יכול היה להגיד "ידה ידה ידה", ולסחוט אותה כמות של צחוק. גם 17 שנים אחרי ירידתה של סיינפלד מהמסך, לא כולל שידורים חוזרים, הקסם לא פג.
ההומור הסיינפלדי נותר אותו הומור, ובדרכו הגאונית הצליח הקומיקאי לספק צוהר לתוך התשתית הרעיונית והפילוסופית שעומדת מאחורי המוח המבריק הזה. זו היתה הופעה על כלום ועל הכל, ובשתי מילים: ביזארו ג'רי. העולם ההפוך של הסדרה. אי אז בניינטיז, ג'רי היה רווק נצחי, מסודר להפליא ונקי למפריע, וכיום מדובר באיש משפחה בן 61 (שישים ואחת! איזי מנדלבאום, מאחוריך!) שבאיחור אופנתי מילא את חלקו בהסכם עם ג'ורג' קוסטנזה והתמסד. אז הוא כבר לא צוחק על חיי הרווקות, אלא על חיי הנישואין - אם אפשר לקרוא להם חיים, ועל הילדים שבאו כדי להחליף אותנו כשנסיים לשרת אותם. רק דבר אחד נותר כשהיה: המונולוג הלוחמני והתוקפני שלו כלפי הדוורים. את השם המפורש הוא לא הזכיר, אבל לא היה אחד בקהל שלא קפץ את אגרופו ומלמל לעצמו... ניומן!
לפני הריקנות שבאה עם הפרידה, מצאתי סוף סוף את הנקודה המשותפת (חוץ מהדוד ליאו) שכל כך חיפשתי אצל אליל נעוריי. המפרצים. ואז הבנתי: He is pretty much like me, only successful.