הטון התמים יכול להטעות. גם השאלות הכלליות עלולות לגרום לצופה להרגיש שהשואל לא באמת יודע מה הוא מחפש. אבל אל תפלו בפח של רפי רשף. השבועות האחרונים הבהירו הכל. 11 שנים לאחר ש"חמש עם רפי רשף" עלתה לאוויר, נחשפה מטרתה האמיתית בגל פרומואים תקיף: רשף הוא קפסולת זמן אנושית שייעודה הוא תיעוד הישראליות במאה ה-21.
הם נוהרים בהמוניהם (כי כולם רוצים להיות מפורסמים), מדגמנים מבט מבולבל (כי אף אחד לא באמת יודע היכן ממוקמת המצלמה) וממלמלים משהו לא ברור (כי אמירות ברורות הן דבר אסור בישראל). סגן השר ירון מזוז, חברת הכנסת נאוה בוקר, רויטל סמוטריץ' וכמובן - פארסת הילדים חומדי הלצון מהכנרת שבקרוב יהיו חיילים חומדי לצון. כולם טובים, כולם ישראלים וכולם הפכו ללהיטים ויראליים כי, ובכן, בהיעדר דרך אחרת לומר זאת, הם גרמו לאנשים להתכווץ בכורסה באי נוחות.
ורק רפי רשף לא מתכווץ בכורסה באי נוחות. שנים לאחר ששאלותיו הוכתרו כחוסר טקט במקרה הטוב, הוא יוצא הכובש הדגול, מתחזק המיתוסים, חושף האמת הראשון לשמו. פעם, הפינג פונג המילולי בין רשף ומרואייניו היה מסתיים בפיצוץ לאחר שהמרואיינים היו מבחינים במלכודות ובמכשולים שרשף מחביא בשאלותיו. בימינו, המרואיינים לא באמת מבחינים במשהו. עיניהם עוטות זיגוג חלבי כהה, פיהם נפער לרוחב וגבותיהם מתחברות לכדי הבעה אחת. לרשף רק נותר לחבוט כדורים מנצחים.
השאלה המעניינת בהקשר הזה היא לא למה המרואיינים של רשף נראים יותר מטופשים מאייטם לאייטם (כל ציביליזציה דועכת בשלב מסוים, זהו טבע העולם) אלא האם רשף באמת מתכוון להיות דוקומנטריסט או שכל הקסם הזה מתפלק לו ממש במקרה. בניגוד למה שקורה ב"רפי רשף אינטימי", תוכנית ראיונות לילית שבה רשף ניצב פיזית מול אנשים ושכל מהותה היא חיטוט בנבכי הנפש המסתורית של המרואיין, "חמש עם רפי רשף" אמורה להיות תוכנית אקטואליה. נו, אמורה. גם "זמן מיסטיקה" אמורה לחזות את העתיד.
האם רשף מגיע לאולפן שבו מצולמת "חמש עם רפי רשף" חדור במוטיבציה וחמוש בשאלה קיומית? מבטו הנחוש למחצה יכול להטעות. תנועת הכתפיים הסיבובית שמלווה את שאלותיו עשויה לרמז על הפתרון. התשובה שחבויה עמוק בראשו של רשף ומשתחררת רק כשהוא תוקף: "ובכל זאת, איך אתם עושים את זה?" או אולי גם בשאלות "ומה קורה כשאתם נכנסים לתחנה" ו"ומה קורה אחרי שאתם מתפשטים". רשף לא באמת רוצה לדעת מה קורה למרואיינים אחרי שהם מתפשטים כי הוא מפשיט אותם באמצעות שאלותיו הנוקבות. גם אם הוא לא רואה את המרואיינים. ורשף לא רואה את המרואיינים.
זהו השפן שמסתתר בכובעו הקסום של רשף. רשף אפילו לא רואה את המרואיינים אלא רק משוחח איתם בעל פה. לא מדובר בגימיק ייחודי של "חמש עם רפי רשף" (תוכניות רבות משתמשות בשיטת IFB: המראיין לא רואה את המרואיין אלא רק שומע אותו ולהפך) אבל הדרך שבה רשף מצליח להפוך את השימוש באוזנייה ליתרון גמיש משל היה ממרח חמאה רך שנמרח על לחם טרי היא סוד ההצלחה של רשף. רשף מנצל את זה שהמרואיינים לא רואים אותו ומטיח בפניהם אמיתות קשות כמו "יכול להיות שנסחפת רגשית". הכל למען המטרה. הכל למען התיעוד. הכל למען יידעו אלה שיבואו אחרינו מה היה כאן. ועם הויראליות והלייקים והפרומואים מגיעה גם סכנה אפשרית: המרואיינים עלולים להתעורר מתרדמתם ולהיות עירניים יותר.
כמה קלה היא ממלכת התיעוד כשאתה מוותר על חוש הראייה. מצד שני, רפי רשף הופך כל דבר לקל. כזה הוא דוקומנטריסט ראוי.