נושאים חמים

קורדרוי 126: השיר המאוס הכי לא מאוס בהיסטוריה

הקליפ של "Losing My Religion" הפך את R.E.M למפלצת אצטדיונים ושינה הכל, האלבום החדש של איגי פופ סובל מפיצול אישיות ויש עוד תופינים. טור הרוקנרול של מני אבירם

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

איגי פופ - "Post Pop Depression"

האם "Post Pop Depression", האלבום החדש של איגי פופ, הוא הטוב ביותר שלו מאז "The Idiot", אלבום הסולו הראשון שלו מ-1977, או יצירה כיפית אך נטולת משקל סגולי אמיתי שלא תשאיר חותם? התשובה נמצאת איפשהו בין שני הקטבים האלה, ובאופן אישי - משתנה לפי מצב הצבירה הספציפי שלי בעת ההאזנה.

ואולי מדובר באלבום האחרון של מי שמכונה בטעות "הסנדק של הפאנק", או שזה רק חצי ציטוט שלו שעיתונאים עטו עליו כמוצאי שלל רב כדי להפוך את כל העסק לרומנטי יותר? האם זה בכלל משנה? פופ אכן מתעסק באלבום הזה במוטיבים של פרידה וסופיות, וחופר בתדמית ובמורשת שלו, אבל נשמע חי וחיוני מתמיד. בגיל 68, כשמסביבו חברים במסדר אגדות הרוקנרול עושים צ'ק אאוט שלא על מנת לשוב, פופ הוא האחרון מבני מינו, וממש לא עושה קולות של הכנות אחרונות, להפך: האלבום הזה, סיבוב ההופעות הנוכחי וגם תרומת גופו העירום והמפושק לתפארת לטובת תערוכת ציורים, מוכיחים שהאיש נמצא בעוד שיא מבורך של חייו. לא מדובר במסיבת פרידה (טפו).

פופ שיכנע את איש קווינז אוף דה סטונאייג', ג'וש הומי, ליצור איתו את האלבום החדש באולפן שלו בג'ושוע טרי שבקליפורניה, והומי, שמעבר להיותו מפיק מחונן הוא כמובן גם גיטריסט אדיר, אירגן לפופ להקה תומכת מהחלומות: דין פרטיטה מקווינז על הבס (וגיטרה), ומאט הלדרס מארקטיק מאנקיז על התופים. כתוצאה מכך, התוצאה היא אלבום שנשמע רוב הזמן כמו היתוך בין פופ לקווינז ללהקה של הלדרס. זה דבר טוב כמובן. יש רגעים, למשל ב"Sunday", אולי הקטע הטוב באלבום, שבהם נדמה שהומי פשוט עושה את הקטע שלו ופופ הוא במקרה הזמר שבא לו עליו כרגע, כלומר פופ בתפקיד מארק לאנגן. ברגעים אחרים, כמו ב"American Valhalla" מלא המשמעויות ("אין לי דבר חוץ מהשם שלי") וב"German Days", קשה להתחמק מההשוואה בין הומי לדיוויד בואי, שכזכור הזניק את קריירת הסולו של פופ בסוף שנות השבעים בברלין. גם החיבור בין ריק רובין לג'וני קאש קופץ לראש, לא שפופ זקוק לאיזו הוצאה מהקשר וחיבוק על ידי המיינסטרים.

אלבום מספר 17 של פופ הוא מהידידותיים ביותר שלו, כבד לפרקים אך מחליק בקלילות בגרון ובאוזניים. לי אין בעיה עם זה, להפך, אבל אולי לאחרים שמחפשים את הזעם שלו זה יישמע מוזר, למרות שגם הם לא ילכו הביתה בידיים ריקות: אחרי שפתח את "Post Pop Depression" ב(סוג של) שיר אהבה בדמות "Break into your Heart", פופ מסיים אותו ב"Paraguay" האדיר, שבו הוא שר על רצונו לחתוך מהעולם השיפוטי ועמוס המידע למקום שבו יתנו לו לחיות בשקט, מקום שבו "אנשים הם עדיין בני אדם, היכן שיש להם נשמה", ואז פותח בהתקפת טורט מפוארת: "קח את הלפטופ הארור שלך ופשוט תדחוף אותו לתוך הפה המטונף שלך... חתיכת זיוף מזדיין, צבוע, חרא בוגד, ואני מקווה שאתה תחרבן אותו החוצה עם כל המילים בתוכו, ואני מקווה ששירותי האבטחה יקראו את המילים האלה ויתפסו אותך ויפשטו את עורך בגלל הכוונות המרושעות והמורעלות שלך, בגלל שאני חולה וזו אשמתך, ואני הולך להבריא את עצמי עכשיו, כן!".

שנאמר: בהחלט.

דה קוראל - "Distance Inbetween"

זוכרים את דה קוראל? הלהקה האנגלית שפרצה לחיינו ב-2002 עם בכורה מבטיחה ולהיט בשם "Dreaming of You"? אז ההבטחה לא מומשה, למרות שישה אלבומים נוספים שהגיעו אחרי זה. אבל עכשיו, אין לי מושג איך זה קרה, דה קוראל היא שוב להקה מדהימה. "Distance Inbetween" הוא אלבום קאמבק שאני לא רואה איך הוא לא מככב בעשרת הגדולים של 2016, יצירה פסיכדלית שלא מפסיקה לתת. אם "ווייניל" היתה סדרה ראויה, האלבום הסבנטיזי-בנשמתו הזה היה הפסקול שלה, אבל היא לא - אז תצטרכו לדמיין תמונות אחרות כשהצלילים של ג'יימס סקלי וחבריו יהדהדו בין האוזניים שלכם - והם יהדהדו.

מהפתיחה של "Connector" דרך הסינגל "Chasing the Tail of a Dream" ועד "Million Eyes", חברי דה קוראל עושים רוקנרול נוסטלגי, אבל אי אפשר להתחמק מההשפעה של להקות כמו ארקייד פייר וארקטיק מאנקיז עליהם. נקודת התורפה של האלבום היא דווקא הטקסטים, בכל זאת אנחנו בפסיכדליה, ורוחניות הולכת כידוע יד ביד עם קלישאות, אבל עם הסמים הנכונים הכל יהיה בסדר.

Holy Esque - "At Hopes Ravine"

והנה המתמודד הרציני הראשון על תואר בכורת השנה - האלבום הראשון של הולי-אסק, להקה מעיר הקודש גלאזגו שעד כה זכתה לדיבור הייפי נטול קבלות אמיתיות, ועכשיו מקיימת בצורה מרשימה. צריך להזהיר: "At Hopes Ravine" הוא אלבום אינטנסיבי, מאוד. סוער, קודר, חודר מתחת לעור. אחרי שאתה שומע אותו בווליום גבוה באוטו, נדרשות כמה דקות כדי לצאת ממערבולת התחושות ולאתחל את עצמך מחדש בעולם האמיתי.

מה מציעים פט היינז, קולו השבור וחבריו? אווירת אייטיז, רוקנרול פוסט-גותי, סינתיסייזרים, קתרזיס, קירות סאונד, אווירת ג'יזס אנד מארי צ'יין והקיור, המנונים, וחשש מגורל דומה לזה שהכריע את גלאסווגאס האהובה, קולגה מגלאזגו. היינז מתעסק בנושאים כמו פחד ואהבה ודת ורצון לברוח, אבל כמו במקרה של דה קוראל, גם הוא לא משורר גדול - אם המילים היו עומדות ברמה של המוזיקה, היה פה אלבום מושלם. ועדיין, למרות זאת ולמרות שאולי יש כאן רצינות יתר וקצת פחות מדי מודעות, השאפתנות של הולי-אסק סוחפת. אני מת על האלבום הזה.

Into It. Over It

אני מודה שיש כאן בעיה: אינטו איט.אובר איט נשמעים כמו להקה שמאד אוהבת את דת' קאב פור קיוטי. וב"אוהבת" אני מתכוון למעריצה. אבל אם לשפוט לפי האלבום החדש והשלישי של ההרכב, "Standards", נראה לי שבאוון (evan) וייס יש הרבה יותר מאשר רק קופיקאט של בן גיבארד. כלומר מי שאוהב את דת' קאב והרים ידיים אחרי "Plans" של 2005 אמנם ימצא כאן איפה להניח את הראש, אבל יש כאן גם קצת בון איבר וגם וויזר ובעיקר לא מעט אימו, שוייס נמנה על אחד מנביאיו החדשים. מחוזק במתופף מצוין בשם ג'ושוע דיוויד ספארקס, וייס מתעלה מעל קלישאות הז'אנר, משאיר את היבבות בחוץ ויודע גם להרים. שני קטעים שמגיעים אחד אחרי השני הופכים את האלבום הזה למשהו מיוחד: ביום בהיר במיוחד, ובמצב רוח נדיב, "Your Lasting Image" ו"Old Lace & Ivory" שמגיעים אחד אחרי השני, הם ה"Transatlanticim" של "Standards", ומבחינתי זו אם כל המחמאות. אלבום חכם ומלא רגש לדור ה-Y (ולי).

פצצה מהעבר

כמו במקרה של הרגע שבו שמעתם ששי חי עזב את הבית, כל אחד זוכר איפה הוא היה כשהוא ראה בפעם הראשונה את הקליפ של "Losing my Religion", השיר שהתחיל את הטרנספורמציה של אר.אי.אם מיהלום אינדי למפלצת אצטדיונים כובשת פלייליסטים. רמזים לתהליך אפשר אמנם היה לראות כבר שלוש שנים קודם לכן, עם יציאתם של הסינגלים "Orange Crush" ואחריו "Stand" מתוך האלבום "Green", אבל זה הקליפ ההוא, שכלל את הריקוד האיליין בניסי של מייקל סטייפ (כמו גם עדות לכך שפעם היה לו שיער), את כד החלב המתנפץ ואת המוטיבים ההומו-אירוטיים (מי העלה על דעתו אז שסטייפ אוהב את בני מינו?), ששינה הכל. "Losing my Religion" הוא אולי השיר המאוס הכי לא מאוס בהיסטוריה, שיר שאיכשהו גם בפעם המיליון בא לך עליו. שיר פופ מושלם. אי אפשר להגיד את זה על האלבום שממנו הוא בא, "Out of Time", שיצא השבוע לפני 25 שנים. אלוהים ישמור על 1991. ועדיין, האלבום השביעי (!) של אר.אי.אם הוא אחד מהאהובים עלי. הוא לא יצירת המופת שהגיעה אחריו, "Automatic for the People" כמובן, אבל גם כך הוא כולל רגעים שמלווים אותי עד היום, ואני לא אומר את זה כקלישאה: בכל כמה חודשים אני חוזר אליו.

"Out of Time" הוא האלבום הכי פחות פוליטי והכי אישי של אר.אי.אם עד אז. סטייפ שם את האג'נדות שלו בצד וחפר בנפש. "כל שיר באלבום הזה הוא שיר אהבה", אמר בריאיון שהעניק ל"רולינג סטון" ב-1991. פיטר באק, מייק מילס וביל ברי נתנו לו מעטפת הרבה יותר פופית מבאלבומים קודמים, ושיכללו עוד קצת את אחד מסימני ההיכר הנפלאים של הלהקה: ההרמוניות והשילוב בין קולותיהם של מילס וסטייפ. ההתחלה מטעה: האלבום מתחיל עם אחת מהפתיחות הגרועות של אלבום בכלל, ושל אר.אי.אם בכלל - "Radio Song", ויש בו גם את "Shiny Happy People", שהוא בהחלט אחד מהשירים המאוסים הכי כן מאוסים בהיסטוריה. ויש בו גם פילר או שניים. אבל, וזה אבל בגודל של לאבד את דתך: הוא כולל את "Near Wild Heaven" ואת "Half a World Away" ובעיקר את "Texarkana" (ששר מילס) ואת "Country Feedback", שני שירים שנמצאים בעשירייה האישית שלי של אחת משלוש הלהקות הכי קרובות ללבי. ואחדד: מדובר בשניים מהשירים הכי מושלמים שאי פעם מישהו הקליט. והם מגיעים בסוף. בכלל, אר.אי.אם היא להקה שתמיד היה חשוב לה הצד השני של התקליט, או החצי השני של הדיסק. תמיד תמצאו שם שירים לא פחות גדולים, אם לא יותר, מהצד או החצי הראשונים, ורק אזכיר את "Nightswimming" ואת "Find the River" מ"Automatic for the People".

"Out of Time" היה האלבום ה"גדול" הראשון של אר.אי.אם, שעברה מסלול דומה לזה שעברה יו 2, אבל עם קצת פחות פומפוזיות ועם הרבה יותר סטייל. מעריצי האינדי והמבקרים הטהרנים קרעו קרע ומחו, אבל מהגולם המוצלח יצא פרפר יפהפה. זה שהיא כבר לא בסביבה ויו 2 כן זה, ובכן, מעט עצוב. ואני חושב שאמרתי מספיק.