קראו את הפרק הראשון מתוך "שירה גאולה" של נועה ירון-דיין

מעגל של תליינים סגר על הקרבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה. עוד קודם היתה לי הרגשה שאני מכירה אותו, אבל העיניים עשו לי את הקליק. זה הבן הקטן של ממן מהדואר. משפחה של צדיקים, האמת. מה אתה עושה פה, ילד? גדלת מהר מדי. מה אתן רוצות, עיניים? תלכו לחפש רחמים אצל מי שנשארו לו רחמים על עצמו, וגם קצת עודף בשביל אחרים. קולות עמומים של בעיטות, של צלעות נסדקות, הרבה דם מהאף, והעיניים. כמו חיה. מבוהל מעצמו ומהמכה הבאה, שהנה היא באה. הוא רק ילד, ילד טיפש, רציתי לצעוק, אבל לא צעקתי. ידעתי שזה לא ישנה כלום. כי עוד זוג עיניים אחד הסתובב וננעץ בי. ובתוכן דם ואש ותמרות עשן. העיניים היפות של אפולו. הוא חייך אלי חיוך קטן וסטרילי של ג'נטלמן, הוריד את מעיל העור השחור שלו והניח לי אותו בעדינות על הכתפיים. הוא אמר, "שלא יהיה לך קר", ונבלע בחושך של חדר המדרגות.

הכנסתי את הידיים לשרוולים של המעיל. הרגשתי צמרמורת ובחילה ביחד, ופלאש בתוך הראש שלי האיר והקפיא טוב?טוב את הרגע. את קהות החושים ואוזלת היד. זה היה כאב עמום, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. לא כאב לי על הילד של ממן ששכב שם מדמם ובוכה. כאב לי עלי. איך זה? התחלתי לרוץ. כמה שזה היה מטומטם, זה מה שעשיתי. רצתי בלי לעצור הכי רחוק מהעיניים שלהם ונזרקתי בזולה של אליס לשינה רעה. לחלום מגעיל. חצי מודע. הכול כמו על מגש. כמו הער?מה של הכבדים בוויטרינה של הקצב. נא. חי ומת, הכול ביחד. אירועי הלילה התערבלו לי בתת?ההכרה, מדממים ויוצרים שרשורים של תובנות עקומות. הצעקות של הבן של ממן בתוך הראש שלי כמו באוזניות בפול ווליום. תן לישון, נו.

"באמא שלי, בספר תורה, בבבא סאלי, בעיניים שלי, לא לקחתי". מסכן מטומטם. ובעיקר שקרן גרוע. בן כמה הוא? אולי ארבע עשרה. כמה הוא לקח לעצמו? אולי מאה חמישים שקל. בסך הכול עיגל פינה בקטנה. שכח שלא מתעסקים עם מי שלא מתעסקים. דפוק.

התעוררתי מכורבלת במעיל הענק שקיבלתי. בוכה על עצמי במקום על הילד. כועסת על עצמי במקום על אפולו. סבתא צילה, כשעוד יכלה לדבר, היתה אומרת שלכל דבר מתרגלים. גם לזה, סבתא? הסתכלתי על השמים דרך החלון המטונף. לפי האור, בטח שלוש בצהריים. על הרצפה מסביב רק מזרונים ריקים. על השטיח כוסות קפה שחור, פחיות רדבול, בקבוק וודקה מחוסל, שקיות במבה ריקות, קופסאות של מנות חמות עם שאריות פירה ובדלי סיגריות תקועים בפנים. הבנות כבר הלכו מזמן. היה שקט, אבל הראש שלי התפוצץ. חלום של צהריים. אמא שלי אומרת שאת החלומות של לפנות בוקר לוחשים לך באוזן מלאכים, ואת החלומות של הצהריים לוחשים לך באוזן שדים. למי אכפת. עקבתי אחרי הכבל של תנור הספירלה ודחפתי את התקע לקיר. הסתכלתי עליו כשהתחמם והאדים, התמתחתי מולו. יאללה קומי. צחצחתי שיניים במים קפואים והסתכלתי על עצמי במראות של ארון האמבטיה, שלוש דלתות, שלוש מראות. תראי אותך. מכל הכיוונים תראי, ועד אין?סוף אחורה. פרצוף. איך רצת כמו מטומטמת, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

הסתרקתי ובלגנתי בחזרה כמו שאני אוהבת. ארזתי את עצמי בחזרה לתוך התיק. לא ייאמן כמה מהר למדתי להתפזר ולהיאסף. הידקתי את המעיל ויצאתי לקור בחוץ. קניתי לי קפה ושתיתי אותו על ספסל בגן העצמאות. הוצאתי את הטלפון. דפוק. היה בטעינה אלף שנה, וכבר התרוקנה לו הבטרייה. טוב, הוא יד חמישית בערך, לא איזה פסגה. הרמקול שלו הרוס וגם המצלמה. פעם היה לי טלפון טוב, גנוב, אבל טוב. אחר כך גנבו לי אותו, ומאז אני על גרוטאות. הכנסתי אותו בחזרה לתיק. ממילא לא היה לי חשק לאף אחד. רציתי לברוח.

הוצאתי את המחברת. כתבתי הכול. לא החסרתי שום פרט. לא סגננתי, אין בשביל מי. קראתי עוד פעם והדלקתי. שרפתי הכול בלי לחשוב פעמיים. העיניים של הילד של ממן נשרפו שם עם כל הצעקות והתחנונים שלו. חיכיתי לשקט שיבוא לשטוף את הכול. אבל הוא לא בא, המנוול. איזה יום דפוק.

"את מריחה ריח של עשן?" קפאתי. בעל החנות הסתכל עלי וחייך. לקחתי את העשרים אגורות עודף ועשיתי "לא" עם הראש. הוא אמר "אני מריח, זה עוד יום שנשרף". נראה לי שזאת היתה בדיחה. נשמתי, תנוחי. זהו, הוא גמר להיום, הולך הביתה. יצאתי, והוא נעל את עצמו בפנים ואותי בחוץ. סגרתי את הריצ'רץ' של המעיל עד הסנטר, הכנסתי מסטיק לפה. בשקית היתה לי מחברת חדשה. חיבקתי אותה, הוצאתי צעיף מהתיק והסתכלתי על הרחוב שכבר החשיך. בקושי התחיל היום, וכבר הלילה חושף שיניים. זה החורף הזה.

לילה של יום ראשון זה לילה של רחובות ריקים. חוץ מהפליטים אין אף אחד בחוץ. כל סוגי הפליטים, מכל המלחמות המכוערות, בלי יוצאת מהכלל. בירושלים, כשאתה נזרק מהחיים הרגילים, אתה מתגלגל ומתגלגל, ובדרך כלל נוחת איפשהו כאן, בין כיכר ציון לכיכר החתולות. זה הלילה הכי משעמם בשבוע. כל מי שיש לו בית נשאר בבית, ובטח עם כזאת רוח בחוץ. אם אני אחזור הביתה באיזה רגע של חולשה, זה בטח יהיה באיזה ראשון בערב. כל האזרחים ההגונים יושבים עכשיו בבתים שלהם, מה שמשאיר את הרחוב לחסרי הבית. לנרקומנים. לאנשי העולם התחתון. לילדי הרחוב. ולתיירים. כמו חיות לילה שיוצאות מהמאורות, מגיחות מהמחילות והחורים והסדקים. עיר הקודש, אור לגויים. ראיתי איך הבקבוקים מגיעים, וא?תם מתייצבים כל הפרצופים של הכיכר. ראשון?שני?שלישי, הם כאן.

את אפולו לא ראיתי מאתמול, אבל עוד כמה שעות גם הוא יתייצב. אף אחד לא מתחמק, גם לא הוא, שמשחק אותה חצי אלוהים. גם לא אני, שברחתי לו עם המעיל. כאילו שאפשר לברוח. כל הנחלים הולכים לים, וכל העסקים המפוקפקים של אתמול זורמים בסוף הלילה לכיכר הזאת. ובכל זאת הערב אני מורידה פרופיל. לא בא לי לראות את הפנים העדינות שלו, כשהראש שלי עוד מלא בצעקות של הילד של ממן.

התיישבתי מול דף ראשון במחברת החדשה. לבן?לבן, הכול יש בו. מחכה רק לי. ואין לי חשק לכלום, חוץ מלברוח. כתבתי:

בוא אלי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
בוא ספר סיפור מתוק
שהבאת מרחוק
בוא תשאיל לי זוג כנפיים
רק לבינתיים.

כשיוצאים לי חרוזים, זה סימן לא טוב. הייתי פה. עליתי למדרחוב וספרתי אופציות. שלוש. בחרתי אקראית בשלישית. בסדר?בסדר, לא צריך לדחוף. הנה אני באה. לאן כבר יש לי ללכת? ממילא כל הדרכים חסומות.

ברחוב יש הייררכייה ברורה, והיא קשורה בכסף וביכולת שלך להשיג אותו. היתה שם החבורה של הטחונים. אלה שתמיד היה להם כסף, הם באו אתו מהבית. קראנו להם המקו?מב??נים, אלה שאף פעם לא מחפשים כיוון, הם תמיד מסודרים. אף פעם לא חסר להם מה לעשן ומה לשתות, והם לא סופרים אותך, מקסימום מוכרים לך קצת ביוקר. והיו האמנים התפרנים, שעושים כסף מק?סם, מכישרון ועליזות קיומית טיפשית ויפהפייה. אני לא ידעתי לעשות את זה, אבל אהבתי להיות א?תם. יום אחד הם מכרו תפוזים שהתגלגלו אליהם בחינם, תפוז בשקל, וכל היום מסביב לתפוזים מוזיקה ובלגן. ביום אחר הם עשו מכירת בגדים של עצמם, בקיצור, אמנים. היו עשרות כאלה. מי שלא היה לא עשיר ולא אמן היה קצת יותר בבעיה. באופן כללי כולם קנו ומכרו כל הזמן. עשו מגביות רחוב ועסקים קטנים. וכולם הכירו את הפלאפלים שמחלקים בסוף היום את כל מה שנשאר להם, וגם את המאפיות, ואת המסעדות של הצדיקים שייתנו לך צלחת, ואת הסנדוויץ' פסטרמה שנותנים בחוט המשולש, כל יום בצהריים לכל פליט, לא חשוב מאיזה סוג. ואת הכוס תה של הזולה של חצרוני. כולנו התרסקנו שם מדי פעם אצל המלאכים האלה, אפילו אני, שבאופן עקרוני לא יכולתי לסבול להיות פרויקט חסד של אף מלאך.

בתחתית שרשרת המזון ברחוב היינו ללא ספק אנחנו, הלשעברניקיות, בנות כמו עדינה וכמוני. הנושרות. חסרות כל צינור לכסף, חסרות כל הגנה. לנו היו הכי הרבה סיכויים להסתבך. ובאמת רובנו הסתבכנו נורא. היינו בשום מקום, לא קשורות בשום חוט לשום דבר. מתחילות לבד מאפס, אבל מאושרות. כל החיים אמרו לנו שאנחנו לא, וברחוב פתאום מלהיות לא, נהיינו כן. הכי כן שאפשר. כמה שהיינו יותר לא קודם, ככה יותר כן עכשיו. בקיצור, החרבנו הכול מאחורינו. היינו כבר הרבה אחרי נקודת הא?ל?חזור ההיא שזרקה אותנו החוצה. היינו שרופות. נקודה. וזה נהיה עיקרון לא להצטרך אף אחד משם. אם הם לא צריכים אותנו, אז גם אנחנו לא צריכות אותם.