וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עדות של מיעוט נרדף: "כשהקיסר היה אלוהי" מספק תשובה רגישה לגזענות בארה"ב

29.12.2015 / 0:00

ספר הביכורים של ג'ולי אוטסוקה מתאר בשקט וברוגע אירועים מחרידים למדי של שנאה כלפי מיעוטים, כפי שבאה לידי ביטוי לאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב. הקריאה בו מוכיחה שהוא נכון ורלוונטי גם למקומות ועמים אחרים

התסריט הבא עשוי להיראות לכם מוכר: מיעוט אתני חי במדינה מערבית מפותחת אך גזענית ומנסה להשתלב בה. לרוע מזלו, מלחמה קשה פורצת בין ארץ האם של אותו מיעוט לבין ארץ ההגירה, שבמהלכה נקטלים באכזריות רבים מבני המולדת המאמצת. כתוצאה מכך פורץ גל של שנאה גזענית והסתה כלפי בני המיעוטים. למרות שמדובר באזרחיה של אותה מדינה מערבית, שרבים מביניהם נולדו בה, הם מוקעים כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב, וסופגים סוגים שונים של התקפות והשפלות פומביות. בשלב מסוים מחליטה הארץ המארחת לעשות טרנספר לבני המיעוטים, והיא עוקרת אותם מבתיהם ומגרשת אותם בהמוניהם למחנות מעצר, שם הם מעבירים מספר שנים בתנאים לא תנאים, עד סיומה של המלחמה.

מדובר, כמובן, בסיפורם של בני התפוצה היפנית בארצות הברית, שבתקופת מלחמת העולם השנייה נחשבו לאויבי המדינה וגורשו למחנות הסגר, על אף שרובם הגדול היו אזרחים (לכאורה) שווי זכויות. את הסיפור הטרגי הזה, שמהווה עד היום פרק אפל בהיסטוריה של ארצות הברית, שאותו היא הייתה מעדיפה לשכוח, מגוללת בכישרון רב הסופרת ג'ולי אוטסוקה בספרה הראשון, "כשהקיסר היה אלוהי", שרואה כעת אור בעברית.

אוטסוקה מתארת את התקופה דרך סיפורה של משפחה אחת מברקלי, קליפורניה – אב ואם שהיגרו מיפן לפני שנים רבות, ובן ובת ילידי ארצות הברית, שעד פרוץ המלחמה חיו חיים כל-אמריקניים נוחים של המעמד הבינוני בבית פרטי לא רחוק מהים. הכול משתנה לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, כאשר אנשי הבולשת פושטים על הבית באישון ליל, עוצרים את אבי המשפחה, ומעבירים אותו למתקן כליאה ביטחוני. לאחר מכן מתפרסמים חוקים שונים שמגבילים את חירותם (על היפנים, למשל, נאסר להסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב, או להתרחק יותר משמונה קילומטרים מביתם). כעבור מספר חודשים מתפרסם צו גירוש כללי לאזרחים ממוצא יפני, ובני המשפחה נשלחים בנסיעת רכבת מסוויטת למחנה המעצר טופז במדבריות של מדינת יוטה ונכלאים שם עד סופה של המלחמה.

אוטסוקה, בעצמה ילידת ארצות הברית ממוצא יפני, בחרה להתמקד דווקא במשפחה שיצאה בזול, באופן יחסי. האם וילדיה אמנם סובלים במחנה מרעב, צפיפות, תנאי מזג אוויר קיצוניים, וכמובן מעצם גירושם ושלילת חירותם, אבל הם אינם סובלים מאלימות גופנית, וזוכים לטיפול הוגן למדי מצד החיילים האמריקניים המופקדים על שמירתם. עם זאת, בדומה ליתר היפנים-אמריקנים, גם הם זוכים לקיתונות של השפלה, איבה וזעם מצד אזרחי ארצם. כך, למשל, לאחר שכמה צעירים מהמחנה מקבלים רשות לצאת ממנו לכמה חודשים של עבודה חקלאית, הם חוזרים ומספרים "שירו בהם. ירקו עליהם. סירבו להכניס אותם לדיינר המקומי. לבית הקולנוע. לחנות לחומרי בניין. הם סיפרו שבכל מקום נראו אותם שלטים בחלונות הראווה: 'הכניסה ליפנים אסורה'. הם אמרו שהחיים קלים יותר בצד הזה של הגדר" (עמ' 63). השנאה ליפנים בתקופת המלחמה כה עזה עד שהאם מבקשת מילדיה להצהיר שהם סינים אם הם נשאלים למוצאם. כשרכבת הטרנספר עוברת בתוך ערים, אנשים משליכים עליה אבנים. בסופו של דבר מחלחלת שטיפת המוח הגזענית גם לתודעה שלהם עצמם: "התבוננו בעצמנו במראה ולא אהבנו את מה שראינו", הם מספרים. "שיער שחור, עור צהוב, עיניים מלוכסנות. הפנים האכזריות של האויב" (עמ' 108).

המסר של "כשהקיסר היה אלוהי" – גזענות זה רע – הוא לכאורה פשטני מאוד, אבל זה לא הופך אותו לפחות נכון וצודק, ולא גורם לנובלה להרגיש מוסרנית או דידקטית

כל אחד מחמשת הפרקים מסופר מנקודת מבט אחרת – האם, הבת, הבן, הבת והבן גם יחד, וקול נוסף שהוא אולי קולו של אבי המשפחה, ואולי קולם הקולקטיבי של כל אותם יפנים חפים מפשע שנעצרו, נחקרו ואולצו להתוודות על פשעים שהם לא ביצעו. הכתיבה של אוטסוקה חסכנית ומאופקת מאוד, אבל הזעם, ההשפלה וחוסר האונים ניכרים היטב בכל דף ודף. ואין הרבה כאלה, למרבה הצער – זוהי נובלה קצרצרה, שנקראת בנשימה אחת ומסתיימת מהר מדי. אוטסוקה מתארת בשקט וברוגע גם אירועים מחרידים למדי, כמו הדרך שבה ממיתה האם את כלב המחמד הזקן והחולה של המשפחה לפני הגירוש. כוחו של הספר נמצא באיפוק הזה, שמזכיר מאוד את הכתיבה של כמה סופרים יפנים ידועים, ובמקרה הזה מהווה תגובה הולמת לגל המתלהם והצווחני של היסטריה לאומנית שהופנה כלפי התפוצה היפנית בארצות הברית, שהיתה ועודנה אחת המדינות הגזעניות בעולם.

המסר של "כשהקיסר היה אלוהי" – גזענות זה רע – הוא לכאורה פשטני מאוד, אבל זה לא הופך אותו לפחות נכון וצודק, ולא גורם לנובלה להרגיש מוסרנית או דידקטית. זאת, במידה רבה, בזכות הכתיבה הרגישה של אוסוקה (שמגובה בתרגום מוצלח מאוד של רחל פן, אם כי המהדורה הנוכחית של הספר חייבת לעבור הגהה נוספת). המסר הזה רלוונטי מאוד גם לארצות הברית של ימינו, כששוטרים יורים באזרחים או חונקים אותם למוות רק בגלל צבע העור שלהם. ולמה, בעצם, צריך להרחיק עד אמריקה? לאור מה שמתרחש לאחרונה במקומות כמו התחנה המרכזית של באר שבע, בניין העירייה של עפולה או היציעים של איצטדיון טדי, זה נס גדול שבכלל מתרגמים עדיין ספרים כאלה לעברית.

seperator

כשהקיסר היה אלוהי / ג'ולי אוטסוקה. הוצאת פן וידיעות ספרים. מאנגלית: רחל פן. 128 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully