וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 136: עשור למותו של יוסי בנאי, זיכרון מבית ישן

10.5.2016 / 0:00

בנאי היה טיפוס נדיר למדי בישראל: אמן במה אמיתי, פרפורמר מגוון מאוד, שמחליף בין רגע ארשת רצינית, מכובדת וכבדת ראש עם מערכון ציני שיורה חץ לכל המקומות הנכונים. הוא היה המיזוג בין המצחיק והרציני, המתגעגע והמשועשע, החדש והמסורתי

יח"צ - חד פעמי

כשהייתי ילד רך בשנים, אהבתי נורא את "אני וסימון ומואיז הקטן". יש משהו קצת מגוחך במחשבה על ילד בבית ספר יסודי שנשטף בנוסטלגיה מדומיינת והוגה בצער בגיל 9 על ילדותו האבודה עם מואיז שקפץ כמו גונגה דין, אבל בעצם אין דבר טבעי מכך שהמפגש עם קולו החמים והמנחם של יוסי בנאי ירגיש כמו זכרונות מבית ישן מהרגע הראשון. ישראלים רבים מרגישים כך עד היום. בניגוד לרבים אחרים מבני דורו – ובנאי הצטרף לעולם הבידור הישראלי כבר בראשית שנות ה-50 – שיריו לא התיישנו או נעשו בלתי ניתנים להאזנה. חלקם מופיעים כקלאסיקות על זמניות, שירים אחרים שמרו על חוצפה יותר מאשר אחוז ניכר של המוזיקה שנעשתה אחריהן.

כשמציינים עשור למותו של יוסי בנאי, קשה להיזכר עד כמה היה קיים עידן של מבצעים יחידים במינם, בעלי אופי מוזיקלי מרתק. בנאי, חתן פרס ישראל ובן למשפחת האמנים המפורסמת בישראל - אחיהם של שחקנים כחיים בנאי (אלברט פירות), גברי בנאי (הגשש החיוור) יעקב בנאי ושל ארבעה אחים ואחיות נוספים, ואביו של הזמר יובל בנאי ושני בנים נוספים - נולד ב-1932. הוא היה חבר כבר בתכנית הראשונה של להקת הנח"ל, ולמרות זאת עולם הבידור לא האמין בו במיוחד. בלהקה לא בלט כזמר ונתפס יותר כשחקן, ובסדנת התיאטרון בה למד נאמר לבנאי שאין לו מה לחפש בעולם הבמה. השאר היסטוריה. כשמת ב-2006 מסרטן, השאיר מאחוריו קריירה ענפה ומוערכת גם כזמר וגם כשחקן ובמאי. אי אפשר לכסות את המגוון העצום של פזמוניו והמערכונים הרבים איתם הופיע. יחד עם זאת, יום השנה הוא הזדמנות יפה להאיר כמה נקודות יפות במיוחד בקריירה המוזיקלית המפוארת שלו. נקודות שמסבירות מעט מה הפך את האיש למבצע כל כך חשוב עבור כל כך הרבה אנשים.

הדבר הטריוויאלי מכולם הוא אימוץ הסגנון הצרפתי, תוצאה של תקופה שהעביר בפריז של שנות החמישים. בנאי, כאמור, לא נחשב בחייו כזמר טוב במיוחד, ביחס לסטנדרטים של זמנו. גם הוא לא חשב כך על עצמו, והעדיף לפעול כשחקן-מזמר. שירי הקריצה של ג'ורג' ברסאנס וז'אק ברל התאימו לו מבחינה זו כמו כפפה ליד. זאת לא היתה בחירה טבעית בהכרח: הסגנון הזה לא היה דומיננטי כאן מעולם, ולהוציא מספר מועט למדי של זמרים, בוודאי משנות ה-60 ואילך, המגמה כאן היתה לחקות את אנגליה וארצות הברית. אבל השפה היומיומית והקלילה יותר מצד אחד, ומצד שני – החן הקלאסי והמאוד לא קיבוצניקי שהיה לשיריו של בנאי, קירב אותו מאוד לקהל שעייף בפזמונים רוסיים על מלחמות. שיתוף הפעולה הפורה שלו עם פרנקופילית אחרת, נעמי שמר, אפשר שלו לבצע חומרים של היו רק במקורם ראשונים במעלה, אלא גם זכו לתרגומים וגרסאות עבריות עילאיות בעצמן.

הפועל היוצא של איסוף החומרים הזה היה הזרקה של דברים שלזמר העברי לא היה כמעט מעולם: רומנטיקה גדולה מהחיים, הומור שובר מוסכמות, וגם זימה. העיבודים התזמורתיים המפוארים בשירים כמו "אהבה בת עשרים" או "אבל את" אפשרו לבנאי, גם בלי להיות זמר בסדר הגודל של בני אמדורסקי או אריק איינשטיין, ליצור דרמה רומנטית יחידה במינה. יחידה במינה לא רק בגלל מילות האהבה העוצמתיות, אלא גם בגלל שהיא לא היתה גבוהה מדי בשביל בני אדם אמיתיים, להיפך – היו בה קבצנים וסוטים, ניאופים וג'אז, יין וסודות. ההומור הזה, אף שהיה גברי לחלוטין והיום אולי היה נתפס כבוטה מדי, הפך לאחד מסימני ההיכר האהובים שלו, ובאחד משירי ברסאנס ששר בעברית אף צחק כי "בלי גסויות קשה לחיות, כי מילה גסה – זו פרנסה", אך למרות האנשים המהוגנים שחושבים שסופו גיהנום, בנאי מנצח: "אך הוא שברא את הבריות, הוא לא נבהל מגסויות. הוא כך יאמר לי, ידידי, שב על ידי". אין לי ספק אגב שזה מה שאכן קרה.

עוד באותו נושא

שירי יוסי בנאי בינוניים, שלום חנוך באלבום מיותר : טור מוזיקה ישראלית

לכתבה המלאה

כן, בנאי היה מבצע משעשע ומצחיק. בכל זאת, האיש כתב את "קרקר נגד קרקר" וכתב ש"העולם מצחיק אז צוחקים", ביים מערכונים לגשש החיוור והופיע עם אינספור מערכונים בעצמו. אבל היה לו גם צד רציני, אישי, מעט קודר אפילו. ושם, במקום הזה, נמצאים גם השירים הכי יפים שלו. והמקום הזה הוא בעצם ירושלים, ואם לדייק: שוק מחנה יהודה, בין רחוב האגס אחד, שם שכן פעם בית משפחת בנאי והיום נמצאת בו מסעדה טבעונית. סמוך למסעדה הביתית האגדית של עזורה, בה תלויות היום על הקיר מילות השיר הנושא את אותו השם שכתב בנאי והלחין עבורו לא אחר מאשר יהודה פוליקר. ושם בנחלאות, בין הדגים וריחות התבלינים, מצא עצמו בנאי בתוך מרחב אחר, דתי יותר, מזרח תיכוני יותר, רגוע יותר. ולמקום הזה הוא לא הפסיק להתגעגע, לתרנגול הכפרות, לסימון ולמואיז ולעזורה כל געגועיו נאנחים, כמו סיפור שלא נגמר בהמשכים.

בנאי היה טיפוס נדיר למדי בישראל: אמן במה אמיתי, פרפורמר מגוון מאוד, שמחליף בין רגע ארשת רצינית, מכובדת וכבדת ראש עם מערכון ציני שיורה חץ לכל המקומות הנכונים. המיזוג בין המצחיק והרציני, המתגעגע והמשועשע, החדש והמסורתי – התגלגלו יחד לאורך כל הקריירה של בנאי. מרגע שהמציא נוסח משלו ל"אחד מי יודע" ועד הקלטות ההקראה שלו באחרית ימיו, שם עיבד באופן טבעי גם את שירי אלתרמן וגם קטעי תהילים. עולמו של בנאי ובני דורו נגוז עם לכתם, ומורשת המתינות הזו - ספק אם יש לה מקום בישראל השסועה ומקוטבת של תשס"ו. אני לא יודע איזו בדיחה היה בנאי כותב על הארץ הזו היום, ואני לא יודע מה היה אומר עליה. בינתיים הוא ממילא שותק, והגיע העת שלזכרו נשתוק מעט גם אנחנו, מרוב אהבה.

  • עוד באותו נושא:
  • יוסי בנאי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully