"כשהייתי בן 17, הגעתי לערב של שיחה עם סמי מיכאל", נזכר המשורר הערבי-ישראלי מרואן מח'ול (37) מהגליל. "בפאנל מיכאל דיבר על הדו-קיום, על החיים המשותפים. פניתי אליו אמרתי לו: 'אני יצאתי עם שתי יהודיות. לאחת קוראים ריקי ולשניה קארינה, רוסיה. בריקי הייתי מאוהב. כשרציתי לשכב איתה, היא אמרה לי: לא, אני לא יכולה. שאלתי אותה: למה? היא אמרה לי: כי אצלנו אומרים, שמי ששוכבת או יוצאת עם ערבי היא זונה. היא גם לא נישקה אותי'. סמי אמר לי: 'נו, בחייך, אתה רוצה להתחיל דו-קיום ב?זיון?'. הקהל צחק. שתקתי".
"20 שנים עברו, או קצת פחות", מוסיף מח'ול. "פגשתי באיזשהו מקום את סמי, היה עם אשתו. הוא לא זכר אותי, כי לא הייתי אז סלב כמו היום. אמרתי לו: 'פעם איזה ילד שאל אותך, וענית לו כך וכך. אני מוכרח להגיד לך, אחרי נסיון של 20 שנים, שאתה ממש לא נוגע בלב הבעיה והסכסוך. דו הקיום האמיתי יתיישם רק כשנגיע לשלב שבו אני אזיין אותך ואתה תזיין אותי'".
לאורך השנים חלו שינויים באופן שבו מתבוננים הסופרים והסופרות העבריים במיניותו של הערבי. פרופ' נסים קלדרון מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, סוקר שינויים אלה. "נקודת המוצא היא משה סמילנסקי, דוד אביו של ס. יזהר, ששם העט שלו היה 'חוואג'ה מוסה' והיחס הרומנטי והאירוטי אל הערבים נמצא בסיפורים רבים שלו", אומר פרופ' קלדרון. "אגב, הוא בכלל לא היה שמאלני אלא השתייך לימין הציוני. אבל זה עניין של רומנטיזציה. הערבי מופיע בדמות של אצילות רומנטית. גם הגברים וגם הנשים שהוא מתאר הם מושכים מבחינה מינית בזכות הרומנטיקה. הם מעין אגדה של משאת נפש של שורשיות. הבעיה היא שאצל משה סמילנסקי הערבים הם גם השלכה של החלומות של היהודים ושל הפחדים שלהם בעקבות הסכסוך".
"אצל ס. יזהר, בן אחיינו, אנחנו מקבלים דבר מעניין מאוד אחר: הימנעות מוחלטת מהכנסת המין ליחסים שבין יהודים לערבים. זה בולט ביותר ב'חרבת חזעה' אבל קיים בכל יצירתו. היחסים שבין יהודים לערבים הם יחסי מלחמה, יחסי גירוש, יחסי מוסר, ואין בכלל שום דבר רומנטי ושום דבר מיני. המיניות כולה מסתכמת בין יהודים ליהודים. אני חושב שהוא מאוד רצה להיזהר מהדוגמה של אבי הדוד שלו. מהדבר הזה שערבי הופך להיות מושא החלומות שלך ואתה מצייר אותו בדמותך. הערבי כאויב, הערבי כמגורש, הערבי כבעיה מוסרית של היהודי זה כן. ס.יזהר חינך דורות של ישראלים לא להפוך ערבי להשלכה של היהודי, אלא להפך, להפוך את הערבי לבעיה מוסרית של היהודי".
"בין שני אלה", מוסיף קלדרון, "הייתי שם את יצחק שמי, שעכשיו 'נקמת האבות' שלו יצא מחדש, שם בפירוש יש מיניות של ערבים אבל היא לא בין ערבים ליהודים. העוצמה החושנית של הערבי שם היא בין ערבים לערבים. היהודי לוקח על עצמו לתאר עוצמה חושנית. הוא כותב כמי שמסתכל על ערבי כעולם בפני עצמו. הם לא צריכים את הקונפליקט עם היהודי כדי לבטא את המיניות שלהם.
"אחרי סמילנסקי, שמי ויזהר, אנחנו מגיעים אל 'המאהב' של א.ב. יהושע, ששם מופיעה תבנית רומיאו ויוליה. בין יהודים לערבים יש מלחמה, יש אסון ויש טרגי, ואז כמו ברומיאו ויוליה הוא לוקח את הדמויות נעים ודפי ונותן להם סיפור אהבה, כמין תקווה הייתי אומר. הוא נזהר מלהפוך את הערבי להשלכה של היהודי, אבל הערבי שלו לא פתור ממטען סמלי. זאת אומרת הוא לא בנאדם אחד, הוא איכשהו מייצג את הערביות. וגם דפי לא רק אדם אחד אלא מייצגת את הישראליות. הגיבורים האלה הם גם סמלים. אגב, התבנית של רומיאו ויוליה היא גם תבנית של שייכות אדם לקולקטיב. הם מנסים להיפטר ממנה, על ידי כך שיהיה רק זוג נאהבים, אבל לא מצליחים. הממד הזה הוא מאוד חזק.
"ב'מיכאל שלי', עמוס עוז מרגיש את האנרגיה של המיניות הסמלית של הצד השני, אבל ספג את האזהרה מפניה של יזהר ושל שמי. הוא מביא אותה ושם אותה במקום שבו היא מעוותת", אומר קלדרון, "'גדר חיה' זה שלב מאוד יפה, אני חושב. זה מאמץ אדיר של ערבי אחד ויהודייה אחת להפוך את ניו יורק לטריטוריה שבה הערבי והיהודייה יפטרו מהמטען הסמלי של הקולקטיב שלהם. יש שם רגע שבו היא שואלת אותו אתה רואה אותי כיהודייה? הוא אומר לה: אני רואה אותך כאישה. הרומן מתפתח בצורה מאוד יפה, כאשר הם מסירים מעליהם גם את המטענים הרומנטיים וגם את המטענים האנטי-רומנטיים, הם נשארים אינדיבידואלים. אלא מה? הם לא יכולים להישאר לאורך זמן. יש איזה אשליה בבועה הניו יורקית הזאת. מפעם לפעם עולה עניין השירות שלה בצבא, המשפחה שלו והדרישות של הערבי, והכובד של השייכות הקולקטיבית גומר את האהבה. זאת אומרת, היא הצליחה להפטר מן המטענים הסמליים שהיו להרבה מאוד דורות ביחסים שבין יהודים לערבים, הצליחה להפטר מן הרומנטיקה המזוייפת וליצור רומנטיקה של אמת, אבל כל המטענים הסמליים כמו קופצים על הגב של הגיבורים האלה והורגים להם את האהבה".
גם אשת התקשורת והספרות שירי לב-ארי מזכירה שניים מהספרים שציין פרופ' קלדרון, ומותחת קו בין חנה גונן, גיבורת "מיכאל שלי" לליאת גיבורת "גדר חיה". "מראשית דרכה של הספרות הישראלית קיימת התבוננות של סופרים יהודים על דמויות ערביות שמורכבת ממשיכה-דחייה, האירוטיקה כלפי הזר שמהול בה גם פחד", אומרת לב-ארי. "חנה גונן מדמיינת את התאומים הערביים חליל ועזיז, שהיו ידידיה בילדותה, איך הגוף שלהם נדרך כקשת, השרירים שלהם נמתחים, הם כאילו מייצגים גבריות אחרת מזו המלומדת הירושלמית - משהו שורשי ומחוספס יותר. אני חושבת שדורית רביניאן כותבת את 'גדר חיה' כבר מתוך מודעות ל'מיכאל שלי' של עוז. זאת אומרת, היא כותבת את ליאת כבר מתוך היכרות עם חנה גונן. היא מכילה את נקודת המבט הכפולה הזאת של הימשכות אירוטית אל הזר, ועם זאת איזושהי מודעות עצמית שמתאפשרת רק בדור שלה, ורצון לא לחפצן את האובייקט אלא להתייחס אליו כאדם, כנפש, כסובייקט".
היחס למיניותו של הערבי בספרות העברית קשור, כמובן, ליחס לערבי בכלל במסגרתה. "הספרות העברית הסתכלה על הערבי בתור האחר, שבמידה מסוימת גם הזכיר לה משהו מאוד ראשוני שלה", אומר פרופ' יוחאי אופנהיימר, מרצה בחוג לספרות וראש התוכנית הרב-תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "זו דיאלקטיקה שנמצאת כבר בראשית המאה ה-20. הרי באנו ארצה 'לבנות ולהיבנות בה'. ומה זה נקרא להיבנות? להפוך בחזרה לילידים, להיות דומים לאבותינו שגרו במקום הזה. ואיך נזכרים באבותינו? רואים את הערבים ולומדים מהם. לחקות את הערבי זה אומר לשחזר משהו שהשתמר בו מהתרבות העברית הקדומה. זה צד אחד. מצד שני, ערבי הוא גם זר, עוין ומאיים, יש מחלוקות פוליטיות ויריבויות עד כדי מלחמת קיום. יש כאן מלכתחילה איזשהו פרדוקס".
בספרו "מעבר לגדר על דמות הערבי בספרות העברית והישראלית" טען פרופ' אופנהיימר כי במסגרת הפרדוקס הזה של דמות הערבי, שהינו מצד אחד הכי אינטימי ומצד שני הכי זר, נתפס הערבי גם ברובד האירוטי מצד אחד כמושך לחלוטין ומצד שני כדוחה לחלוטין. "יש הרבה מאוד סיפורים, רומנים, שמתארים את מערכת היחסים, שתמיד יש לה אספקט אירוטי, וששותפים בה בדרך כלל אישה יהודייה לגבר ערבי", מוסיף פרופ' אופנהיימר. "זה התחיל עוד לפני 'מיכאל שלי' של עוז. היו סופרות בשנות השישים, כמו חמדה אלון ומרים שוורץ, שכתבו רומנים על קשר בין יהודייה לבין ערבי. גם סופרות מאוחרות יותר כתבו על כך, כמו רונית מטלון, מיכל גוברין, סמדר הרצפלד ודורית רביניאן. זה מיחזור של אותה מערכת יחסים בין בת המערב השולט לבן המזרח הנשלט, שמתחילה במשיכה מינית וגם משיכה שאינה מינית, ומסתיימת במפח נפש, בכישלון. בסופו של דבר, כל הדמויות האלה וכל הסופרים והסופרות שכתבו מודעים לכך שמערכת היחסים בין יהודייה לערבי, או בכלל בין יהודים לערבים, אין לה מקום במסגרת ההיסטורית והפוליטית שלנו".
"המשיכה המינית, הגופנית, היא הטריגר הראשוני", אומר פרופ' אופנהיימר. "טריגר שנמצא בכל תרבות מערבית אוריינטליסטית שמפנטזת על המזרח בין השאר כמיני יותר. הרבה ספרים נכתבו על המזרח מנקודת מבט מערבית שמסתכלת על המזרחי, יהא זה אשר יהא. המשיכה המינית היא דבר קוסם ומושך אבל שאינו אמור ליצור משפחה חדשה או להעמיד מערכת ערכים חדשה. יש משיכה, אבל המשיכה הזאת דווקא מדגישה את הגבולות היציבים שלא ניתן לחרוג מהם. אף אחת מהדמויות היהודיות בספרות העברית לא הולכת ומתאסלמת, כשם שאף אחת מהדמויות המוסלמיות או הנוצריות לא מתייהד ומתגייר. חיים משותפים אינם יעד, לא של הדמויות הבדיוניות ולא של יוצריהן. גם דורית רביניאן מוצאת לנכון לשלוח את הגיבור שלה לטבוע בים, ולא מייצרת מערכת מורכבת של יחסים, בתור אלטרנטיבה למה שהמציאות הלאומית מחייבת. אנחנו רואים את אזלת ידה של הספרות. במקום לייצר אופציות חדשות שהמציאות עוד לא חלמה עליהן, היא למעשה מדדה אחרי המציאות. זה אחד מהכשלונות הכי ברורים של הספרות הישראלית. היא ממחזרת את הגבולות מבלי לערער אותם".
ביקורת נוספת על הספרות העברית בהקשר זה השמיע בפנינו דוד זונשיין, פובליציסט הכותב בין השאר על ספרות ב"הארץ", ופעיל זכויות אדם. "ככלל, הספרות הישראלית משקפת את מציאות הסגרגציה בישראל, באופן כל כך חזק שגם כשברומן עכשיווי מתוארים יחסים בין יהודייה לערבי, הרומן לא קורה בישראל והוא לא מצליח", אומר זונשיין. "תיאור רומן של אישה ערבייה וגבר יהודי, בהיפוך מינים, כלומר כזה שחורג מפנטזיית הפרא האציל הקולוניאליסטית השחוקה, רומן שקורה בתוך ישראל, במקום בו הם חיים, רומן נטול פנטזיות לאומיות ופנטזיות של זרות שמייצרות פנטזיות מיניות, הוא דבר שאנחנו לא רואים. זה מראה מחד עד כמה הדמיון של הספרות מוגבל לתיאור המציאות כמו שהסופר מכיר אותה, ומאידך, עד כמה תפקיד הסופר כאיש רוח הולך והופך מוגבל בחברה שלנו. אין לנו דמויות אמנותיות שיכולות לספר לנו סיפור, שהוא לא הסיפור המיידי שלנו. לבדות דמויות שחורגות מהפנטזיות על הערבי "הלא מוכר לנו". אנחנו חיים בחברה ש-20 אחוז ממנה לא יהודים, במשך עשרות שנים, באותו מקום, על אותה אדמה, ובכל זאת האופציה הפשוטה והטבעית של קשר זוגי פשוט, היא עדיין רדיקלית ומעבר לדמיון של הסופרים בישראל".
מדוע יחסים תשוקתיים בין ערבי ליהודייה בספרות העברית מסתיימים לרוב בכישלון, אני שואל את נורית גרץ, פרופסור אמריטה לספרות וקולנוע באוניברסיטה הפתוחה וראש החוג לתרבות, הפקה ויצירה במכללת ספיר. "קשה לי לענות כי אני לא מסכימה עם השאלה", אומרת פרופ' גרץ. "לא נראה לי שאת מה שקורה בספרות וגם בקולנוע הישראלי בין ערבים ליהודים אפשר להגדיר כיחסי תשוקה, לא כשזה קורה בין גבר לאישה, וגם לא כשזה קורה בין גבר לגבר. נראה לי גם שנושא התשוקה מוצה על ידי חוקרי האוריינטליזם והפוליטיקה של הזהויות ומותר היום לעזוב אותו ולא להתבייש ולדבר על אהבה, רעות, או קשר".
"למשל, מה שמעניין בספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן זה לא התשוקה בין היהודייה לערבי וגם לא קטעי המיטה שבהם היא מתממשת אלא המקומות שבהם שני הגיבורים, שכבר יודעים שלא יוכלו אף פעם לחיות ביחד כי שתי התרבויות שמהן באו לא יאפשרו להם את זה, מביטים מרחוק, מניו יורק המושלגת, אל אותה ארץ שהיא המולדת של שניהם, ורואים את אותם דברים, נזכרים באותם דברים ומתגעגעים אל אותם דברים. זה לא מין, זאת לא תשוקה, זה קשר שעובר דרך המבט ודרך המקום שאליו מביטים. הקשר הזה יכול להיות בין שתי נשים, כמו בסרט 'עץ לימון', בין נער ונערה כמו ב'מאהב', או גם בין שני גברים כמו בסרט 'מאחורי הסורגים' והוא קשור יותר בראייה מאשר בתשוקה, ביכולת של הערבי לראות את היהודי, ביכולת של היהודי לראות את הערבי, וביכולת של שניהם להיפגש במקום ששניהם שייכים אליו.
"אני גם לא מסכימה שהיחסים הללו מסתיימים תמיד בכישלון. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהמציאות שלנו, להפוך אותה לריאליטי ולהדביק לה סוף מתוק עם נישואים מאושרים ואהבת נצח. מצד שני, ביצירות טובות נשאר משהו גם אחרי הכישלון. אפשר לראות את זה למשל בסדרה 'פאודה'. הגיבורים המסתערבים עוברים את הגבול, חודרים לשטחים הפלסטיניים כדי לחסל מפגעים אבל לא מצליחים לשמור על הטוהר הלאומי היהודי שלהם, הם ספוגים בתרבות הערבית, בשפה שהם מדברים, במוזיקה שהם מנגנים, בתחפושות שבהן הם מתחפשים וכך מתברר שהערבי נמצא בתוכם, שאפשר להילחם בו בחוץ אבל לא מבפנים. בסופו של דבר האלימות וההרג מנצחים ובכל זאת זה לא היה כישלון. הסדרה הציגה שתי תרבויות שהיום הן מעורבות זו בזו ואולי יום אחד גם יכירו בכך".
מאז הדחייה המינית שספג המשורר מרואן מח'ול בגיל 17 מריקי היהודייה, המקרה עליו סיפר בראשית כתבה זו, הוא מעולם לא ניסה אפילו לדמיין מערכת יחסים אינטימית עם יהודייה לדבריו. "לא כי אני רוצה. אלא כי משהו פגע בי", אומר מח'ול. "אני אצטרך להתחנף, להיראות כערבי מחמד, כערבי פרו-ישראלי, כדי שהיא תסכים. לי זה כאב כל כך שאני פסלתי מראש להיות עם יהודייה מאז ועד היום. זה מורכב. אתה יודע כמה בחורים ערבים אמרו לי: 'יש לי חלום לשכב עם חיילת'? הם רצו את זה כדי לזיין את הנסיבות, את הסיטואציה. הוא רוצה לזיין את האסור. ואולי בתת מודע לזיין את הכובש שלו".
"גם אני כתבתי על הקשר עם האחר, עם יהודייה", אומר מח'ול, ומזכיר את השיר "ירושלים". השיר נפתח במילים "אני רוצה ירושלים/ לא זו של אלוהים". הסיבה לאהבתו לירושלים מתבררת בהמשך בגלל מערכת יחסים שלו עם "נערה שאינה מעפר מחצבתי". מרוואן מבהיר לוואלה! תרבות שכוונתו היתה ליהודייה. בשלב מסוים עוזבת נערתו את ירושלים. בעקבות כך, השיר מסתיים במילים:
"החלטתי שבירושלים
דבר אינו מעניין עוד
חיפה יפה יותר... לעד"