נושאים חמים

מדור גיהנום 01: בחזרה לאחד הסרטים המופרעים אי פעם, וגם - כשהארי פוטר פוגש את פרנקנשטיין

מערכת וואלה! תרבות גאה להציג: מדור חדש לחובבי סרטי אימה, ובו זוועתונים טריים שנגנזו בארץ, והוצאות מחודשות של קלאסיקות מהז'אנר. והכי חשוב: לא לשכוח לנעול את הדלת!

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

עשרות שנים לפני שלארס פון טרייר חולל שערוריות בשקל, הגיש לנו הקולנוע הדני את "הגמד החוטא" על מגש חלוד ומטונף במיוחד. הסיבה היחידה שיכולה להסביר כיצד אנו חיים בעולם בו קיים סרט כזה, היא מנטרה שהמפיץ שלו, הארי נובאק, שמע מאביו כשהיה צעיר: "בני, לכל דבר בעולם יש קונה".

וכך, 43 שנים לאחר שנאסר להקרנה ברוב מדינות אירופה (וכמובן גם לא הוצג בארץ), וזכה להפצה בארצות הברית רק בזכותו של נובאק, מלך הטראש, אנו זוכים סוף כל סוף למהדורת בלו-ריי של אחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת של שנות השבעים, וזה זמן טוב לבדוק על מה המהומה.

"הגמד החוטא" שייך לתת-הז'אנר הידוע בשם
"Dwarfsploitation". מדובר בסרטים, שבאופן גלוי וללא כל בושה משחקים על המגבלה הגופנית הספציפית של כוכביהם כדי למשוך צופים סקרנים. הכוכב הגדול ביותר של תת-הז'אנר הזה הגיע מן מהפיליפינים: וונג וונג, 84 סנטימטרים של כריזמה מתפרצת ותחביב שלעולם לא יוצא מן האופנה – להכות את אויביו באשכים באלף צורות שונות.

בניגוד להירואיות של וונג וונג, "הגמד החוטא" מספק לנו אנטי גיבור נאלח ביותר, אותו מגלם תורבן בילה. שמו אולאף, והוא מתגלה כגמד צולע שחי עם אמו. השניים מתגוררים במועדון לילה שהוסב לבית מלון, ומשכירים חדרים לאנשים שיכולים להרשות לעצמם רק את הגרועים שבתנאים.

אולאף אוהב רק שלושה דברים: בובות צעצוע פרוותיות; להציץ בזמן שאורחי המלון עושים סקס; ולחטוף בחורות צעירות, לגרום להן להתמכר להרואין ולהפוך אותן לשפחות מין. כל זה, אם אתם שואלים, קורה כבר בחמש הדקות הראשונות של הסרט.

מדור גיהנום (יח"צ)
נאסר להקרנה. מתוך "הגמד החוטא" (צילומים: צילומי מסך)

אמו של אותו גמד חוטא מהווה גורם ממתן באופן חלקי ביותר. היא מתרה בו לא "להתעסק" עם הבנות, אבל רק כדי שהקליינטים לא יתלוננו על בלאי, ובהמשך מעלה זכרונות כואבים עם חברתה המטורללת ואומרת משפט שכל אם תזדהה איתו: "קודם נשרף המועדון, ואז נולד אולאף. זו היתה השנה הגרועה בחיי".

חוץ מכותרות הפתיחה, שנראות כמו תוכנית ילדים סובייטית על קראק, האטרקציה הבלתי מעורערת של הסרט והסיבה הכמעט יחידה לצפות בו היא הופעתו של תורבן בילה. הלה מסתובב עם חיוך ג'וקר תמידי, ומזיל ריר בעודו מתעלל בנשים המסוממות והעירומות שכבולות בעליית הגג. בסצנה מחליאה במיוחד, הוא אף משתמש במקל ההליכה שלו כדי לבצע אונס בצעירה החדשה שחטף.

כחמישית מזמנו של הסרט מוקדש להתעללויות מיניות מסוגים שונים ולסקס בהסכמה של זוג תיירים חדש. סצנות המין מצולמות ומשוחקות בצורה בוטה, אבל "הגמד החוטא" עושה את המאמץ הנדרש כדי לא לגלוש למחוזות הפורנוגרפיה.

מדור גיהנום (יח"צ)
המתנה המושלמת לכל המשפחה. בובה של "הגמד החוטא"

קל לטעון כי "הגמד החוטא" הוא זבל קולנועי שלא ראוי למאכל אדם. הבמאי וידאל רסקי וצמד התסריטאים לא שלחו ידם בהרפתקה קולנועית נוספת לפניו ואחריו וניתן רק לתהות אם לא מדובר בשמות עט של אנשים שעבדו אקסקלוסיבית בתעשיית הפורנו. עם זאת, ולמרות המגושמות והחספוס, מצליח הסרט להציג רגעים של התעלות ואף פיוט. זאת, הודות לשימוש בעריכה צולבת בין מעשי אלימות ומין לצעצועי ילדים תמימים, ובעיקר בזכות שוט סיום עוצמתי שאותו לא תשכחו.

מהדורת הבלו-ריי הטרייה כוללת בונוס: בובת צעצוע של הגמד החוטא, למקרה שתרצו לקחת איתכם את הזכרונות לכל מקום. המעמד הפולחני לו זכתה הדמות מלמד כי ארבעה עשורים לאחר עשייתו, נשאר "הגמד החוטא" סרט שצריך לצפות בו כדי להאמין שהוא באמת קיים.

"ויקטור פרנקנשטיין": הטריילר

"פרנקנשטיין" של מרי שלי הוא מאותן יצירות נדירות שמטענים רגשיים ודימויים מתוכה זלגו מזמן לתרבות הפופ. גם אנשים שמעולם לא קראו את הרומן ולא צפו באף אחד מעשרות העיבודים הקולנועיים שנעשו לו, יידעו לספר שמדובר במפלצת דמויית אדם שיצר מדען משוגע. לגשת לסיפור כה לעוס בפעם המי יודע כמה, מצריך סיבה טובה במיוחד.

הסיבה, או יותר נכון התירוץ במקרה של הבמאי פול מגיואן ("להרוג את המזל") והתסריטאי מקס לנדיס (בנו של הבמאי המהולל ג'ון לנדיס) היא נקודת המבט.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שמנסים להציג סיפור מוכר מפרספקטיבה אחרת. הדבר כבר נעשה עשרות פעמים, למשל ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", שעקב אחר מעלליהן של שתי דמויות זניחות מ"המלט" של שייקספיר. במקרה של "ויקטור פרנקנשטיין", שנגנז בארץ אך עתה ניתן לצפייה בפורמט ביתי, הגיבור אינו המדען, כי אם עוזרו הגיבן איגור.

אותו איגור, יש לציין, כלל לא מופיע ברומן של מרי שלי, ואף לא בעיבוד הקולנועי המפורסם ביותר שלו, זה שנעשה ב-1931בכיכובו של בוריס קרלוף האגדי (שם מופיע גיבן בשם פרנץ). במיתולוגיה הפרנקנשטיינית, מפציע איגור לראשונה דווקא בפארודיה ההיסטרית של מל ברוקס, "פרקנשטיין הצעיר" מ-1974.

את איגור הנוכחי מגלם דניאל רדקליף, שממשיך לנסות להשיל מעצמו את מטענו של הארי פוטר. אם ב"קרניים" של אלכסנדר אז'ה הוא גידל שתי קרניים ענקיות, הפעם אנחנו פוגשים אותו מוחזק בניגוד לרצונו כגיבן בפריק שואו של קרקס נודד. הבריטי הצעיר כמעט ולא ניתן לזיהוי: הוא חבוש פאה ענקית ומכוערת ומתהדר בגיבנת ענקית, שמאלצת אותו ללכת עם הפנים כמעט בגובה הקרקע.

אך לא חולפת לה רבע שעה, ואיגור מחולץ מהקרקס במבצע נועז בידי ד"ר פרנקנשטיין (ג'יימס מקאבוי), שמעביר אותו מייקאובר אורטופדי וכירורגי מיידי. וכך, בחסות קסם השהיית האמונה, הופך לו הגיבן המעוות לחתיך שמתחיל עם בחורות במסיבות ויקטוריאניות עמוסות מלמלה.

ויקטור פרנקנשטיין (יח"צ)
האם נותרה עוד דרך לחדש את הקלאסיקה של מרי שלי? מתוך "ויקטור פרנקנשטיין"

אבל פרנקנשטיין לא הציל את איגור כדי שיכול ליהנות ממנעמי החיים. הוא מעוניין להיעזר בו בשלל ניסויים מדעיים, שמטרתם להביס את המוות וליצור חיים יש מאין. מי שמנסה לעצור את השניים הוא שוטר (אנדרו סקוט, "שרלוק") חדור אמונה דתית עמוקה, שמזדעזע מנסיונותיו של פרנקנשטיין לשחק את אלוהים.

פרנקנשטיין עצמו, לעומת זאת, הוא אתאיסט מושבע שלא מהסס לשטוח את המניפסט האנטי-דתי שלו בפני כל מי שמעוניין לשמוע. ככל שהסרט מתקדם ושיגעון הגדלות שלו מתעצם, כך הוא הולך ומאמץ רטוריקות מתלהמות של מטיף דתי. אלו גם הרגעים היותר טובים שיש לסרט להציע, אבל הם מועטים ביחס לזמן המסך שמקבל סיפור אהבה סתמי ויבשושי בין איגור ולוליינית, שכמוהו נפלה קורבן לזוועות הקרקס.

האסתטיקה של הסרט והדינמיקה בין ד"ר פרנקנשטיין לבין איגור מזכירות יותר מכל דבר אחר את שרלוק הולמס ועוזרו ווטסון, כפי שהוצגו בסדרה הבריטית "שרלוק". זה לא מפתיע כלל ,בהתחשב בכך שהבמאי מגיואן אחראי גם לארבעה פרקים בסדרה ובעובדה שחוץ מאנדרו סקוט, גם שלושה שחקנים נוספים ופחות מוכרים שותפים לשתי ההפקות.

ויקטור פרנקנשטיין (יח"צ)
יעשה הכל כדי שתפסיקו לזהות אותו כקוסם הצעיר. דניאל רדקליף ב"ויקטור פרנקנשטיין"

בסופו של יום, "ויקטור פרנקנשטיין" מתגלה כסרט מהנה ביותר לצפייה. הוא מבויים ביעילות ובתנופה לא מבוטלת, נהנה מתצוגות משחק לא רעות בכלל והכי חשוב - משתדל שלא להעליב את הצופה. התוצאה טובה פי עשרות מונים מ"אני פרנקנשטיין" המחריד, שדווקא כן הופץ כאן מסחרית לפני שנתיים.

ובכל זאת, "ויקטור פרנקנשטיין" כושל בנקודה מרכזית אחת: הטיפול בדמות שהיתה אמורה להאיר את הסיפור ישן באור חדש. הבעיה היא שגם כאן, הד"ר מתגלה כדמות מעניינת הרבה יותר מעוזרו. איגור הגיבן דווקא יכול היה להיות דמות מרתקת: מפלצת שנשבתה בידי מנהלי הקרקס המפלצתיים, וחולצה בידי מפלצת אחרת רק כדי לעזור לה ליצור מפלצת חדשה. אך למרבה הצער, כל תפקידו בסרט מסתכם בהיותו תמרור עצור אנושי בפני ד"ר פרנקנשטיין וניסוייו המטורפים. בניגוד לגיבור "הגמד החוטא", הדמות שמגלם כאן דניאל רדקליף כבר לא תהיה השראה לבובות צעצוע.