נושאים חמים

קורדרוי 121: יורים ולא בוכים, ההבטחה באיחוד של גאנז אנ' רוזס

כל איחוד מביך של גיבורי ילדות אומר משהו גם על המעריץ אבל ההבטחה מרגשת. מני אבירם מתרגש מהאיחוד של גאנז אנ' רוזס ויצא לחפש את חולצת הפלנל

(בסרטון: גאנז אנ' רוזס בהופעה בפארק הירקון ב-2012)


לפי עשרים שנה אקסל רוז היה מושא התשוקה של מיליוני בחורות (ובחורים) ברחבי העולם, בחור יפה וכריזמטי בצורה יוצאת דופן. לפי תמונה שפורסמה בשבוע שעבר, אם זה אכן הוא, היום רוז נראה כמו מישהי שגרה בטריילר ובלעה את קיד רוק, מחזק את התדמית הביזארית עם ציוצי אהבה לטאקו בל בחשבון הטוויטר שלו. לזכותו של רוז ייאמר שזה יותר טוב מאיך שנראה לפני כמה שנים, ובעיקר אם זוכרים שיש עוד שלושה חודשים עד שהוא אמור לעלות בפעם הראשונה לבמה עם חבריו להרכב המקורי של גאנז, שלעומתו נראים ממש טוב לגילם.

אני לא סתם נטפל ללוק של רוז: הצלחת, ועוד לפני זה – הצדקת - הקאמבק הזה של גאנז תלוי בעיקר בו. ווקאלית, הוא לנצח יהיה אחד מהזמרים הגדולים בתולדות המוזיקה, יש שיגידו הגדול מכולם,

אבל בעוד שאף אחד לא מצפה מרוז שישיר כמו ששר בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, כשנשק לגיל 30, הפחד הוא ממבוכה ומריסוק כמה מזיכרונות העבר הכי קסומים שלנו (ויש מי שיגידו שהזיכרונות נותרו שלמים גם אחרי שרוז ביקר כאן בהצלחה ב-2012 ביחד עם הגלגול דאז של גאנז). אולי גאנז זו לא הלהקה שהיית לוקח לאי בודד, ולא אחת הלהקות הכי חשובות בחיים שלך, אבל זו להקה שתמיד היתה חלק ממך. אתה זוכר איפה ראית את הקליפ של "Sweet Child O' Mine" בפעם הראשונה, אתה זוכר את הפנים של מי שרקדת איתה סלואו לצלילי "Patience", אתה זוכר כמה הבכת את עצמך כשניסית לזוז כמו רוז (מינוס מכנסי הדפוק אותי האדומים - זה באמת לא יאומן שהוא הופיע ככה, קשה לצפות בזה היום). מאז שחברי הלהקה החלו לעשות קולות של קאמבק, חזרתי לשמוע את האלבומים שלהם, והזמן כאילו לא חלף מעולם: הם היו פשוט אדירים, מהצליל הראשון של "Welcome to the Jungle" ועד ההופעה האחרונה שלהם יחד, של הדבר ה(פחות או יותר) אמיתי, ביולי 1993, פחות מחודשיים אחרי שהרימו את פארק הירקון באוויר. אפילו הצלחתי להתרגש שוב כשפתאום התחיל "You Could be Mine", הגם ששמתי לפתע לב למילים המיזוגניות שלו.


יש מי שיגידו שהמיתולוגיה של גאנז אנ' רוזס גדולה ממה שקרה שם בזמן אמת: מצד אחד, אלבום ראשון מושלם, שהוא אולי הטוב ביותר בעשור שבו יצא, ולבטח אחד מעשרת אלבומי הרוק (הכבד? אפשר להתווכח) הגדולים בכל הזמנים, ועוד אי.פי מצוין. ומצד שני, צמד אלבומי "Use Your Illusion", הרפתקאה יומרנית ונוטפת שגעון גדלות שיצאו באותו יום וגזלו ממך 76 דקות מחייך. כל אחד. הם מכרו מיליונים, אבל נאמר זאת כך: הם היו יכולים להיות אלבום בודד מצוין במקום שניים לא אחידים במקרה הטוב. היה רגע שלגאנז קראו "הלהקה הכי מסוכנת בעולם", היא באמת היתה הכי גדולה שיש והצילה את הרוק שגסס בייסורים באמצע האייטיז. אבל היא היתה גם קצת הבוי בנד של הז'אנר בהנהגת רוז, שבתחילת שנות התשעים התרחק מהסאונד המקורי של הלהקה והלך לאזורים מיינסטרימיים יותר, כשהוא שם דגש על בלדות. בסוף, השירים הכי מצליחים של גאנז אנ' רוזס היו השקטים יותר, הבלדות הרגישות של אקסל: מהלהיט הכי גדול שלהם "Sweet Child O Mine", דרך "Patience" ו"November Rain" ועד "Don't Cry". סלאש, דאף, איזי ומאט סורום לא אהבו את זה. כשהם חיו בדירות מטונפות באל.איי ורק חלמו על רוקנרול הם לא העלו על דעתם זמרות ליווי שחורות, כינורות, פסנתרים וקליפים מופרכים. הכיוונים האלה הובילו לנישול של גאנז מכס המלוכה ולעליית הנסיכים החדשים מסיאטל, שעשו מוזיקת גיטרות נטולת בולשיט ופירוטכניקה.


ויש שיקשו עוד ויגידו שגאנז ההיא, האהובה באמת, מ"Appetite for Destruction", נעלמה כבר ב-1990, כשהמתופף סטיבן אדלר, שאת הדם והזיעה שלו אפשר להרגיש כשמקשיבים לאלבום, נזרק מהלהקה בגלל חיבתו היתרה לסמים (כאילו חבריו היו פחות חזירים ממנו – הם לא היו) וצפה מהצד איך מחליפו סורום הופך לאהוב המעריצים ולמי שייזכר כחלק בלתי נפרד מהמורשת. איזי, השפוי היחיד בחבורה, עזב שנה אחריו, סלאש חתך סופית ב-1996, דאף לא הרבה אחריו, מותיר את רוז לבדו, בודד וטובע בפרנויות, שגעון גדלות ואובססיה לדמוקרטיה סינית, ממשיך להופיע כל השנים תחת השם גאנז אנ' רוזס עם כל מיני נגנים מתחלפים, כאילו פול מקרטני היה ממשיך להופיע תחת השם הביטלס, או סטינג תחת השם פוליס. דאף ואיזי ניגנו עם אקסל בהזדמנויות שונות לאורך השנים, והוא וסלאש השלימו לאחרונה אחרי עשור פלוס של התאכזרות הדדית, אבל אין אהבה בין אקסל לחבריו, שהתחילו יחד את המסע הבאמת מטורף הזה באביב של 1985 בלוס אנג'לס. הכל כבר סופר, ומי שיכול שישים את ידיו על האוטוביוגרפיה הנפלאה של סלאש, שבה הוא חולק הכל, גם את מה שהיה מוטב שלא.

האיחוד הזה הוא קודם כל – צריך לומר את זה – יוזמה כלכלית. מיליוני דולרים מעורבים כאן. נקודת אור – ויש כמה – היא שכל המעורבים מעולם לא הפסיקו להיות מוזיקאים פעילים, ומצליחים, מי יותר ומי פחות: דאף, סלאש, סורום, איזי, אדלר, דיזי ריד שהגיע בהמשך. מי מהם יעלה בסוף על הבמה? עוד לא לגמרי ברור ואפשר לצפות לעוד התפתחויות עד יום הדין. בראיונות שנערכו איתו לאחרונה אמר אדלר שלא נראה לו שיזמינו אותו כי "דאף לא חושב שאני מגניב, והוא גם לא חושב שאני כזה מתופף טוב". הוא מספר שניסה להיפגש עם סלאש כמה פעמים במסעדה טבעונית בלוס אנגל'ס, אבל נענה בשלל תירוצים. לזכותו ייאמר שהוא עדיין יודע להרביץ. יש גם דיבור על זה שבסוף גם הוא וגם סורום יהיו שם, זה לצד זה, כל אחד ינגן את השירים שלו. בלי כולם, או רק עם חלקם, כל הבלאגן הזה יהיה הרבה פחות שווה.

לכל אחד יש את הגאנז אנ' רוזס שלו. אני את הפרק שלי איתה סגרתי באחר צהריים חם ביוני 1992 באצטדיון וומבלי בלונדון. להקות החימום היו פיית' נו מור וסאונדגארדן. זו היתה תחילת הסוף. כמעט 24 שנים אחרי זה, בפסטיבל קואוצ'לה בקליפורניה באפריל, פרק חדש עומד להיכתב. הוא יכול לסיים את הסיפור בדרך הראויה לו. הוא יכול גם לקלקל. התגובה האוטומטית לבשורה היא "למה בכלל צריך את זה?". האיחוד של גאנז אמנם מצית את הדמיון, אבל הפחד הוא שלראות את חברי הלהקה שוב על הבמה ככל הנראה יכבה אותו מיד. הרי כוחה של גאנז היה בזעם הנעורים שלה, בטינופת של חבריה, באנרגיות המשוגעות. מה כבר יכול להיות עכשיו, כשהם בני חמישים פלוס? האם הם מסוגלים לטוס על הבמה כמו פעם? וגם אם כן, למה שנרצה לראות אותם מבצעים שירים מ-1986 ומ-1991?

כל איחוד מביך של גיבורי ילדותך אומר משהו גם עליך. אבל ההבטחה מרגשת. מסעירה. בסך הכל אנו זקוקים לסיבוב הופעות בלתי נשכח. אין צורך שחברי גאנז ייכנסו להקליט חומר חדש. רק שישאירו עוד זיכרון, כמו רבים שכבר קיימים. אז ליקטתי כמה מהם, רגעים היסטוריים מתחילת הדרך ואחרי, של מי שפעם היו צעירים ויפים וקראו להם כאן רובים ושושנים. ואסיים בציטוט מתוך השיר הכי אהוב עלי של גאנז, "Estranged" (שהוא גם השיר הכי נגמר ומתחיל שוב בהסטוריה):"ואף אחד אף פעם לא אמר לנו מותק, איך זה הולך להיות. את מה שיקרה לנו מותק, פשוט נצטרך לחכות ולראות".

1987 – הופעה אקוסטית ב-CBGB's

1988, לוס אנג'לס – ההופעה הראשונה בתוכנית לילה

1988, לוס אנג'לס – הופעה בריץ

מאי 1991, אינדיאנה – "Estranged"

"So Fine" - שיר אדיר של דאף, שגם יודע לשיר

"years 14" - גם איזי יודע לשיר, עד היום. שיר גדול

1992, שיקגו – "Don't Cry" עם שאנון הון ז"ל, הזמר של בליינד מלון

1992, טוקיו – "Wild Horses" של הסטונס, מחובר ל"Patience". גילבי קלארק במקום איזי

אפריל 1992, לונדון – אקסל רוז שונא הומואים? אם כן יש לו דרך מיוחדת להראות את זה כשהוא מצטרף לאלטון ג'ון בהופעת המחווה לפרדי מרקיורי ז"ל. הפאה של אלטון היסטרית

יולי 1993, בואנוס איירס – ההופעה האחרונה