נושאים חמים

סטטוספופ 23: איך שכדור מסתובב לו

מייק פוזנר חזר ולא ייזכר יותר כוואן היט וונדר, אבל מאחורי הלהיט החדש שלו מסתתר סיפור מפוכח. להקת אול סיינטס התקמבקה גם היא, אבל לא ברור למה

סביר להניח שהודעת הפרישה של אביצ'י תוזמנה בעיקר כדי ליחצ"ן את טור הפרידה שלו מעולם המוזיקה (שיעבור גם אצלנו ב-22 ביולי), אבל מה שבטוח הוא שגם בלי הודעת פרישה נרגשת, היה זוכה הדיג'יי השבדי לכמויות ענק של באזז בקיץ הקרוב הודות לאזכור הבלתי נשכח בלהיט הענק הנוכחי של הזמר האמריקאי מייק פוזנר, "I Took A Pill In Ibiza". מדובר אולי בהמנון הסמים (שהם לא מריחואנה) הכי מיינסטרימי זה שנים, גם אם כצפוי זאת בכלל לא הייתה כוונתו של המשורר.

בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, השורה "לקחתי כדור באיביזה, כדי שאביצ'י יחשוב שאני קול" היא לא שורה מומצאת, אלא מבוססת לגמרי על התרחשות אמיתית בה התארח פוזנר בגיג של הדיג'יי באיביזה, ולקח כדור כדי להרגיש אחד מהחבר'ה. זאת אמנם נשמעת חוויה מאוד משמחת, אבל מי שכבר הקשיב לטקסט של השיר קצת יותר לעומק, בעיקר בגרסתו האקוסטית המקורית, כבר יודע שלהיט המרקיד הזה הוא למעשה שיר די עצוב ומפוכח. הוא מתאר בצורה די מדויקת את השקר הגדול שנקרא תהילה, ולמעשה מספר את סיפורו האישי של פוזנר, שהגיע לשיא תהילתו כבר בתחילת הקריירה שלו, אבל החל מיד אחרי בנפילה מהירה למטה, לפחות עד לקאמבק המפתיע של החודשים האחרונים.

פוזנר, זמר פופ מוצלח בסך הכל ובעל מראה מצודד שילדות אוהבות, עלה לגדולה ב-2010 עם להיט האלקטרו פופ "Cooler Than Me", שהפך תוך זמן קצר ללהיט רדיו גדול באמריקה והגיע עד למקום השישי בבילבורד. כל הסימנים הראו שדרכו לפסגה סלולה, אבל כמו שקרה לא פעם לאורך ההיסטוריה, המציאות הוכיחה אחרת והסינגלים שיצאו אחרי כן כשלו, והכניסו את פוזנר לסטטיסטיקה המצערת של זמרי וואן היט וונדר שאיבדו את המוג'ו כבר אחרי השיר הראשון. למזלו, כישרונו ככותב שירים הצליח להישאר אותו מאחורי הקלעים של הביזנס, בעבודה עם אמני פופ גדולים דוגמת ג'סטין ביבר ("Boyfriend") ומארון 5 ("Sugar"). משם הגיע גם החיבור לאביצ'י (שיתוף פעולה שהסתכם בסוף רק בגיג ההוא באיביזה), שהיה אחד הראשונים לשמוע את הלהיט המדובר, ואף נתן את ברכת הדרך.

תמלוגים ממארון 5 וביבר זה בטח לא דבר רע, אבל החלום של כל יוצר ומבצע הוא תמיד להיות בפרונט, ופוזנר כמובן המשיך לנסות. ב-2015 נזרק מחברת התקליטים הראשונה שלו, שאחרי כישלון אלבום הבכורה עוד הספיקה לגנוז לו שני אלבומים בגלל מחסור בלהיט ואילצה אותו לחתום על דיל טוב פחות בחברת תקליטים אחרת. את השנה הנוכחית החליט לפתוח בדף חדש עם אלבום שחוזר למקורות המוזיקליים שלו כמו קאנטרי ופולק ("At Night, Alone", שייצא ב-6 במאי), ועם שיר שמסכם את חוויותיו בביזנס עד כה.

בחברת התקליטים החדשה לעומת זאת, החליטו לא לקחת סיכונים, הבינו די מהר את הנפיצות הגימיקית של שורות הפתיחה, ופנו לצמד המפיקים הסקנדינבי/נורבגי הלוהט SEE B כדי שימקסס אותו גם לרחבות. השניים לקחו על עצמם את המשימה ורקחו עיבוד דאנס טרופיקלי בואכה מייג'ור לייזרי, עם דרופ אופנתי שמורכב כולו מסימפולי ווקאל, כמיטב להיטי התקופה. וההימור הצליח. תוך זמן קצר הפך הרימיקס לשוס מועדונים אצלם בבית. ומשם הדרך אל אמריקה ולשאר שאזמי העולם הייתה קצרה.

זה כמובן סיפור קאמבק יפה, אבל כזה ששמענו מאות פעמים. ומה שמייחד אותו היא בעיקר האירוניה: שיר עצוב על קריירה מפוספסת של זמר שפספס את ההזדמנות להפוך לכוכב, נהיה ללהיט קיץ והופך את הזמר לכוכב. שיר על זמר פופ כושל שחזר לעשות קאנטרי ופולק, ואיכשהו יוצא לו מזה אחד מלהיטי הדאנס הגדולים של העשור. הזמר שחוזר בסוף השיר לעיר ילדותו, כי שם עדיין רואים בו ככוכב, ומפציר בהם שירדו מהרעיון של לנסות להיות כוכבים, אבל רק נותן להם השראה לנסות. וכמובן הזמר שלוקח כדור רק בשביל להיות קול אצל החבר'ה של ה-EDM, ואיכשהו הופך את זה לקול אצל כל ילד שנחשף לשיר ברדיו או במועדון. ושורת הפתיחה של השיר הפכה לכל כך פופולרית, עד כדי כך שבשבוע שעבר הוציא "שר התיירות" של איביזה הודעה לעיתונות בה הוא מזמין את פוזנר לחזור לאי ולראות מה יש לאי להציע חוץ מסמים ומסיבות. יוזמה יפה, אבל ככל שהשיר הופך להמנון, קשה להאמין שבני הנוער שיגיעו לאי בקיץ הקרוב יתעניינו יותר במוזיאונים ומסעדות.

הגרסה המקורית של "I Took A Pill In Ibiza"

הקדושות והמענות

ואם כבר אנחנו בעניינים של קאמבקים, אז הנה אחד קצת פחות מוצלח ששייך ללהקת הבנות המצליחה מהניינטיז אול סיינטס. אלבומן החדש "Red Flag" הוא הזדמנות לראות מה השתנה אצלן ב-15 השנה האחרונות, אם לא לוקחים בחשבון את אלבום הקאמבק הראשון והנשכח "Studio 1" שקרה חמש שנים אחרי הפעם הראשונה שפירקו את החבילה, וכישלונו העצום גרם לחברת התקליטים שלהן לזרוק אותן מכל המדרגות ב-2006.

בניגוד לרבים אחרים שראו בהן נקודת אור איכותית בים של טראש ואינפלציה להקות בנים בנות בסוף הניינטיז, אף פעם לא התלהבתי מהן בזמן אמת, גם אם פה ושם ניפקו להיטי פופ חביבים. את הסינגלים המושלמים "Pure Shores" ו-"Black Coffee" מאלבומן השני ייחסתי פחות לכשרון הכתיבה ולהרמוניה הקולית ביניהן, ובעיקר להפקה של וויליאם אורביט, שנתן להם צבע דומה מדי לשירי אלבום המופת "Ray of Light" שהפיק למדונה באותה תקופה, והיה אחד מאלבומי העשור המשפיעים.

ייאמר לזכותן שגם באלבום החדש, שהוציאו באופן עצמאי, הן מנסות לשמר את תו התקן הגבוה ומקפידות על הפקות נאותות (בעזרת המפיק הותיק שלהן K-Gee), לצד ניסיון לקרוץ לקהל צעיר יותר בעזרת מפיקים כמו The Invisible Men (איגי אזליה, בריטני), גם אם כולנו יודעים שהסיכוי שתיכוניסט כלשהו באנגליה ימצא חיבור ללהקה של אימהות בנות 40, שווה ערך לסיכוי שהספייס גירלס יתאחדו ויוציאו אלבום מופת.

בשלוש מתוך 12 רצועות האלבום זה אפילו עובד להן לא רע. לא פלא שאלה גם שלושת הסינגלים מתוכו, הראשון, "One Strike" האלקטרו פופי והבלדות הדרמטיות "One Woman Man" ו-"This Is A War", העוסקות פחות או יותר בפרידה הכואבת של ניקול אפלטון מסולן אואזיס, שלפחות ניפקה להן כמה רעיונות לטקסטים. כל השאר לעומת זאת נשמעים כמו שיירים מתחילת המילניום ("Make You Love Me", "Summer Rain", Pieces") או ניסיון נואש להישמע עכשוויות, שלא לומר מייג'ור לייזרי במוגזם ("Puppet On A String", "Rachet Behaviour").

גם אחרי כמה האזנות טובות, קשה להבין למי בדיוק ייעדו הבנות את האלבום הזה, יכול להיות בשביל סגירת מעגל עם עצמן, יכול להיות שבשביל ללקט קצת כסף בטור קאמבק בקיץ. אבל גם אם הקאמבק הזה ייכשל (בינתיים הבריטים לא מראים מי יודע מה התלהבות), לפחות הפעם הן יעזבו בכבוד. לא כמו בפעם הקודמת.