נפילה חופשית
הא?ימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קו?ב?לט, כהה במעט משמי הערב מעל דיו?רגו?ר?ד?ן ומפרץ ל?דו?גו?ר?דל?נ?דס?ביק?ן. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.
היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה.
היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת.
כדור שלג התחיל להתגלגל רבע חיים לפני כן, במחסן ציוד בתיכון ההומניסטי של סיג?טו?נ?ה, וגרר אותה עמו לפני שהמשיך במסלולו אל מה שלא ניתן היה למנוע.
מה ידעו אלה שצרו את כדור השלג בין כפות הידיים על המשך דרכו? לא כלום, ככל הנראה. פשוט המשיכו הלאה בחייהם, מן הסתם. שכחו את האירוע כאילו היה רק משחק תמים שהתחיל ונגמר שם, במחסן הציוד.
היא עצמה תקועה במסלול הזה. הזמן חסר משמעות בשבילה, אין לו שום השפעה מיטיבה.
השנאה לא מפשירה. להפך; היא מתקשה, נעשית לגבישי קרח חדים המקיפים את כל כולה.
הערב קריר והאוויר לח מן הממטרים הפזורים שירדו כל אחר הצהריים. צעקות נשמעות מכיוון הר?כ??ב?ת הרים, והיא קמה על רגליה, מתנערת מן העפר ומביטה סביבה. עוצרת רגע, נושמת נשימה עמוקה ונזכרת מה היא עושה פה.
יש לה משימה והיא יודעת מה עליה לעשות.
היא מביטה במהומה המתחוללת במרחק מה ומעט הצדה ממנה, מתחת למגדל התצפית הגבוה, המשופץ. שני שומרים מובילים משם מישהו, ולצדו רצה ילדה קטנה ובוכה. בתו, כנראה.
על הארץ שוכבת אישה ולידה בקבוק שבור, ואנשים רוכנים מעליה. מישהו קורא לאנשי העזרה הראשונה.
רסיסי הזכוכית מתיזים ניצוצות אור חדים על הכביש הרטוב מגשם.
היא מבינה שקרוב הרגע שיהיה עליה לפעול במהירות, גם אם לא כך תכננה. דברים, במקרה, הלכו בקלות. נעשו כל כך פשוטים עד שאף אחד לא יבין מה קרה.
היא רואה את הנער במרחק מה, לבדו מחוץ לשערי המ?תקן המכונה נפילה חופשית. לסלוח על מה שניתן לסלוח עליו זה בעצם לא לסלוח, היא חושבת. סליחה כנה ואמיתית היא סליחה על משהו בלתי נסלח. יכולת השמורה לאלים. הילד נראה מבולבל, ואט-אט היא מתחילה לפסוע לעברו, בעוד הוא נ?פנה ממנה והלאה.
הוא בגבו אליה, וקל לה עד כדי גיחוך להתגנב מאחוריו עד למרחק של מטרים ספורים. הוא עדיין עומד כך ונדמה שהוא מחפש משהו. סליחה אמיתית אינה אפשרית, היא עניין מטורף, לא מודע, היא חושבת. ומאחר שהיא מצפה שהאשמים יביעו חרטה, הסליחה לעולם לא תהיה שלמה. הזיכרון הוא פצע שלעולם לא יגליד, ויישאר כמות שהוא.
היא תופסת בחוזקה בזרועו של הנער.
הוא מושך את ידו ומסתובב, ואגב כך היא מצמידה את המזרק לזרועו הימנית.
במשך כמה שניות הוא נועץ מבט מופתע בעיניה, ואז רגליו קורסות תחתיו. היא תופסת בו ומניחה אותו בזהירות על ספסל קרוב.
אף אחד לא הבחין בתמרון שלה.
הכול נורמלי לגמרי.
היא רואה שהאישה השרועה על הארץ מתחילה לזוז, ואגב כך היא מוציאה משהו מהתיק ומלבישה אותו בזהירות על ראשו.
מסכה, של חוטם חזיר, עשויה פלסטיק ורוד.
"אש הרעב" / אריק אקסל סונד, משבדית: רות שפירא, הוצאת "כתר", 420 עמודים.