נושאים חמים

מדור גיהנום 02: "דרך קלוברפילד 10" הוא התחכמות שיצאה משליטה

"דרך קלוברפילד 10" מרגיש כמו בן דוד רחוק מדרגה שנייה של "קלוברפילד", כזה שלא היה לנו צורך מיוחד לפגוש אותו. וגם: קלאסיקת המפלצות היפנית שהושפעה מן המיתולוגיה היהודית

שמונה שנים חלפו מאז הפציע "קלוברפילד" על מסכי הקולנוע בישראל ובעולם, ותיאר כיצד מחריבה מפלצת את ניו יורק. הבייבי של ג'יי ג'י אברהמס זכה בזמנו להצלחה כלכלית בלתי מבוטלת וגם לחסדיהם היחסיים של המבקרים, דבר מפתיע בהתחשב בכך שמדובר למעשה באמריקניזציה נוספת של סיפור גודזילה. עוד יותר מפתיע מכך, שהמומנטום לא נוצל באופן מיידי לטובת סרטי המשך שירכבו על ההצלחה.

בניגוד להמשכונים דוגמת "פול בלארט: נשאר בווגאס" או "ספיד 2", "קלוברפילד" דווקא השאיר פתח אורגני לחלוטין להמשכה של העלילה. היינו שמחים לדעת מה עלה בגורל השורדים מן הסרט הראשון (אף שספק אם היו כאלה) או לחשוף עוד טפח או טפחיים מהמפלצת המרתקת, אבל מה אם הייתי אומר לכם שבמקום זאת תמתינו שמונה שנים ותקבלו – קחו אוויר - סרט המשך שמביא את סיפורו של האיש שעבד בעבר בחברת הלווינים שלווין שלה נפל מן השמיים והתרסק אל תוך נהר ההדסון ברקע של אחת הסצנות הראשונות שבסרט הראשון? ודאי תאמרו שאני מתלוצץ, אבל זו האמת.

בראיונות לתקשורת, טען אברהמס שלא מדובר בהמשכון רשמי, כי אם ב"קרוב משפחה" של הסרט הראשון. למעשה, נכון יותר לומר כי "דרך קלוברפילד 10" שעולה כאן לאקרנים היום (חמישי), הוא בן דוד מדרגה שנייה, שמעולם לא הרגשתם צורך לפגוש.

דרך קלוברפילד 10 (יח"צ)
מה יותר מפחיד: מה שרואים או מה שלא רואים? מתוך "דרך קלוברפילד 10" (צילום: יח"צ)

בפתיחת הסרט, אנו חוזים במישל, בגילומה של מרי אליזבת' ווינסטד המצוינת, אורזת מזוודה ועוזבת את בעלה לאחר אירוע מטלטל שטיבו לא מוסבר לנו. היא נוסעת לה בכביש מפותל עם שוטים הלקוחים היישר מ"הניצוץ", נקלעת לתאונת דרכים קשה, ואז מתעוררת בתוך בונקר אטומי, כבולה לקיר ורגלה מגובסת, או במילים אחרות - בסרט של איליי רות'.

אז אנו פוגשים לראשונה את הווארד התמהוני (ג'ון גודמן) שמספר למישל כי הוא מי שחילץ אותה מזירת התאונה. האיש המסתורי מוסיף כי אין לה שום סיבה לנסות לברוח, כיוון שלא נשאר דבר בעולם שמחוץ לבונקר, חוץ מגז רעיל שיחסל אותה תוך זמן קצר. מישל, כמובן, מסרבת להאמין לקשקושיו חסרי ההגיון של מתכנת הלוויינים לשעבר, ומנסה לברוח מן הבונקר בשלל דרכים, כולן נכשלות. בשלב זה, הופך הסרט להצגת תיאטרון בת שלוש דמויות.

כן, אמרתי שלוש דמויות, כי את חלל הבונקר חולקים מישל והאוורד עם אדם נוסף: צעיר בשם אמט, שמתברר כי עזר להווארד לבנות את הבונקר, והתפלח לשם ברגע האחרון. מדובר בדמות שלקרוא לה מיותרת יהווה מחמאה עצומה.

השלושה מתחילים לחיות כתא משפחתי מעוות, ומעבירים את זמנם בארוחות ערב מעיקות ובמשחקי קופסה שהאוורד מאלץ אותם לשחק. בשלב זה, אנו מפנימים שהבעיה העיקרית בסרט היא העובדה שהרבה יותר מעניין מה שקורה מחוץ לבונקר מאשר מה שקורה בתוכו, לעיני המצלמה.

הרעיון כי מה שהצופה לא רואה תמיד יהיה מפחיד יותר ממה שהוא כן רואה, נפוץ בסרטי אימה ופעמים רבות גם נכון. אך במקרה של "דרך קלוברפילד 10", הפער בין הציפייה לבין מה שמגישים לנו בפועל, מתגלה כגדול מדי.

דרך קלוברפילד 10 (יח"צ)
בתמונה: שחקנית מדהימה ובצדה הדמות הקולנועית הכי מיותרת בסביבה. מתוך "דרך קלוברפילד 10" (צילום: יח"צ)

מצד אחד, המתח שנבנה סביב השאלה "מה באמת קורה שם בחוץ, אם בכלל?" הוא זה שמצליח איכשהו להחזיק את הסרט בחיים. מצד אחר, הידיעה שאתה יושב מול בן למשפחת קלוברפילד מצליחה למוסס גם את המתח הזה, כיוון שברור לנו כי חייבת להיות איזו סיבה קלוברפילדית שלמענה התכנסנו כאן מלכתחילה. אותה סיבה ניתנת לנו בעשר הדקות האחרונות, שמרגישות מודבקות יותר מאלבום של סופרגול ומכינות אותנו לפרקים נוספים בסדרה.

אלמלא המשקל של הפרק הראשון ותווית הפרנצ'ייז, "דרך קלוברפילד 10" יכול היה להיות סרט שונה לחלוטין ולבטח מקורי יותר וצפוי פחות. נדמה שהוחמצה כאן הזדמנות למותחן פרנויה משובח, שהיה יכול להיות משל רלוונטי לפחדיהם הרציונלים והלא רציונלים של בני האדם באשר הם.

את הסרט הראשון, גם כן תחת חסותו של אברהמס, ביים מאט ריבס האלמוני דאז. הפעם החליף אותו דן טרכנטברג האלמוני אף הוא, ובניגוד לאינטנסיביות התזזיתית שאפיינה את "קלוברפילד" והוכיחה לנו שריבס הוא במאי שצריך לשים עליו עין, כאן מתגלה מחליפו כבמאי תיאטרון בינוני שלא מצליח ליצור תחושה קלסטרופובית גם בסרט שמתרחש כולו בתוך בונקר.

דרך קלוברפילד 10 (יח"צ)
תמיד תענוג לראות אותם. מרי אליזבת' ווינסטד וג'ון גודמן ב"דרך קלוברפילד 10" (צילום: יח"צ)

שינוי נוסף לעומת הפרק הקודם: דרו גודאר, מי שכתב את "קלוברפילד", הוחלף בידי שני תסריטאים שאת שמם אין צורך שתדעו. עבודתם היתה כה מפוקפקת, עד שאולפני פאראמונט נאלצו להביא את ילד הפלא דמיאן שאזל ("וויפלאש") לעבודת שכתוב שתציל קצת את המצב.

ג'ון גודמן ובעיקר מרי אליזבת' ווינסטד עושים את המיטב שהם יכולים עם התסריט הדל הזה. השחקנית היפהפייה בולטת במיוחד, ולאחר פעולות חילוץ דומות ב"חסין מוות" ו"סקוט פילגרים נגד העולם", מבססת את מעמדה כדבר הכי טוב בסרטים מפוספסים. גודמן, מצדו, ממשיך לנצל את העובדה שפשוט כיף לראות אותו על המסך, ולא משנה כל כך מה הוא עושה.

בסופו של דבר, "דרך קלוברפילד 10" לא ישביע את רעבונם של החושקים בסרטי מפלצות ענק, וגם לא את אלו שצמאים למותחנים אינטיליגנטים. הוא לא סרט איום ונורא, אבל מרגיש כמו רעיון מתחכם שיצא משליטה. ניתן רק לקוות שלא נצטרך להמתין עד 2024 עד ההתחכמות הבאה.

הגולם מיפן

מסרט מפלצות אמריקני שהשורשים שלו נטועים במיתולוגיה היפנית, נעבור לבחון סרט מפלצות יפני השואב את רוב השראתו מן המיתולוגיה היהודית: "דאימאג'ין", שחוגג כעת חמישים שנה ליציאתו.

קלאסיקה זו הפציעה בתקופת השיא של מה שהיה ידוע כסרטי הקאיג'ו, "גודזילה" למשל. כל שהיפנים רצו לראות באותה תקופה הוא אדם בתחפושת גומי של מפלצת כלשהי, רומס סטים מיניאטורים. דאימאג'ין, שבשמו נקרא הסרט, אינו מפלצת סטנדרטית בז'אנר. מדובר בפסל אבן ענקי שקם לתחייה ומגן על תושבי כפר עני, הסובלים מנחת זרועם של פולשים אכזריים.

אם הסיפור הזה נשמע לכם קצת מוכר, זה רק כיוון שהוא זהה כמעט לחלוטין לאגדת הפולקלור של הגולם מפראג. כאן, תמציתה של האגדה מיובא ליפן הפאודלית. תקופה בה האמונה הפגאנית היתה נטועה עמוק בתרבות המקומית. כל תופעת טבע ולו האיזוטרית ביותר, זכתה לאל כלשהו, בדרך כלל עצבני, שאחראי עליה. במקרה של דאימאג'ין, מדובר באל ההרים, שרוחו טמונה בפסל אבן בצורת לוחם יפני על הר גבוה. למרגלות ההר, נמצא כפר שליו שתושביו סוגדים לאותו אל, והסגידה מופרעת בעקבות פלישתו של שבט אכזרי בראשותו של סמוראי, סוג של פרעה יפני עם קוקו וחרב, הפולש לכפר, טובח במקומיים ומשעבד אותם לבניית פרויקט מגלומני.

מי שצופים בזוועות מרחוק הם שני גיבורי הסרט, בנו ובתו של מנהיג הכפר שנרצח. השניים מוברחים בשניה האחרונה על ידי יד ימינו של אביהם, ומתגוררים עם דודתם סמוך לפסל האל עד אשר יגדלו ויהפכו ראויים להשיב לעצמם את כפרם. רוב זמנו של הסרט מוקדש לסיפור האנושי הזה, וכך הוא ממשיך להבדיל את עצמו משאר התוצרים בז'אנר. המפלצת עצמה נחשפת אל הצופה בשלב מאוחר: רק רבע שעה לסיום מואיל בטובו הפסל להתעורר ולהתחיל לזרוע הרס.

"דאימאג'ין": הטריילר

עד אותו שלב, מתנהל הסרט כדרמת סמוראים לא רעה בכלל, בעיקר בזכות הבימוי המלוטש של יאסודה קימיושי, מי שאחראי לכמה מסרטי הזטואיצ'י הטובים ביותר של שנות השישים. לאיכותו של "דאימאג'ין" תורמת גם העובדה כי אפקטים מיוחדים מהווים רק חלק ממנו. בפרספקטיבה של חמישים שנה לאחר יציאתו, הוא נראה ומרגיש מיושן הרבה פחות מסרטים דומים מאותה תקופה.

מי יודע. אולי בזכות המינימליזם הקולנועי, גם "דרך קלוברפילד" ייראה הרבה יותר טוב בעוד יובל.