גם כמעט 39 שנים אחרי שהוקרן לראשונה, המדד הבולט של "מלחמת הכוכבים" היה ונותר הגודל. לא משנה כמה גדולים ומורכבים הפכו סרטי הקולנוע מאז 1977, לא משנה כמה כסף יגרפו בקופות, נראה שמושג הגודל כבר תפוס. כמו המשחתת שמכסה את המסך למשך שניות ארוכות בסצנת הפתיחה האייקונית, גם "מלחמת הכוכבים" החריב את כל מה שעמד בדרכו. הכוח השיווקי והמסחרי העצום הזה הוא גם הנשק שאותו מפנים מבקרי הסרטים חזרה אל יוצרי הסרט. אותם מבקרים טוענים שמתחת לאפקטים המתקדמים, התפאורה והפסקול, מסתתרות המון בעיות תסריטאיות ואחרות שטואטאו מתחת לשטיח לטובת המותג המצליח. במקרה או שלא, זאת גם טענתם של יוצרי "דארת' ויידר: אני הוא אביך" (ששודר אתמול בערוץ 8), סרט על אייקון תרבותי שדרס את האיש הפשוט והותיר אותו בודד מאחור.
בכל קנה מידה שתבחנו זאת, דארת' ויידר הוא "מלחמת הכוכבים". הזרוע המבצעת של הקיסר והאימפריה משמעותי הרבה יותר מהאן סולו או לוק סקייווקר. זאת לא רק עלילת הטרילוגיה המקורית שסובבת את דמותו והמסתורין שאופף אותה, אלא עצם הנוכחות הפיזית שמייצגת את "מלחמת הכוכבים" גם עבור מי שאינם נמנים על מעריצי המותג. ויידר מסמל רשע טהור בכל אספקט: שילוב של מראה מפחיד, קול מפחיד, אידאולוגיה מפחידה, יכולות מפחידות ומוזיקה מצמררת שמלווה אותו. המתכון הזה לא היה יכול להיות מוצלח כל כך אלמלא דיוויד פראוז, השחקן שגילם את ויידר מתחת לקסדה המאיימת והגלימה השחורה. אלא שבניגוד לקארי פישר, מארק האמיל והריסון פורד, פראוז מעולם לא זכה להוקרה לה היה ראוי בעקבות הסרטים.
"דארת ויידר: אני הוא אביך" חוזר לרגע שהיה אמור להיות הגדול ביותר בקריירה של פראוז. השרירן הבריטי, שגילם בעברו גם את פרנקנשטיין, לוהק לתפקיד בגלל מאפייניו הפיזיים. גובהו החריג לשחקני קולנוע (1.96 מטר), העניק לויידר את החזות המאיימת שג'ורג' לוקאס ביקש לשוות לו. אלא שפראוז היה בכל זאת בריטי מנומס וקולו לא תאם לאימג' של הנבל המרתיע. לוקאס ומפיקי הסרט החליטו להחליף את קולו של פראוז (שלמד את הדיאלוגים ושיחק אותם במשך כל תקופת הצילומים) בזה של ג'יימס ארל ג'ונס בעריכה הסופית, מבלי ליידע את השחקן. בהיעדר היכולת להישמע או להיראות, ההזדמנות הגדולה של פראוז להיחשף הגיעה בסיומו של הסרט השלישי "שובו של הג'דיי", בסצנה שבה לוק מוריד את המסכה המפורסמת מראשו של אביו. אלא שגם הפעם החליטו היוצרים להחליף את פראוז ללא ידיעתו, וצילמו בסתר את השחקן סבסטיאן שו, שפניו נראים בסרט. כעת, מבקשים יוצרי "דארת' ויידר: אני הוא אביך" לחזור אל פראוז המבוגר ולתקן את העוול בצילום מחדש של הסצנה ההיא.
חלק מהתופעה העצומה שהיא "מלחמת הכוכבים" טמונה באינספור סרטי המעריצים וסרטי הדוקו שנעשו סביבה, וחקרו כל אספקט אפשרי שניתן להעלות על הדעת. בהקשר הזה "דארת' ויידר: אני הוא אביך" מטיל זרקור מסקרן על הצדדים האפלים יותר של המותג הנוצץ. כמו "העם נגד ג'ורג' לוקאס", גם הסרט הקטן הזה מצליח להתנתק מההילה של הכסף וההצלחה ולהגיע לאנשים הקטנים שמתחתיו. אם נידרדר לרגע לפילוסופיה, אפשר לומר שפראוז הבוגר (כיום בן 80) הוא סמל האיש הקטן בכלכלה המודרנית והאכזרית, כמו שויידר היה סמל אייקוני לעוצמה קולנועית. תאגיד ענק השתמש ביכולותיו כדי למקסם את רווחיו והשפעתו, וזנח אותו מאחור כשסיים את תפקידו. הגישה הזאת מעט פשטנית, שכן פראוז לא נוצל או הושפל והכסף שהובטח לו שולם במלואו. ועדיין, בימים שבהם הדיון על בני דור ה-Y ותרומתם למשק העבודה נמצא בשיאו, קשה שלא למצוא הקשר ישיר לסיפור של פראוז. הרגע שבו אשליית ה"תעבוד קשה-תצליח" שוב מתפוצצת.
אם החלפתו של פראוז בסרט יכולה להיתפס כמהלך מקצועי-שיווקי לגיטימי, הרי שהדרתו מכנסי הענק הרשמיים של "מלחמת הכוכבים" (שנערכים מדי שנה בהשתתפות כוכבי הסרטים) היא כבר עניין אחר. הסיבה הלא רשמית לכך היא הדימוי שנוצר לו כ"חביב התקשורת", וכמי שנוטה לומר הרבה יותר מדי בראיונות, דבר שלוקאס המופנם וחובב המידור יכול היה לשאת. הסרט מנפץ במידה רבה את התירוץ הזה, מוכיח שההאשמות כלפי פראוז היו שגויות ואף מרמז שהסיבה להתנתקות ממנו נגועה בצביעות כפולה. אותם האנשים שמנעו ממנו את האפשרות לדבר או להופיע בסרט, ביקשו לחסוך את חוסר הנעימות הכרוך של הפיכתו לגיבור הטרגי של המותג הנוצץ. במילים אחרות: פראוז, שנותר מעריץ של הסדרה עד היום, הושאר מאחור כי הוא מבאס את מי שהחליפו אותו בלי ידיעתו.
כיאה לסרט קטן, "דארת' ויידר: אני הוא אביך" לא מבקש לשנות סדרי עולם. הוא מציג מציאות שבה כישורים אישיים ויצירתיות עוברים מהפרט אל התאגיד בשם הכלכלה החופשית, ומותירים אותו חסר אונים כשהם מנוצלים בדרכים שאליהם לא התכוון מעולם. יוצרי הסרט בכלל לא התכוונו להגיע למסקנה הקודרת הזאת. כל מבוקשם היה לסגור מעגל עם בריטי חביב וסימפטי שההזדמנות הגדולה לתהילה נגזלה ממנו, אבל אולי זאת האנלוגיה הגדולה ביותר לסרט המקורי. גם "מלחמת הכוכבים" לא היה אמור להפוך לתופעה שהוא. הנסיבות וההקשר קובעים במקרים רבים את מה שניקח איתנו ממנו, ואת הדרך שבה ייזכר בהמשך.