שני עיבודים מודרניים לאחת האגדות המפורסמות מכולן הגיעו לאקרנים לפני ארבע שנים. "מראה מראה" היה הטוב שבהם, ואילו "שלגייה והצייד" התגלה כסרט בלתי נסבל. נחשו איזה מהם זכה עתה להמשכון?
נכון, כמובן שדווקא הגרוע מבין השניים. וכך, עלה כאן לאקרנים בסוף השבוע "הצייד: מלחמת החורף", המתיימר לתאר הן את האירועים שהתרחשו לפני הפרק הקודם והן את מה שקרה לאחריהם.
המורכבות הכרונולוגית הזו יוצרת עלילה מסורבלת להחריד ועמוסת דמויות, בהן כאלה שלא הופיעו בסרט הראשון. למכשפה חובבת המראות בגילומה של שרליז ת'רון מצטרפת הפעם אחותה, מלכת הקרח.
השליטה קרת הלב, אותה משחקת אמילי בלאנט, נכוותה בעבר מאהבה ולכן החליטה שאם לא תיהנה מזוגיות מאושרת, גם אף אחד אחר לא. כתוצאה מכך, היא רודפת אחר הזוג הדביק ביותר בממלכתה: הצייד, בגילומו של כריס המסוורת', אותו כמובן הכרנו כבר בסרט הקודם, וחברתו לנשק ויקירת לבו, אותה מגלמת שחקנית החיזוק המשמעותית ביותר של הפרויקט ג'סיקה צ'סטיין.
לעומת זאת, דמותה של שלגייה כבר לא נוכחת, כך שהפעם נפקד מקומה של קריסטן סטיוארט, ויחד עמה נעלמו הניסיונות לחקות את הלהיטים הקודמים בכיכובה. ב"שלגייה והצייד" יש הרבה יותר קטעי אקשן וגם הרבה יותר אלמנטים פנטסטיים, למשל גובלינים ועוד יצורים אגדיים, כך שבמקרה זה אין מדובר ב"דמדומים" לעניים, אלא ב"ההוביט" לעניים.
סדריק ניקולס-טרויאן, איש האפקטים שקיבל לראשונה את שרביט הבימוי, אינו פיטר ג'קסון כמובן. עם זאת, הוא בסך הכל עושה עבודה משביעת רצון: סצנות הקרב טובות, הקצב מדויק והסרט בסך הכל נראה מעולה, ונהנה מעיצוב הפקה ותלבושות ברמה הגבוהה ביותר.
אך מעבר לקרבות ולתלבושות, הכוכבת האמיתית של "הצייד: מלחמת החורף" היא ג'סיקה צ'סטיין. כמה שנים בלבד עברו מאז השחקנית האדמונית פרצה לחיינו, והיא פשוט נמצאת בכל מקום, כך שנכתבו עליה כבר כל מילות השבח האפשריות, וגם כל משחקי המילים על בסיס הלהיט של אתניקס מוצו. לכן, באמת שאין טעם להרחיב יותר מדי בעניינה.
אפשר רק לומר שצ'סטיין האצילית מצליחה להביא לידי ביטוי את כישרונה אפילו בסרט כזה. נכון, הפקידו בידיה דמות שטחית וסתמית, אילצו אותה לדבר במבטא ונלעג והעמידו מולה קרש בסדר הגודל של כריס המסוורת', שאין שום דרך לפתח איתו כימיה. אבל למרות כל המכשולים הללו, היא בכל זאת הצליחה להתעלות ולספק תצוגת משחק עם קלאסה, כאילו מדובר ב"צייד הצבאים" ולא ב"שלגייה והצייד".
בזכות המעלות הללו, סרט זה טוב מקודמו, והוא בכלל תוצר סביר יחסית בגל הפנטזיות סוג ב' שמציפות את המסך בשנים האחרונות. מגיעות לו גם נקודות זכות על כך שמתוך ארבע הדמויות המרכזיות בו, שלוש הן נשים דבר לא מובן מאליו, לא בהוליווד ולמרבה הצער באף תעשיית קולנוע.
מצד אחר, בסרט יש יותר מדי דמויות, והוא כורע תחת העומס. התחושה היא שאנו צופים בקבוצת כדורגל, בה ארבעה קשרים התקפיים מתחרים על כדור אחד ובסופו של דבר מסתבכים אחד לשני ברגליים.
עוד בעיה: "שלגייה והצייד" אמנם התבסס על האגדה באופן חופשי ושרירותי בלבד, אבל לפחות היה לו איזשהו בסיס. כאן המשענת היחידה היא הסרט הקודם, כך הכל מונח על כרגעי תרנגולת, והתסריט נאלץ להמציא קווי עלילה מופרכים ונמרחים כדי לדאוג שיהיה מספיק בשר לסרט באורך מלא. כבר בשלב מוקדם, מתגלים הבקיעים בשמיכת הטלאים הזו, והחיבור השרירותי בין סיפורים מנקודות זמן שונות נפרם מול עינינו באופן מוזר ונלעג.
חמור מכל: כמו כמה סרטים דומים מן העת האחרונה, גם ל"הצייד: מלחמת החורף" אין למעשה קהל יעד: הוא ילדותי מדי למבוגרים וקודר מדי לילדים. לא פלא אם כך שנחל כישלון קופתי צורב, וכי בהקרנה המסחרית בה נכחתי, הקהל המועט התפקע מצחוק בסצנת הסיום.
המטרה המקורית היתה כמובן אחרת, אבל כשחוזים ברגע שיא שאינו מותח, אינו מבהיל, אינו דרמטי ואינו מרגש, מה נותר לעשות? לצחוק. רואי החשבון של מפיקי הסרט כבר יבכו במקומנו.
הכישלון המסחרי של הסרט מחדד עוד יותר עד כמה שגויה היתה ההחלטה ההוליוודית להמשיך את הסאגה של "שלגייה והצייד" במקום להפיק המשכון ל"מראה מראה". לא ברור מה היו השיקולים של מקבלי ההחלטות, אבל אין ספק שהם מסתכלים על המציאות במראה עקומה.