נושאים חמים

רוקדת על כל החתונות: ההצגה "טוקבקים" חשובה אך מבולבלת מפוליטיקה

ההצגה בכיכובם של עינת ויצמן מורד חסן, נועדה להציב מראה מול כיעורה של החברה הישראלית המתלהמת והגזענית, אולם לצד המסרים החשובים היא נוטה להתפזר להצהרות פוליטיות מול קהל משוכנע ממילא. חשיבותה העיקרית אם כך, היא בחיבור הראשון בין האמנות לסכנות העולם הדיגיטלי

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

לפעמים הפתגם "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא" מקבל משמעות אחרת, חזקה יותר. "בושה: טוקבקים על תיאטרון", ההצגה של עינת ויצמן ומורד חסן בתיאטרון תמונע, הרי לא עלתה אתמול ולא שלשום. כבר באוקטובר 2015 חנכו שני השחקנים, ששיתפו פעולה בתיאטרון "אל-מידאן", את המופע. האופי הנוקב של המונולוגים והרעיונות הטעונים שעומדים בבסיסם סקרנו ומשכו אותי, גם אם הגעתי אליהם באיחור מה. הרי התיאטרון הקלאסי, המיינסטרימי, עדיין לא למד ממש להתייחס לניו-מדיה בכלל ולתופעת פייסבוק בפרט. השילוב בין האמנות הקלאסית לזירת ההתבהמות המודרנית הבטיח לא מעט עניין. במידה מסוימת הוא גם קיים.

על הבמה הצנועה והעירומה כמעט עמדו השניים, קצת ביחד והרבה לחוד, ושטחו מונולוגים מפורטים. ויצמן, השחקנית היהודייה המנוסה, לבשה גופיה עם הכיתוב "Free Palestine" וסיפרה כיצד אותו פריט לבוש, שאיתו צולמה ב-2006, שינה את חייה מקצה לקצה שמונה שנים מאוחר יותר. בעת מבצע "צוק איתן" הופצה תמונת הארכיון בפייסבוק והקימה על ויצמן טוקבקיסטים נזעמים. לחסן, ערבי-פלסטיני, היו תקוות גדולות לשחק בתיאטרון ערבי. מאוחר יותר הוא עשה דאונגרייד לחלום הזה ופשוט רצה לשחק בתיאטרון. היום הוא ברמן, בין היתר בגלל פרשת הצגת "הזמן המקביל" שהפסיקה לפחות זמנית את פעילות "אל-מידאן", בו ניסה לבסס את הקריירה.

בושה: טוקבקים על תיאטרון (גדי דגון)
(צילום: גדי דגון)

למרות הקשר בין השחקנים, הרקע ושיתוף הפעולה ביניהם, קשה להתייחס להצגה כמקשה אחת. כל אחד מהמופעים עולה מנקודת מוצא אחרת. ויצמן מציגה תמונה פשוטה: לבשתי חולצה מתריסה וחטפתי את הקללות של החיים דרך הרשת. את הנאצות האלגנטיות יותר מקריא וויס-אובר. את הטוקבקים המרושעים והקטלניים באמת היא נותנת לקהל להקריא וזו חוויה מסוג אחר. רק כשאתה קורא את זה בעצמך אתה מבין כמה זה מחלחל, רע, אלים. הגולשים מאחלים לה מוות, שכול, אונס קבוצתי ועוד שלל דברים איומים שקשה לעכל. בתוך כל אלה היא לא שוכחת להכריז שכן, היא לגמרי בעד מדינה פלסטינית, לחלוטין מזדהה עם הסבל של העם הזה ולא תעלה על הבמות באריאל.

וכאן יש בעייתיות. מאחר שנראה שויצמן לא החליטה באמת לאיזה כיוון היא רוצה שהווידוי הנוקב שלה יילך. יש בה חן מרופד בחיוך אופטימי ובקסם אישי, אבל הרגעים המרגשים יותר במופע שלה לא נוגעים לבעיה הישראלית-פלסטינית, אלא לתרבות השיימינג הקטלנית. ההתייחסות לדוקרנות של המדיום, לתופעת ההכפשות הקיצוניות, לנזק שלחיצה על share לפוסט שלילי בפייסבוק יכול לעשות, היא זו שמעבירה את החוויה. הסכנה הממשית המרחפת מעל סלב שאדם עוין מזהה אותו ברחוב מעבירה צמרמורת. ויצמן מספרת במהלך ההצגה שקיבלה טלפון מלשכתה של ציפי לבני, שאמרה לה: "גם אני נפגעתי מטוקבקים". כן, גם שרה בממשלה קוראת תגובות ואפילו לה קשה להתמודד עם התופעה.

זו, בעיניי, הייתה צריכה להיות מהות החשיפה של ויצמן: להראות את יחסי האמן עם המדיה החדשה, שלפני 15-20 שנה לא הייתה קיימת. כשויצמן שיחקה ב"הפוך" היא יכלה למצוא ביקורות ספורות שפוזרו בעיתוני הערב וזהו, פחות או יותר. היום כל אחד כותב עליה וקורא לה בשמות שהנייר אינו סובלם אבל המסך בהחלט כן. נוגע ללב ומעניין לפלח את תחושותיו של שחקן, ברגע הזה שבו הוא מקבל את הטלפון ומהצד השני של הקו אומרים לו: "ראית מה קורה בפייסבוק?" או "תדליק טלוויזיה מהר".

הדעתנות של ויצמן היא שמקהה עבורה את הנקודה. אין, למען הענייניות, שום בעיה עם דעותיה הפוליטיות, קיצוניות ככל שיהיו, אבל יש תחושה שהגאווה שלה על כך שלא תדרוך על במות התיאטרון באריאל גורמת לה לסטות מהעיקר. נוח לעמוד באולם במרכז תל אביב מול קהל מעורב של יהודים וערבים ולספר להם על פועלה נגד הכיבוש. משהו מחייב לעצור ולתהות האם דווקא בחירה הפוכה של ויצמן, להופיע באריאל ובמקומות אחרים מעבר לקו הירוק או סתם מעוזי ימין, היתה מקדמת אותה יותר אל המטרה. האם הצגת העלבונות המטונפים שהוטחו בה דווקא מול קהל עוין אידיאולוגית לא הייתה פוקחת את עיניו? הלא הופעה גדושה בכזו מנה של שמאלנות בלוקיישן הזה מול הקהל הזה היא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה ושכנוע המשוכנעים. לא התרשמתי שהיה מי שהתנגד לויצמן, אך באותה נשימה לא נראה שמישהו הפגין רמת הזדהות גבוהה במיוחד. התגובה הכללית הייתה של צקצוק לשון מטאפורי ויאללה, נמשיך הלאה. מצד שני, להגנתה של ויצמן ניתן לטעון שזו ממילא התגובה שלנו בעידן הזה לכל דבר אחר שקורה ביומיום.

בושה: טוקבקים על תיאטרון (גדי דגון)
(צילום: גדי דגון)

חסן עלה לחלקו השני של הערב. בין קטע לקטע הוא הכין משקאות לצופים כתזכורת חריפה, תרתי משמע, לכך שהפך לברמן במשרה מלאה במקום להגשים את חלומו כשחקן תיאטרון. חסן פשוט נתן אודישן ועשה את זה נפלא. הוא רהוט, נוקב והכי חשוב: לא מתחנף. הוא לא ערבי מחמד ואין לו שום כוונה להפוך לכזה. העברית שלו, הוא מוכיח, טובה משל מירי רגב אבל הוא לא "שחקן ישראלי שמדבר ערבית. אני ערבי". אחר כך הוסיף: "בין שולמית אלוני ומירי רגב אין הבדל, מבחינת שתיהן אני ערבי".

דרך המסרים הללו חסן שחרר כמה צביטות הגונות לויצמן. הוא לא היסס להראות לה שמבחינתו היחס החם שלה כלפיו נובע מפטרונות, לעג לרצון שלה ללמוד ערבית, הטיף על כך שהוא צריך לדבר איתה עברית בתיאטרון ערבי. ויצמן, מצדה, קיבלה את הביקורת הלא בונה הזו באהבה, וזה יפה, מאחר שדווקא הרגעים הללו, בהם שני אנשים שמיודדים מבינים שהחברות ביניהם לעולם לא תוכל להיות כנה, מעבירים תחושה של אמת נטולת מסכות.

בסך הכל, "בושה: טוקבקים על תיאטרון" היא הצגה עשירה בכנוּת ועם כוונות להציב לנו תמונת מראה על כיעורה של החברה הישראלית חסרת הרחמים ומונחית ההתלהמות. בפועל, היא מפספסת את המטרה בגלל דעתנות יתר ועודף מטען פוליטי, שגורם לנו לתהות על מה בעצם ההצגה, על סרבנות האמנים להופיע בשטחים וההתמודדות חסרת הסיכוי עם ממשלה נבערת, או על המאבק הפנימי של אדם מול הסיכונים שמציבה היום הרשת. בכל מקרה, ייתכן שההצגה הזו היא ניצן ראשון של חיבור ישיר בין האמנות הישנה לעולם הדיגיטלי על כל השפעותיו. וגם בכך יש בשורה.