קשוב מאוד 124: ארבעה אלבומים שכדאי להכיר

(בסרטון: נעמי חשמונאי שרה "נהר")

המון אלבומים יוצאים בישראל כל הזמן, וזה דבר טוב. אי אפשר, במגרת הכוחות הדלים, להגיע לכולם, וזה דבר רע. השבוע: מקבץ אלבומים שיצאו קצת בשקט ושפשוט אי אפשר להתעלם מהם: האלבומים האלה בהחלט שווים את הזמן והאוזניים שלכם.

במסגרת הרנסאנס המבורך של מוזיקאים דתיים בזמן האחרון - מהאלבום המשובח של שרון רוטר, דרך ישי ריבו ועד אחת מתגליות הזמן האחרון, חנן בן ארי - יותר ויותר מוזיקאים מהמגזר שוברים תבניות בלי לאבד גרם מהמטען והאישיות שלהם. נעמי חשמונאי היא אחת הנציגות הטריות של הז'אנר הזה ואחת החריפות שבו. אלבום הבכורה שלה הוא קול מעניין, רוק מלודי מתוחכם, מגוון וחידתי, שיש מה לחפור ולגלות בו - וגם אחרי כמה וכמה האזנות, מתגלים בו עוד ועוד רגעים יפים. בכמה רגעים כאלה, למשל, חשמונאי מזכירה יוצרת מתוחכמת אחרת - סיון שביט, מה שמשתלב בטבעיות מוחלטת עם זהותו של מפיק האלבום ושותפה ליצירה ולחיים של שביט, אמיר צורף (אביתר בנאי, ג'ינג'יות, יוסי בבליקי). חשמונאי היא גם כותבת מסקרנת, שמשלבת בטבעיות שפת קודש ושפת יום יום, במיוחד לתיאור סיטואציות מוזיקליות חרדתיות ("בושה" או "בסתר מדרגה"). מסקרן מאוד לנחש לאן זה יילך.

צינורות הוא צמד שמורכב מצמד הכותבים ליאור זיסמן ואמיתי בן נון, שכתבו כבר בעבר כבר שירים יפים מאוד למירי מסיקה, ועכשיו יוצאים החוצה בעצמם. השניים מגיעים ממקומות שונים - אחד דתי והשני חילוני - והמוזיקה שלהם מבקשת ליישב בין הפערים. בהתאם, הם מנסים ליצור מוזיקת אמצע הדרך- רוק-פופ סטנדרטי באווירה קצת ניינטיזית, עם צמד קולות גבוהים יחסית. האלבום נפתח עם "נתחיל הכל מחדש", ניסיון מעניין, מקורי ואפילו די נועז להסיר את המטענים ההיסטוריים שרובצים על העם היהודי, מהיטלר, בלי השם המפורש, ועד הנחש מגן העדן. עוד מטאפורה ממלחמת העולם השנייה, "הירושימה", משמשת כאן תפאורה לשיר יצירתי אחר. מעניין לציין שהירושימה היא מטאפורה פופולרית למדי במוזיקה הישראלית, מפורטיס ויזהר אשדות ועד לדניאלה ספקטור. משונה. כל שיר באלבום הקצר הזה - 7 שירים בלבד - הוא יפה למדי ועומד בפני עצמו ("ירח" מוצלח במיוחד), גם אם נטול שירים קילרים של ממש. מהדברים הנחמדים שיש למיינסטרים ישראלי בימים אלה.

טיאר, שבונה את עצמו מבאר שבע, הוא א-יידישע ראסטהמאן, ולא רק כקלישאה. בהשפעות עזות מאוד של אהוד בנאי ומאיר אריאל, הוא יוצר רגאיי שכולו מחאה מעושנת נגד המצב וכל מי שאחראי עליו - הממשלה, התקשורת, הטייקונים ומי לא. עם הרבה הומור, וחשוב מכך - הומור עצמי ("הבדיחה הזאת היא על חשבוני, תעביר אותי לאחראי"), טיאר יצר וריאנט משלו לגל החדש של המוזיקה השחורה בארץ - עוד יותר מקומי, עוד יותר מערבב בטבעיות כאן ושם, מזרח-מערב, שבת ושישי (גם אצלו, כמו אצל השניים שלמעלה, יש חשבונות עם היהדות). לא תמיד טיאר ממוקד, ולפעמים הוא מעדיף משפט פסאוודו-זן או דאחקה על פני אמירה חריפה יותר - אבל זה בשוליים של הדברים. בשאר הזמן, לאוהבי הז'אנר, זה בסך הכל כיף ונחמד.

כדי להשלים את סריית המדברים עם אלוהים הגענו לאדם בן עזרא, ששר על "אלוהימה" - בלשון נקבה - באלבום החדש שלו. אין כמעט מילים באלבום של בן עזרא, אבל לאלוהימה יש מקום משלה, או שמא אין? "אלוהימה, אילו ידעת כמה רציתי בך היית ודאי נמצאת", הוא שר. חוץ מזה, יצירה אחת ארוכה. אני לא נוהג לכתוב בטור הזה על מוזיקה אינסטרומנטלית, ועוד פחות מזה על ג'אז, אבל האלבום של בן עזרא, מעדות האבישי-כהן (הבסיסט, כמובן), הוא כנראה אחד הנגישים שיצאו כאן מהתחום הזה בשנים האחרונות. והוא לא רק נגיש - הוא רץ, כלומר: זה הדימוי שעובר לי בראש, מוזיקה שרצה בלי הפסקה בין התופים לקונטרה-בס, לגיטרה. לא הקונצרט המשעמם שדמיינתם לכם. בן עזרא מנגן על כל הכלים, וכאילו כדי לעצבן את מי שקורא קרדיטים, את הגיטרות באלבום מנגן תאום-השם שלו, אדם בן אמיתי, בעצמו גיטריסט וירטואוז. בן עזרא כבר ותיק למדי בסביבה, אבל זה האלבום המלא הראשון שלו, שמבוסס על כמה קטעים ותיקים יותר. הוא יצא כבר לפני שלושה חודשים, וכל פעם השתהיתי, שלא בצדק, מלכתוב עליו. במילה אחת: משובח.