נושאים חמים

שביל בצד 17: אלכס טרנר וההתרחקות המתמדת מהמקורות

הרבה עבר בין ההצהרה "מה שאנשים אומרים עלי - זה מה שאני לא" של ארקטיק מאנקיז לפני עשור בדיוק, לבין "כל מה שציפיתם לו", האלבום השני של הלאסט שאדו פאפטס. אלא שעל סמך הסינגל הראשון, זה כלל לא מה שציפינו לו

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

אי אפשר להתעלם מההתכתבות של שם אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not", שחגג השבוע עשור לצאתו, עם שם האלבום השני של הלאסט שאדו פאפטס, "Everything You've Come to Expect", שייצא באפריל השנה. "לציפייה יש הרגל להכין אותך לאכזבה" היא השורה הפותחת ב-"The View from the Afternoon", השיר שפותח את האלבום הראשון. "אל תאמינו להייפ", אומר אלכס טרנר בתחילת הקליפ ללהיט הפריצה שלהם, "I Bet You Look Good on the Dancefloor". בקיצור, אומר לנו טרנר, אל תתבלבלו, כל מה שאנשים אומרים שאני - אני לא. טרנר וחבריו פרצו בסערה אחרי תקופה ארוכה שנחשבו להבטחה גדולה בשטח (ובמייספייס). אפשר להבין שהציפיות מהם היו גדולות ואולי מוגזמות ובכל מקרה כבדות לכתפיו של צעיר בן 20, מושחז ומכושר ככל שיהיה. הניסיון שלו להתמודד איתם על ידי דחייה אירונית היה מובן אבל שקוף למדי.

כעת, אחרי חמישה אלבומים עם המאנקיז ועוד אחד עם הלאסט שאדו פאפטס יש לו מספיק ביטחון לבוא ולומר שהאלבום הבא שלו – זה שיחגוג אתו יום הולדת עגול נוסף – הוא בדיוק מה שאתם חושבים שיהיה. לפני שננסה לחשוף את ההונאה מאחורי השם (אם אכן קיימת) צריך להיזכר קודם כל - מה בדיוק הציפיות שלנו ממנו?

אלכס טרנר פגש את שותפו לפאפטס, מיילס קיין, כשלהקתו דאז The Little Flames חיממה את המאנקיז ב-2005, כלומר לפני שהאחרונים הפכו לענקיים. בהמשך הקים קיין את הרסקלז ואף הוציא אלבום סולו חביב, אך לא כזה שהצליח לדגדג אמנותית ומסחרית את מה שהמאנקיז עשו. אבל גם הם בשעתו היו עדיין בגדר הבטחה. אמנם עם שני אלבומים מצליחים אבל עוד לפני הבום הגדול שהגיע רק כעבור כמה שנים (זה קרה בגדול עם AM מ-2014). כשב-2008 הוציאו השניים את אלבומם המשותף הראשון זו היתה בשורה מוזיקלית מפתיעה ומשמחת. עם תספורות של הביטלס מודל 64', קליפים מסוגננים ומגורענים בחליפות תואמות והפקה תזמורתית בחסות ג'יימס פורד (סימיאן מובייל דיסקו) – הצליחו השניים, בתוך תרבות שמקדשת את החדש והצעיר, לתת כבוד לסאונד זקן ונשכח מהעבר.

ולא סתם סאונד - הרי שורשים של רוקנ'רול, גאראז' ופסיכדליה יש כמעט בכל שיר שאנחנו שומעים ברדיו. טרנר וקיין בחרו להציף על פני השטח את מוזיקת הפופ המתוזמר של הסיקסטיז א-לה לי הייזלווד, סקוט ווקר ואפילו דיוויד בואי של האלבום הראשון, ששיר מתוכו, "In The Heat Of The Morning" אף כוסה על ידי הפאפטס. בעוד ווקר ברח מהסאונד אל האוונגרד ובואי נחשב בשעתו לילד שחיפש את דרכו (אותה מצא רק ב"האנקי דורי" ובשורשי הגלאם), טרנר וקיין אימצו את הסאונד בגאווה מבלי שיפגע במגניבות ובאמינות שלהם. פוסטמודרניזם, לך תבין.

האלבום "The Age of the Understatement" היה אלבום שבריטים צעירים והוריהם יוכלו ליהנות ממנו ביחד מבלי להרגיש מוזר. שמונה שנים אחרי האלבום ההוא והקריירה של קיין עדיין נותרה בצלו, אבל את טרנר האלבום האיר באור חדש ומחמיא. פתאום האיט בוי של האינדי הוכיח לעולם שיש עומק בארון התקליטים שלו. גם אם חזר לגיטרות (וביתר שאת באלבום הבא של הארקטיק המאנקיז, "Humbug") פנינת הפופ הזו המשיכה לזהור גם בקרב קהל שאינו שבוי של מאנקיז. והקהל הזה, המעריך מרחוק והכותב שורות אלו, חיכה בשקיקה לאלבום נוסף של הפאפטס.

לפני שבועיים יצא סינגל ראשון מתוכו, "Bad Habits", ואתו הכרזה על האלבום השני. גם בשמיעה ה-20 אני לא מסוגל לתת לשיר יותר מ"חביב". ג'יימס פורד עדיין חתום על ההפקה והתיפוף, אואן פאלט (מוזיקאי קנדי שפועל גם תחת השם Final Fantasy) עדיין חתום על התזמורים, אבל משהו נשמע שונה. הקליפ צבעוני מדי. הם מנגנים בו בבר כמו להקת רוק קטנה ללא זכר לבומבסטיות של "The Age of the Understatement" ו-"Standing Next to Me". והכי גרוע: הם הסתפרו.

בראיון ל-NME אמרו השניים במפורש את מה שהסינגל רמז: האלבום הראשון היה חדגוני ונתפש כמחווה לסאונד מסוים, באלבום השני ניגנו מה שבא לנו. וזה חברים, בדיוק הפוך מ"כל מה שלמדתם לצפות" - הטייטל של האלבום החדש. ממש כמו שבדיעבד הארקטיק מאנקיז היו בדיוק מה שחשבנו שהם באלבום הראשון, ואם להיות קונספירטיבי ולהמשיך עם הונאות-שמות-האלבומים אז אלבום הסולו של קיין מ-2013 נקרא "אל תשכח מי אתה". נקווה שהעובדה שהפעם הוא מקליט אלבום עם סופרסטאר שעבר משפילד להוליווד ובאולפן במליבו - הרחק מהרומנטיקה הצרפתית שבה הוקלט האלבום הראשון - לא גרמה לו לשכוח (אה, ולא היה שום אנדרסטייטמנט באלבום הראשון שלהם).

ביני לבין עצמי אני מנסה לפענח אם אהבתי את "The Age of the Understatement" בגלל הסאונד והמחווה המוצהרת והנפלאה שבו, או פשוט כי היו בו מלא שירים ממש טובים. לא בטוח שישנה תשובה חד משמעית, אבל עובדה שאני אוהב אותו יותר מכל אלבום של המאנקיז ולא בטוח שזה בגלל המעורבות של מיילס קיין. כעת חובת ההוכחה היא על השירים בלבד, ויש לשער שהם בחרו להוציא את "Bad Habits" כסנונית ראשונה דווקא בגלל האופי הלא יומרני שבו. ואולי גם התזמון לא היה מקרי. בתחילת 2016, במקום שנחפור בעבר ונעסוק בחגיגות עשור לארקטיק מאנקיז, אנחנו מדמיינים ומסתקרנים לגבי מה צופן העתיד. עתיד בדמות הרכב שהיה מזוהה עם העבר, וטוען שיענה על ציפיותינו אבל שולח טיזרים לכל עבר שייתכן ויישמע אחר לגמרי. פוסטמודרניזם, לך תבין.