(בסרטון: הטריילר של "העי"ג")
קורה מדי פעם שהקהל בפסטיבל קאן מוחא כפיים בתום הצפייה. זו לא קבלת הפנים שמחכה לכל סרט, אבל זה בהחלט דבר שבשגרה. לעומת זאת, נדיר להיתקל בתשואות כבר באמצע ההקרנה. זה כבר משהו שכמעט אף פעם לא מתרחש. שלשום (שישי) זה קרה, במהלך בכורת "טוני ארדמן", בו מתארת הבמאית הגרמנייה מארן אדה את מערכת היחסים בין גבר גרמני אקסצנטרי לבתו, שאין לה זמן אליו כי היא טרודה בעסקיה ברומניה.
הקהל מחא כפיים באמצע ובסוף, וצחק וצחק, ומילא את טוויטר בכל מילת שבח אפשרית. מזמן לא נוצר בריביירה קונצנזוס כזה סביב סרט. בימינו הכל הרי חייב להיות שנוי במחלוקת, אבל לפחות בינתיים, כולם אוהבים את "טוני ארדמן". במקרה הטוב, כמוני, סבורים כי מדובר ביצירת מופת. במקרה הרע, חושבים שמדובר בעבודה קולנועית ראויה ומקורית, גם אם מעט ארוכה מדי היא מתמשכת על פני 162 דקות.
כדי להסביר את ההתלהבות, קל יותר יהיה לציין מה אין בסרט מאשר למנות את מה שקיים בו. יש ב"טוני ארדמן" הכל. הוא מצליח לשעשע, לגעת בלב, למתוח ולהפתיע, ולגעת בשורה ארוכה של נושאים: אבות ובנות, אדונים ומשרתים, מערב מול מזרח, פמיניזם, קפיטליזם וכן, גם משמעות הקיום.
והכי יפה: זה סרט שאף פעם אי אפשר לדעת לאן הוא הולך. לעתים הוא מתנהל כמו דרמת פסטיבלים אירופאית קלאסית, כולל רגעים שכמותם לא נזכה לראות בהוליווד למשל מסיבה יוצאת דופן, שבתקשורת העולמית כבר מיהרו להכתיר כ"סצנת העירום הטובה אי פעם". אך לפעמים יש בו מאפיינים מן הצד השני של הסקאלה, ואפשר לרגע להתבלבל ולחשוב כי אנו צופים באחת מאותן מהתלות אמריקאיות עם שמות כמו "חרא אבא" או "אבא עושה בושות" ועם וויל פרל בתפקיד הראשי.
זה השילוב בין השניים שמאפשר לסרט לתפוס כך את החיים כולם, כמו שהם: לפעמים מרימים ולפעמים מבאסים, לפעמים בודדים ולפעמים קולניים, לפעמים הגיוניים ופשוטים עד כדי כאב ולפעמים כה אבסורדיים ומופרכים. מאז "התבגרות" לא הרגשתי שאני עובר חוויה קולנועית כזו.
באחד הרגעים היפים בסרט, אומרת אחת הדמויות כי החיים הם לא פעם לא יותר מרשימה של מטלות שצריך לסמן עליהן וי, ולכן קשה ליהנות מהרגע, ורק בפרספקטיבה של זמן רב אפשר להעריך את הדברים הקטנים שעוברים עלינו. בדרך כלל, זה נכון אבל הנה, עברה רק יממה וכבר אני מלא הוקרה והערכה לרגעים שעברו עליי במהלך ההקרנה, ויודע לאמוד את משמעותם מבחינתי. כעת נותר רק להדפיס חולצה ולפזר אותה בין היושבים בריביירה חולצה שיהיה כתוב עליה "צפיתי ב'טוני ארדמן' ונזכרתי למה אני אוהב קולנוע".
מארן אדה מיצבה את עצמה כאחת היוצרות המבטיחות באירופה בסרטה הקודם והנפלא, "מעל כולם". כאן היא מממשת את ההבטחה באופן מסעיר ושלם עוד יותר מן הצפוי. "טוני ארדמן" צפוי להגיע בקרוב לאחד מן הפסטיבלים בארץ וכך נוכל להתרשם ממנו גם כאן, ועד אז אפשר לקוות כי יקטוף את אחד הפרסים המרכזיים בתחרות הרשמית, בה הוא משתתף.
הלוואי שאפשר היה לכתוב בהתלהבות דומה על הסרטים האחרים שהוקרנו בקאן בסוף השבוע, אבל אין זה המצב. האכזבה העיקרית הגיעה מכיוון "דבש אמריקאי" של אנדריאה ארנולד, מי שזכתה בעבר לשבחים רבים על "דרך אדומה" ו"מחוץ למים", וכאן היתה אמורה ללכת עוד צעד קדימה, עם סרט שאפתני וארוך (160 דקות) על צעירה אמריקאית המצטרפת לבני דורה מן השוליים של השוליים של החברה, המתפרנסים כמוכרים מדלת לדלת בדרום ארצות הברית.
לפני ההקרנה, נחשב הסרט לאחת התקוות הגדולות של הפסטיבל, אבל בתומה התפוצץ הבלון, והוא זכה לתגובות פושרות, כולל לא מעט שריקות בוז. אפשר להזדהות עם המרירות הזו: בניגוד ל"טוני ארדמן", הרי ש"דבש אמריקאי" לא מצדיק את אורכו. התוצאה מתמשכת ומייגעת, מציגה כל קלישאה אפשרית על וויט-טראש וחגורת התנ"ך, ממחזרת בלי ברק סרטים דומים וקודמים יותר, למשל אלה של לארי קלארק, וחוטאת לא פעם בפורנו של עוני ומצוקות התבגרות. יש בה אמנם הרבה דימויים יפים, אבל נדמה שהם לא שם כדי לקדם את הסיפור ואת הדמויות, שאמנם נותרות שטחיות ולא מעניינות, אלא רק לשם הרהב והמניירה. חוץ מלעמוד עם שלט שכתוב עליו "תראו, יצירה פואטית", ארנולד עושה פה הכל.
ולמרות זאת, ואף שכבר ברור כי הסרט לא יזכה לתהודה יוצאת דופן במהלך השנה, לא ניתן לבטל את ערכו לחלוטין. קודם כל, כי האסתטיקה שלו אמנם מעושה, אבל לעתים היא כה מרשימה, עד שאי אפשר לא להתפעם. נוסף לכך, הוא מענג אותנו בפסקול איכותי ועשיר להפליא, המשלב בין היפ-הופ עכשווי לברוס ספרינגסטין ומאזי סטאר, ומציג לא מעט אמנים צעירים ומעולים, ראורי למשל, שזה השימוש הקולנועי הראשון בשירים שלהם. חשוב מכל, יש בו את אחת מתגליות השנה סשה ליין. הצעירה האלמונית, שלוהקה לתפקיד הראשי לאחר שהבמאית נתקלה בה במקרה, ממלאת את המסך הגדול בפניה מלאות ההבעה, בעיניה המהפנטות ובמבטה החודר, וגונבת את ההצגה מן הכוכבים המוכרים יותר שמופיעים כאן, למשל שיה לה-באף וריילי קיאו. מאז אדל אקסרקופולוס ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" לא הרגשנו בריביירה שאנו חוזים כך בלידתה של שחקנית.
בצד סרטי האיכות האירופאיים היומרניים והארוכים שמתמודדים בתחרות הרשמית, נערכה בריביירה גם פרמיירה עולמית למשהו הוליווד וקליל הרבה יותר "העי"ג", העיבוד הלא נאמן במיוחד של סטיבן ספילברג לספרו של רואלד דאל, בו הוא נעזר בטכנולוגיית לכידת התמונה ובשחקן מארק ריילנס, מי שכזכור כבר שיתף עמו פעולה ב"גשר המרגלים" וזכה על כך באוסקר.
אז הוא גילם מרגל סובייטי, כאן הוא משחק את הענק שעל שמו נקראים הספר והעיבוד שלו, והעלילה עוקבת כזכור אחר החברות שמתפתחת בינו לילדה יתומה. כל זה נחמד מאוד, וכש"העי"ג" יעלה לאקרנים בארץ בסוף יוני, בהחלט אפשר יהיה להמליץ עליו כבידור אינטלינגטי יחסית לכל המשפחה ולשלוח אליו את הסבים והסבתות עם נכדיהם ונכדותיהן, אך גם גם כאן נרשמה אכזבה כי מספילברג אנחנו מצפים להרבה יותר מעוד סתם סרט נחמד.
בקיצור, "העי"ג" אינו "אי.טי". אמנם הוא הולך ומשתפר ככל שהסיפור מתקדם, אבל חסרים בו כריזמה, קצב ומרץ, וגם השינויים שהוא עושה לעומת המקור הספרותי אינם מצליחים להוסיף לו איזשהו תחכום או ייחוד. ובמילים אחרות לא סרט ענק, אפילו לא גדול, סתם דרך חביבה להעביר את הזמן עם המזגן בחופש הגדול.
והיו בסוף השבוע עוד כמה אכזבות, לפחות מבחינתי האישית: "נרודה", שיתוף פעולה נוסף של הבמאי פבלו לרין והשחקן גאל גרסיה ברנל, היה צעד אחורה יחסית ל"לא", סרטם הקודם והמופתי, והתגלה כפילם נואר מתחכם יתר על המידה. "מדמוזאל", המותחן האירוטי של של פארק צ'אן-ווק, מגדולי הבמאים הקוריאנים של ימינו ("שבעה צעדים") היה מתיש גם הוא, והצליח לשעמם אף שהציג שילוב עסיסי בין תמנונים, סקס לסבי סוער ומשפטים אלמותיים בסדר הגודל של "לפחות אמות כשהזין שלי עדיין בחתיכה אחת".
עם זאת, יש לציין כי לשני אלה יש לא מעט מעריצים, וכך גם ל"The Transfiguration" האמריקאי, סיפורו של ערפד צעיר שחש כי הניבים הארוכים שלו הם עול על חייו, ומבקש את נפשו למות. המסע שלו מוביל למבט מלנכולי מתמיד בעולם של בני מינו, ולשילוב מעניין בין ז'אנר פנטזיית הערפדים לסוגת דרמת האינדי המחוספסת.
הצלחנו להעביר אלף מילה בלי לדבר על פוליטיקה, וזה לא מובן מאליו בפסטיבל קאן, אבל האתנחתא מכך היתה קצרה. היום (ראשון) אמורה להגיע לאזור שרת התרבות מירי רגב, ומחר תערוך קבלת פנים על החוף זה יהיה, אגב, רק אחד מתוך שלושה קוקטיילים של הגופים הישראליים השונים כאן. מכירים את הבדיחה על היהודי ושני בתי הכנסת? אז בריביירה העניקו לה גלגול חדש ומוגזם עוד יותר. השמפניה זורמת כמו מים, וככל הנראה גם כספי משלם המיסים.
ועוד לפני שרגלה של רגב דרכה בריביירה, כבר נשמעים מסביב לפסטיבל קולות אנטי-ישראליים קולניים. כך, לדוגמה, בכתבה המרכזית בסוף השבוע האחרון של "The Electronic Intifada", אחד מן האתרים המובילים והנפוצים בכל הקשור לסיקור הסכסוך במזרח התיכון.
בכתבה, שזכתה לפופולריות וירטואלית רבה בסוף השבוע האחרון, מחה האתר הפרו-פלסטיני על הפרסומים לפיהם נעזר הפסטיבל במומחי ביטחון ישראלים לשם בניית אסטרטגיית האבטחה שלו השנה, לנוכח סיכוני הטרור המתעצמים.
"איך יכול להרשות לעצמו הפסטיבל לשכור את שירותיהם של פושעי מלחמה ישראלים, שרצחו חפים מפשע בלבנון ובעזה? איך אפשר להכתים את שמו של האירוע בדם שיש לישראל על הידיים? איך אפשר להשתמש בכסף ציבורי כדי לשלם לאנשים שפגעו בכך בזכויות אדם? מנהלי הפסטיבל הרעילו את קאן", נכתב באתר.
היום תוכל ישראל להזכיר כי היא טובה לא רק בסידורי אבטחה, וכי אנחנו חזקים יותר בתחרויות קולנועיות מאשר באירוויזיון. כל זאת, הודות לשני סרטים תוצרת הארץ שיערכו היום בפסטיבל את הבכורה שלהם "שבוע ויום", עבודת הביכורים של אסף פולונסקי ו"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין ("ביקור התזמורת"). סביב שניהם יש דיבור חיובי בריביירה, והציפיות גבוהות: בקרוב נגלה אם אכן היה שווה לחכות.
שלוש בראש - שלושת הסרטים המדוברים בפסטיבל עד כה (טבלה מתעדכנת)
"טוני ארדמן" - הקומדיה המרגשת והמפתיעה של מארן אדה על הקשר בין אב אקסצנטרי לבתו המנוכרת
"אני, דניאל בלייק" - סרטו החברתי והאנושי של קן לואץ' על מערכת היחסים בין אלמן מובטל לאם חד-הורית
"סיירה-נבדה" דרמה אינטנסיבית ופטפטנית להפליא של הבמאי הרומני כריסטי פויו, העוקב אחר התכנסותה של משפחה מתאבלת