"יחי הקיסר!" הוא הסרט החדש של שניים מן הבמאים המוערכים בעולם, האחים כהן, ומככבים בו כמה מגדולי השחקנים בתבל, אז אפשר היה לצפות כי עלייתו לאקרנים בסוף השבוע האחרון תהיה הסיפור הבולט של עולם ההפצה הישראלי בתקופה זו. אך האמת היא, שתוצר טרי מדובר הרבה פחות קיבל מכמה מפיצים ובעלי בתי קולנוע עדיפות באולמות ובשלטי החוצות שלהם.
מדובר ב"ההונאה", מותחן מיושן שבארצות הברית נהנה מהפצה קולנועית מצומצמת ביותר, ובו בזמן נשלח מיידית לשירותי הצפייה הביתית בתשלום, כיאה להיותו סרט סוג ב'. זה, במקרה הטוב, היחס שצפוי לו גם ברוב המדינות האחרות בעולם, אבל בישראל הוא מקבל כבוד מלכים.
הסיבה הראשונה לכך היא שמופיעים בו, גם אם בתפקידים משניים ולכמה דקות בלבד, אל פצ'ינו ואנתוני הופקינס. בארצות הברית הקהל כבר לא מתרגש כשהוא רואה שמות של כוכבים על הפוסטר, בטח לא אם מדובר בשחקנים שתהילתם מאחוריהם. בארץ, לעומת זאת, הנתונים הקופתיים מוכיחים כי הציבור המקומי עדיין רץ כל פעם מחדש לאולמות כדי לתת צ'אנס נוסף לאלילי הבד. כל זאת לא נאמר בזלזול: נחמד דווקא שאנחנו לא נסחפים בעידן הפוסט-מודרני ונוהגים בהדרת כבוד כזו. סוכני נסיעות ומתקני שעונים היו מתים ליהנות מחסד נעורים דומה.
הסיבה השנייה היא שהקהל בארץ מבוגר יותר מאשר בארצות הברית וברוב העולם, וחלק ממנו משתוקק לעתים לסרטים נטולי אפקטים והתחכמויות עלילתיות. לכן, העובדה שברגעיו הטובים נראה "ההונאה" כאילו הופק בשנות השמונים, אינה עומדת לו לרועץ, אלא משפרת את סיכוייו הקופתיים בארץ.
לכו לאחד מבתי הקולנוע המקומיים בשישי בערב ותראו תור ארוך של זוגות בגיל הזהב. למה הם ירכשו כרטיס? "האיש שנולד מחדש"? ארוך מדי. "מכונת הכסף"? מסובך מדי. "סבא בהפרעה?" "דדפול"? נו באמת. מול כל זה, "ההונאה" ניצב כאופציה השפויה היחידה.
מכל הנאמר נידף אולי ריח של בוז, אבל האמת היא שסרטים מסוגו של "ההונאה" לא חייבים להיות זניחים. "עסקה מגונה" עם ריצ'רד גיר, למשל, שעלה כאן לפני שלוש שנים, ניחן בשם גנרי עוד יותר ונראה היה מאובן וקיקיוני לא פחות, אבל התגלה דווקא כרהוט, חכם, עמוק ומשובח, ובסופו של דבר התברר כי בתי הקולנוע בארץ היו מן היחידים בעולם שהעניקו לו את הכבוד הראוי.
אלא שב"ההונאה" אין שמץ מן האיכויות של "עסקה מגונה". להפך: זהו אחד הסרטים המטופשים והעלובים שנראו לאחרונה במחוזותינו, וגם המסך הקטן גדול עליו. התחרות קשה, אבל הוא בכל זאת מצליח להצטרף ל"אנשים שאני מכיר" "ג'ק וג'יל", "רצח מוצדק" ו"בן של אף אחד" בחמישיית הבושות הגדולות בשלב האחרון בקריירה של פצ'ינו.
המגרעות מתחילות כבר בשלב התסריט, המציג לנו את סיפורו של עורך דין שאפתן בגילומו של ג'וש דוהאמל, שמסתבך בקנוניה בה מעורבים אקסית שצירפה אותו כחבר בפייסבוק (מלין אקרמן), פרקליט עם חיבה לעטים יוקרתיים (פצ'ינו) ואיל הון שאוהב לצטט את סטלין (הופקינס). מהלכי העלילה אמנם לא בהכרח צפויים, אבל תמיד מטופשים ומופרכים, וכוללים הברקות תסריטאיות מהסוג של נבל כה מתוחכם, עד שהוא שהולך לכל מקום עם מחשב נייד ועליו כל ראיה מרשיעה אפשרית, ומקפיד כמובן גם לאבד אותו.
חמור מכך, הסרט שטוף גם בשנאת נשים, ומציג אותן או כאסקופות נדרסות ועלמות במצוקה או כפסיכופתיות מסוכנות שיש להישמר מהן. כמו כן, יש בו מוסר כפול: הוא מגלה הערצה כלפי עושרם הכל-יכול של בעלי ההון המבוגרים, ובו בזמן נהנה להתעלל בצעירים בני המעמד הבינוני שנואשים להחזיר את הלוואות הלימודים שלהם.
את כל הטוב הזה מביים שינטארו שימוסאווה ביד צולעת ובקווים גסים. ניכר כי זה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו כבמאי, וכי הרזומה הקולנועי שלו עד כה כלל בעיקר את הפקת העיבודים האמריקאים המצ'וקמקים לזוועתון היפני "הטינה". בדומה לגיבורו, שקופץ מעל הפופיק ונקלע לפרשייה הגדולה עליו בכמה מידות, גם היוצר הטירון מתקשה להתמודד עם המשימה, והתוצאה עכורה ואומללה.
השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, דווקא עושים את מלאכתם נאמנה, אבל בגד מכוער להפליא יישאר כזה גם אם ילבש אותו דוגמן-על. הופקינס ופצ'ינו לא יכולים להושיע חומרי גלם כה נחותים, ופאתטי לראות את הכוכבים שהופיעו פעם ב"הסנדק" וב"שתיקת הכבשים" עומדים ומדקלמים טקסטים עילגים. התחושה היא שאנו חולפים על פני אלילים מוזיקליים לשעבר וחוזים בהם עומדים בקרן רחוב ומבצעים קאברים אקוסטיים לאדל.
ברור כי גם השניים לא חושבים ש"ההונאה" זה שייקספיר, ובכל זאת קשה להאשים אותם שהסכימו להשתתף בו. קודם כל, כיוון שהעבודה כאן דרשה מהם מינימום של מאמץ. לכל אחד מהם כמות ספורה של סצנות, וסביר להניח שהם צילמו אותן ביומיים לכל היותר, וכיוון שבדמויות שלהם אין שום עומק ואופי, לא היה צריך גם לעבוד על הפיתוח שלהן, אלא פשוט לבוא לצילומים ולבצע את הכתוב בתסריט.
מהותי יותר, זה לא שפצ'ינו (בן 75) והופקינס (בן 78) דחו על הסף תסריטים מעולים כדי להשתתף ב"ההונאה", אלא שאלה ההצעות הכי הגונות שמגישים להן. בהוליווד של ימינו, אין כמעט תפקידים ראויים לשחקנים ושחקניות בגיל העמידה, ואפילו בהפקות בוגרות ומתוחכמות יחסית מסוגם של "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף", הגיל הממוצע הוא כארבעים לכל היותר.
תמונת הדברים הזו גרמה לשון קונרי ולג'ין הקמן לצאת לפנסיה כבר מזמן. פצ'ינו והופקינס, לעומת זאת (וגם דה-נירו ורבים אחרים), רוצים להמשיך לעבוד, אם זה בגלל שהם צריכים כסף לנכדים ואם זה כי סתם מתחשק להמשיך לשחק, אז הברירה היחידה שנותרה להם היא לבזות את עצמם בפרויקטים מסוג זה, וכך למצוא תעסוקה, להישאר על הגלגל ומן הסתם גם לקבל צ'ק שמן. בסופו של דבר, פניו המכוערות של "ההונאה" הן כפני היחס של הוליווד לזקניה.
עוולות רבות משתנות עכשיו בתעשייה, ואפשר לקוות כי גם כאן יהיה שינוי. בתור התחלה, ניתן אולי לבנות על קוונטין טרנטינו, שהכריז השבוע כי הוא חולם לשתף בהקדם פעולה עם פצ'ינו. נותר רק לייחל לכך שאכן יגשים את חלומו, ויעניק לשחקן תפקיד גדול אחרון, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.