(בסרטון: FFS - Johnny Delusional)
100. Petite Meller - Baby Love
אמנם קשה לקרוא ל-7 מיליון צפיות ביוטיוב, פלייליסט ברדיו 1 הבריטי וציוץ מאוהב של לורד "כישלון", אבל אין ספק ש-"Baby Love" הממכר של פטיט מלר, יוצאת טרי פויזן ואחת משלנו, הוא אחד הפספוסים הגדולים של עולם המוזיקה השנה, שכנראה העדיף את הדאנס שלו קצת יותר דרמטי השנה. קשה לשים יד על הדבר הספציפי שהופך אותו לשיר פופ מושלם. האם אלה הפסנתרים ההאוסים המשמחים שמזיזים את הגוף עוד לפני שהקצב נכנס? ליין הסקסופון הממכר שצץ משום מקום בסי פארט שלו? ואולי בכלל הקליפ הצבעוני והאסתטי על ג'ירפותיו. כך או כך, ברור שזה רק עניין של זמן עד שמלר תצליח לנפק להיט אימתני. אפשר רק לקוות שזה יקרה עוד ב-2016 ושנוכל להגיד שגילינו אותה קודם.
(נוי אלוש)
99. Jill Scott - Closure
איזה שיר נהדר ומעורר עליצות של ג'יל סקוט, משוררת האר נ' בי שהוציאה השנה את אלבומה החמישי, ומזקקת בעונג וללא התנצלויות את הסקס האחרון עם האקס. הוא חושב שזו התחלה חדשה ושעוד רגע היא תפנק אותו בארוחת בוקר, אבל בעצם זה הסוף. סקוט מדגימה כאן בקולה בלבד את יכולות המשחק שלה, שמגיעות לשיא מענג ומתריס כאשר היא מטיחה בגבר את כל הדברים שהוא לא יקבל ממנה יותר. זה קלוז'ר, חביבי.
(עידו ישעיהו)
98. Kygo - Stole The Show
למרות שהחל לחלחל גם ללהיטים של כוכבי פופ, למשל ל-"Sorry" הלוהט של ג'סטין ביבר, קשה להאמין שסאונד הטרופיקל האוס הצ'יזי, כמו תתי ז'אנרים רבים לפניו, יצלח גם את השנה הבאה מבלי להפוך למוקצה. אבל אין ספק שההיסטוריה תזכור לטובה את רגעיו המוצלחים של המפיק הנורבגי קייגו, שהביא לכל העסק קצת יותר מעוד ליין סינטי מצועצע שכל אחד יכול להוציא בפוקס אם רק ילחץ מספיק זמן על הקלידים. בדומה ל-"Lean On" של מייג'ור לייזר, גם Stole the Show מזגזג בין טקסט שמתאר סיום עגום של יחסים מוצלחים (כשסוף ההצגה משמש כמטאפורה להורדת המסך) לבין פלייבק דאנסי מרקיד שלא לומר משמח ונותן נקודת מבט קצת אחרת לכל העסק המלוכלך הזה שנקרא פרידה. מה שנקרא: "לרקוד עם דמעות בעיניים".
(נוי אלוש)
קייגו גונב את ההצגה
97. Fakear - Skyline
האמן האלקטרוני הצרפתי הידוע כ-Fakear בנה לעצמו שם במולדתו בשנתיים האחרונות, אבל עדיין לא כל כך מוכר מחוץ לה. חבל שכך, שכן הסאונד שלו מסמל בצורה הטובה ביותר את איך שצרפת 2015 יכולה וצריכה להישמע: התכה מוחלטת ומושלמת בין עבר ועתיד, מזרח ומערב. המוזיקאי החדשני והייחודי, מעין שילוב של ג'יימי XX ועפרה חזה, גם פורה להפליא. אמנם אף אחד מן הקטעים הרבים שהוציא השנה לא מתעלה לרמות של להיטיו משנה שעברה, ועדיין היו בהם כמה פנינים, למשל "Skyline", שמתחיל כמו ג'ינגל של תוכנית רדיו או נעימה לסדרת משטרה משנות השמונים ואז, כרגיל אצלו, מתפתח למשהו סקסי, קצבי ומעל הכל, מהפנט.
(אבנר שביט)
96. FFS - Johnny Delusional
ספארקס תמיד נחשבו הרכב קאלט. פרנץ פרדיננד רוב הזמן היו מצליחים ומגניבים מדי בשביל הטייטל הזה. שיתוף הפעולה ביניהן פוגש את שתי הלהקות באמצע הדרך והשיר הזה הוא דוגמה מצוינת. בלהיט הפריצה של פרנץ פרדיננד, "Take Me Out", הם היו מלכי הכיתה. ב-"Johnny Delusional" הם נכנסו לנעלי הילד הדחוי ("יש כאלו שמוצאים אותי מושך באופן גבולי מרחוק") אבל שרים זאת עם אותן אנרגיות הדיסקו הסוחפות של השיר ההוא. בפער והמורכבות הללו נמצאות כל החוכמה והשנינות של שתי הלהקות, שבדיעבד נדמה שתמיד נועדו לנגן ביחד.
(ניר גורלי)
השילוב בין פרנץ פרדיננד לספארקס מפיק, כן כן, ניצוצות
95. Best Coast - California Nights
הסינגל הראשון מתוך האלבום השלישי של הצמד האמריקאי Best Coast חתך בחדות מהסרף-פופ הטינאייג'רי שאפיין אותם בעבר, היה אמנם מתוק, תמים וכובש אבל גם דל קלוריות למדי. תחת זאת הציעו בת' קוסנטינו ובוב ברונו ב-"California Nights" שוגייזינג חלומי ומפלי גיטרות מהפנטים שלוקחים אותם ואותנו אל מחוזות חדשים ויפים. אם תמיד ניתן היה לחוש את השמש הלוס-אנג'לסית מבצבצת מבעד למוזיקה של הצמד, שם השיר (שהוא גם שם האלבום) מלמד על הלך רוח מעט שונה, ובעיקר יוצר את אחד השירים היפים ביותר של השניים מאז ומעולם.
(עידו ישעיהו)
94. MØ - New Year's Eve
את האבולוציה הכמעט בדיונית שעברה מו בחצי השנה האחרונה אפשר להמחיש בקהל החצוי: ישנם את אלו שהוגים מו כמו שרק סקנדינבים ואדוקים יודעים (מצאו את האיזון בין O ל-U) ואלו שנכנעו למגבלות הלשון והוגים את השם עם O עצלה. ואם לחדד עוד יותר: השורשים הדניים נחלשו והאמריקניזציה סחפה את מו, שעברה לייצור להיטים עם דיפלו וזנחה את הפופ-פאנק האירופאי (כשכעת היא אפילו לא טורחת לתקן את ה-O העצלה). וזאת האירוניה; הדרך לזכות בתשומת לב ממוקדת מתעשיית המוזיקה השלטת היא בוויתור מבאס על כל מה שמייחד את היצירה שלך - זו שלקחה אותך עד לאמריקה. קשה לחזות לאן זה יילך עם מו ואיזה עתיד עמוס דיפלו או לא צפוי להיות לה, אך ישנו שיר אחד שיצא השנה, יפה יותר מהביט של מייג'ור לייזר ומשכנע יותר מהאתניות של "Kamikaze" קוראים לו "New Year's Eve". ככה נדמיין את המשך הדרך של מו.
(שי סגל)
93. Diet Cig - Harvard
דיאט סיג היא מסוג הלהקות שיכולות להפוך חרדות נעורים ונושאים בוערים ל-2:50 דקות של פאנק מדרבן. בזמן שרובנו התכנסנו בקיוביקלז והתכחשנו למתקפות החיים עלינו, אחרים ידעו לתרגם את גיהנום ההתבגרות להמנוני כוח ממריצים. לשירים הכיפים של דיאט סיג קשה לא להתחבר על אף שאין בהם הרבה פרטים ורובם חולפים כמו אנקדוטות. הסיבה לזה קשורה לכך שבמבט לאחור כולנו טובעים אם נרצה או לא באותו בוץ של מערכות יחסים מקולקלות. השאלה מה עשינו עם זה ואם היה מעורב בזה דיסטורשן.
(שי סגל)
92. Faith No More - Motherfucker
אלבום הקאמבק של פיית' נו מור, "Sol Invictus", לא היה כל מה שהוא אמור היה להיות (אחדד: בינוני) אבל עדיין כלל רגעים שהזכירו במי מדובר. אחד מהם היה השיר הזה, שכמו עירבב את כל גלגוליה של הלהקה לשלוש וחצי דקות אינטנסיביות: קצת מ-"The Real Thing", קצת מ-"Angel Dust", קצת משלל פרויקטי הצד של מייק פאטון. עכשיו תשיגו לי בטלפון את הבת זונה הזאת.
(מני אבירם)
91. Calexico - Falling From The Sky
"היה שיר לכוד בפנים עם המנגינה הכי מתוקה", שר ג'ואי ברנס בשורות הראשונות של "Falling From The Sky", "אמרת שעצוב לשיר אותה". המנעד הזה בין המתוק לעצוב הוא התמצית והתחושה של השיר היפה ושובה הלב הזה של הלהקה מאריזונה, שפותח את אלבומם השמיני ונכתב אחרי טיסה ארוכה לניו זילנד, תחת תחושת בדידות וגעגועיו של ברנס לאשתו ובנותיו הקטנות. "אני מניח שבמובן מסוים כתבתי שיר עבור הבנות שלי", סיפר ברנס בריאיון למגזין "Under the Radar", "אולי בעתיד כשהן גדולות יותר ואני לא אהיה כאן. אני רוצה שידעו שזה בסדר להיות לבד לפעמים ושיש נחמה בעולם וביקום סביבנו. רציתי לכתוב שיר שייגע בנושאים האלה וגם ירומם את רוחן במקביל". לא יודע איך הבנות שלו יתייחסו לזה כשיהיו גדולות, אבל כרגע הוא הצליח לקלוע בול.
(עידו ישעיהו)
ג'ואי ברנס, סולן קלקסיקו: "אני בעצמי מגיע ממדינה שמעורבת בשאלות שנויות במחלוקת"
90. Mini Mansions ft. Alex Turner - Vertigo
קווינס אוף דה סטון אייג' וארקטיק מנקיז לא שחררו שירים חדשים השנה אבל אם מישהו מתגעגע הוא יוכל לשמוע אותם בשיר החדש של Mini Mansions, "ורטיגו". רק הערה אחת: השיר הזה הוא הכי רחוק שאפשר משתי הלהקות המוזכרות לעיל. וזה מרענן לאללה. האחוזות המיניאטוריות היא להקת צד של מייקל שולמן, בסיסט QOTSA. בתחילת השנה הם הפתיעו כשאירחו את בריאן ווילסון, אבל השיר הבאמת מנצח שלהם הוא זה עם אלכס טרנר. ויש לו גם קליפ יפה. וחושפני.
(ניר גורלי)
89. Zola Blood - Play Out
הלהקה הלונדונית תוציא את אלבום הבכורה שלה בעוד כמה חודשים, כך ש-2016 אמורה להיות שנת הפריצה האמיתית מבחינתה, אבל קשה שלא להתייחס אליה כבר בסיכום השנה הזו. הסינגלים שהוציאה במהלכה היו יפהפיים, ובראשם "Play Out", חבר מיידי של כבוד בפנתיאון המנוני המלנכוליה הבריטים. הגיטרות, ההגשה מלאת העוצמה, הכאב בקול הכל מציב את זולה בלאד כממשיכי דרך או חלילה יורשים של The Foals, ועד שתגיע יצירה שלמה ומלאה פרי עטם, אפשר להמשיך ולהתרגש כל פעם מחדש מהשיר הזה, להיענות להצעה בשורה הראשונה שלו, ולפתוח בפניו את כל סודותינו.
(אבנר שביט)
88. Nadine Shah - Stealing Cars
ניידין שו הבריטית היא מעין שילוב של טניטה טיקרם, אנה קאלבי ופי ג'יי הארווי, אבל יש בה כמובן גם משהו שהוא לגמרי שלה. פופ פצוע, שבור לב, אפלולי ומרגש, המתבטא היטב ב-"Stealing Cars", הסינגל הפותח מתוך האלבום השני שלה שיצא השנה. בקול מעושן, דיסטורשן עדין ופסנתר רפטטיבי, משהו בשיר הזה מהפנט ומכשף, חודר לגוף כאילו לשם כיוון העשן בקולה. יפהפה.
(עידו ישעיהו)
87. Desaparecidos - City on the Hill
הסינגל הראשון מתוך "Payola", האלבום של Desaparecidos שהגיע 13 שנים אחרי קודמו, והזכיר למי שרצה שקונור אוברסט היה פאנקיסט שמאלני די מוצלח לפני שחתך למחוזות הרגשניים של ברייט אייז. בשיר הזה אוברסט מתחרע על מולדתו, ארה"ב, וניתן רק לדמיין מה היה קורה לו היה ישראלי וכותב שיר כזה על ישראל. "האבות המייסדים שלנו זרעו את זרעיהם בנערות משרתות". אאוץ'.
(מני אבירם)
86. Leon Bridges - Better Man
ליאון ברידג'ס, הוא בכל מקום. עד לפני שנייה איש לא שמע עליו, ופתאום אי אפשר לפתוח לייט-נייט, פיד פייסבוק או פסקול של סרט בלי להיתקל בשמו. הזינוק שלו מטאורי אפילו יחסית לסטנדרטים של עולם התרבות העכשווי, וזה לא מקרי: במוזיקאי כזה נתקלים פעם בכמה שנים, אולי אפילו פעם בדור. מדובר אמנם בצעיר אמריקאי שפועל ב-2015, אבל הקול שלו שייך לעידן אחר לגמרי. כשמקשיבים ל"Better Man" ומנסים להבין מאיפה זה מגיע, ההסבר הגיוני היחיד הוא שזמר בלוז מדרום ארצות הברית של שנות החמישים נכנס לנהר במיסיסיפי, נסחף בטעות לחור בזמן, ונחת אצלנו למזלנו.
(אבנר שביט)
85. Chris Cornell - Nearly Forget My Broken Heart
בזמן שרבים מחבריו למחזור הלכו לעולמם שלא בדרך טבעית - החל מאנדרו ווד, סולן מאדר לאב בון, דרך קוביין לנירוונה, ליין סטיילי לאליס אין צ'יינס והאחרון והטרי סקוט ווילנד לסטון טמפל פיילוטס, המשיך כריס קורנל לדבוק בדרכו הסחית (במובן המקורי של המילה) והתעסק בעיקר בלעשות מוזיקה. אחרי איחוד מוצלח של סאונדגארדן ב 2014, חזר השנה עם אלבום סולו יפה ונאמן למקורותיו, וויתר על הרפתקאות מביכות עם טימבלנד כמו בפעם הקודמת. "Nearly Forget My Broken Heart" התגלה כבר בהאזנה ראשונה כבלדה קורנלית מוצלחת עם נגיעות זפלין נאות כהרגלו, ועשה שוב חשק לראות אותו שוב בלייב. לשמחתנו זה יקרה במאי הקרוב, עת יחזור לשתי הופעות נוספות בארץ הקודש.
(נוי אלוש)
84. Royal Headache - Carolina
שיר מעורר נוסטלגיה עד כדי כך שהוא מרגיש כמו קאבר לקטע ישן שפעם ממש אהבת ושכחת. שלוש דקות האינדי-פאנק החמות האלה מגיעות אליכם בחסות ההרכב האוסטרלי המוצלח שבראשו עומד זמר בשם שוגון, וקשה מאד שלא לרצות למצוא אותו בפייסבוק ולחזר אחריו, אחרי ששומעים ורואים אותו בקליפ הזה. מתוך האלבום השני הנהדר שלהם, "High".
(מני אבירם)
83. San Fermin - No Devil
המנונם של האובדים והתועים, באחד השירים היפים ביותר שהנשיונל לא כתבו. יש משהו כל כך נהדר באופן שבו השיר הזה מתחיל וצובר עוד ועוד שכבות לאטו - ראשית תופים, אחרי כן מלוטרון, אחריו מנדולינה, גיטרה, כלי נשיפה, קולות הרקע וכן הלאה - וכל שכבה בו יפה בפני עצמה ומשתלבת מושלם במרקם הכללי.
השיר הזה ואזכורי השטן נשמעים כמו משהו שצמח מהדרום העמוק בארה"ב, אולם הבסיס של להקת סן פרמין, שבשיאה מניין חבריה מגיע ל-22, הוא בכלל בברוקלין והמוח מאחוריה הוא אליס לודוויג-ליאון, עילוי מוזיקלי שמשלב בשאפתנות בעושר רב בין השכלתו הקלאסית לבין חיבתו לפופ ורוק. השנה יצא "Jackrabbit", האלבום השני של סן פרמין, ובמהלך הקריירה הקצרה שלה היא כבר הפיקה כמה וכמה פנינים, אבל "No Devil" הוא שכלול ממצה ומוצלח במיוחד של יכולותיה.
(עידו ישעיהו)
82. Mac DeMarco - A Heart Like Hers
מק דמרקו וחבריו שקועים עד הצוואר בהומור שעשוי מנונסנס ומבדיחות על רקטומים. הם עושים מה שבא להם בלי לדפוק חשבון ללייבלים ולבוסים, וזה חלק מהקסם שפעל גם על הטינאג'יירים שרק התחילו את הסאגה המחוצ'קנת והמאוננת ביותר בחיים. דמרקו לוקח את הנעורים ועושה מהם מטעמים קיצוניים (כולל חדירות אנאליות על הבמה) כאלו שמתקבלים ביתר רצון גם אצל מבוגרים. למה, אתם שואלים? זה כנראה בגלל שהוא גם כותב את שירי האהבה היפים ביותר. השנה יצאו שני אלבומים קצרים, הרבה פחות שובים מ-"Salad Days", אבל עדיין יפים - ובהם "A Heart Like Hers". "כל כך קשה להאמין במשהו שאף פעם לא יהיה", שר דמרקו ודוחף מקל לתחת. איזה יופי.
(שי סגל)
הכוכבים קראו בשמו: הנוכחות הבימתית של מק דמרקו שמורה לפרפורמרים מהשורה הראשונה
81. Sundara Karma - Loveblood
הקטע הזה מצוין מתחילתו ועד סופו, אבל מעל הכל הוא מתהדר באחד הפתיחים הטובים של השנה. הגיטרות בו שועטות קדימה כמו קבוצת כדורגל בהתקפה מתפרצת ומסמנות טריטוריה: הלהקה הצעירה, שהוציאה השנה שני אי.פיז ראשונים, תוקעת בעזרתן יתד בעולם המוזיקה הבריטי. אמנם הוא צפוף וכבר כמעט אין בו סנטימטר פנוי לאף אחד, אבל עם איכויות מוחצות כמו של "Loveblood", אין מנוס אלא לקבל את סונדרה קארמה בזרועות פתוחות ולמצוא לה מקום.
(אבנר שביט)