נושאים חמים

קורדרוי 129: עשרים שנים לאחת היצירות הגדולות של הניינטיז

קשה להאמין אבל עברו כבר עשרים מאז ש-"Everything Must Go" של מאניק סטריט פריצ'רז יצא והוביל את הלהקה הוולשית למיינסטרים. וגם: החדשים של וויט לאנג ו-LUH ועוד הפתעות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

LUH - Spiritual Songs for Lovers to Sing

"Spiritual Songs for Lovers to Sing", אלבום הבכורה של LUH, נפל עלי משום מקום ועקץ אותי. ההאזנה לו היא החוויה ההפוכה להאזנה לחדש והיפה של רדיוהד: בעוד שתום יורק כמעט ומציע לך קולקציה של שירי ערש (ואני אומר את זה בקטע טוב), יצירה לוחשת שנולדה לאוזניות, אלרי רוברטס מטיל פצצה אחרי פצצה ושם את הבום בבומבסטי. זה לא מפתיע כמובן - רוברטס והנהמה המהפנטת שלו עשו את זה כבר בהרכב הקודם שלו, וו לייף האדירים, ששרדו רק אלבום אחד, אבל תחת LUH - קיצור ל-Lost Under Heaven - הוא נותן לנפש הפופ שלו להתפרע באמת. הוא לא לבד שם, וזו גם כנראה הסיבה: נמצאת מלפניו, מצדדיו ומאחוריו בת זוגו, אבוני הורן. הם יחד בזה מההתחלה ועד הסוף, הקולות והלבבות שלהם מותכים אחד בתוך השני, וקשה שלא להיסחף בנהר הסוער והאינטנסיבי שלהם, שצריך לבוא עם אזהרה: מדובר בשעה שאינה בלתי מתישה, כזאת שגובה ממך מחיר בהאזנה רציפה, ולא חפה מקלישאות.

כמו בתחילת דרכו כאידיאולוג חדור להט במנצ'סטר, רוברטס עדיין בעניין של אנטי-קפיטליזם, הוא עדיין רדוף ועדיין רוצה שכולנו נתעורר ונפתח מודעות ושלא נחיה חיים נטולי מטרה. אפשר ללעוג ליומרנות, אפשר גם לזרום. הוא מוכר לנו את המניפסטים שלו עטופים בהמנונים, יותר אלקטרו מגיטרות, יותר פופ אפל מרוק, הוא אפילו שולח את ידו אל האוטו-טיון באחד מרגעי השיא של האלבום, "ORO$", שהיה גם יכול להיות קטע של ריהאנה ואביצ'י.

רוברטס היה יכול להיות כוכב רוקנרול, אבל פירק את הלהקה שלו כשהוא ראה שזה הולך לקרות. ב-LUH הוא ממשיך להיות לא קונבציונלי, אבל שוב שם את עצמו על המסלול לכיבוש אצטדיונים, ובטח גם משם יחתוך מהר מאד. לפחות הוא משאיר זהב מאחוריו.

White Lung - Paradise

בבואכם להירגע אחרי הטלטול של LUH, לא האלבום החדש של ווייט לאנג, "Paradise" שמו, הוא הדבר שיוריד לכם את הדופק, אבל אחרי מנוחה קצרה אפשר לשלוף אותו. והוא אדיר. באלבום הרביעי של השלישייה מוונקובר, שמגיע אחרי "Deep Fantasy" המחובק מ-2014, הפאנק הוא עדיין המלך, אבל הקצוות פחות משוננים, ההפקה ממורקת יותר, ויש שיצביעו גם על רגעי אינדי-פופ. הכשרון של ווייט לאנג ניכר בכל צליל ומילה ב-29 דקות המבורכות של האלבום הזה: מיש בארבר-וויי רק משתכללת בהגשה ובכתיבה שלה, קנת' וויליאם יוצר סופת גיטרות צבעונית ורבת שכבות, ואן-מארי ואסיליו לא מרחמת על התופים שלה. אז "Paradise" הוא אלבום כבד מבלי לוותר על המלודיות שלו, איפשהו בתפר שבין hole ל-helmet, ומיש ממשיכה לדגמן גירל פאוור, אבל לפי החוקים שלה: הפמיניזם שלה לא משחק את המשחק של פייסבוק וטוויטר. ולמרות שיש כאן זעם, טינופת, ספקות, דם, רוצחים סדרתיים, ובגדול אווירת אני לא שמה זין על אף אחד, יש לה גבר בחיים, והוא נוכח בגן העדן המעט מעוות שלה. ווייט לאנג שולחות כאן מסר לכל הלהקות החדשות שרוצות גם: הפאנק שלנו מביא את כל הבחורים לחצר, והוא יותר טוב משלכם/ן.

Eagulls - Ullages

בסיכום של 2014 כתבתי כך על איגולז: "אלבום הבכורה של השנה מגיע מהחמישייה הצעירה מלידס, שעשתה מהומה עם האולדסקול פוסט-פאנק המאוד מוצלח שלה, שמצד אחד נשמע כמו מחווה ללהקות הגדולות של האייטיז ומצד שני כמו משהו שהוא לגמרי שלהם. איגולז הם מהקולות החדשים הכי משמעותיים באנגליה, ומאוד מעניין לראות לאן הם ילכו אחרי יריית פתיחה כזאת".

ובכן, עכשיו מגיע האלבום השני של הלהקה, "Ullages", ואפשר להגיד שלא רק שמשבר אין כאן, יש כאן מימוש של ההבטחה: ג'ורג' מיטשל וחבריו יכלו לעשות העתק-הדבק של הניסיון הראשון והמוצלח שלהם, אבל בחרו ללכת צעד קדימה - פחות ג'וי דיוויז'ן, יותר הקיור ואקו אנד דה באנימן. כלומר אנחנו עדיין איפשהו באייטיז, אבל אחרת. איגולז בוגרים יותר, נגישים יותר, מלודיים יותר, וכל האלבום הזה מאד מאד אווירתי, ומהאזנה להאזנה צולל עמוק יותר פנימה. כמעט בא לי לנסוע ללידס.

Band Of Horses - Casual Party / In a Drawer

ב-10 ביוני יחזרו אהוביי באנד אוף הורסס עם אלבום חדש, "Why Are You OK". למרות האכזבה מהאלבום הקודם שלהם, "Mirage Rock" מ-2012, אני לעולם לא ארים ידיים כשזה מגיע לבן ברידוול ושות'. הם נתנו לי יותר מדי בשביל שאפנה להם עורף, ואם לשפוט לפי שני השירים שכבר יצאו מהאלבום, גם לא תהיה שום סיבה לעשות את זה. אולי הרעב החזר, אולי זו ההפקה של איש גראנדדי ג'ייסון לייטל הקדוש, עם חיזוק של ריק רובין, אבל הקטעים מעולים ומרגישים כמו פעם. בשיר השני מתארח ג'יי מאסקיס, וזו בכלל חגיגה.

James Blake - I Need A Forest Fire (ft. Bon Iver)

ג'יימס בלייק הוא אורח לרגע בבלוג, והפעם בזכותו של ג'סטין ורנון, שמתארח בקטע היפה הזה מתוך האלבום החדש של בלייק, " The Colour In Anything". וגם הקליפ נהדר.

נ.ב. מי שאוהב את החדש של רדיוהד יאהב את החדש של בלייק לא פחות.

פצצה מהעבר

"ואני רק מקווה שאתה יכול לסלוח לנו, אבל צריך להיפטר מהכל", שר ג'יימס דין ברדפילד בשיר הנושא של האלבום הרביעי של מאניק סטריט פריצ'רז, "Everything Must Go". ב-1 בפברואר 1995, שנה וארבעה חודשים לפני שהאלבום הזה יצא, נעלם לתמיד הגיטריסט של הלהקה, ריצ'י אדוארדס - הוא היה בן 27 כמובן - ונדמה היה שזה גם הסוף של המאניקס. ריצ'י היה נער הפוסטר של הוולשים, גיטריסט לא משמעותי אבל כותב טקסטים מאד משמעותי, הפנים היפות, הצעירות, הכועסות של ההרכב, שאסור היה להטיל ספק באותנטיות ובאמת הפנימית שלו ושל חבריו, להקה מאוד מוצלחת ובאותה נשימה כזאת שיומרנות אינה זרה לה. אז היה מי שהטיל, והיתה גם הצלחה גדולה, ובין אם זה קשור או לאו, ריצ'י חתך. גופתו לא נמצאה עד היום, וב-2008 הוכרז כמת.

שלושה אלבומים הוציאו מאניק סטריט פריצ'רז עד ההיעלמות, והפכו לאחד מההרכבים החשובים של הרוק הבריטי בשנות התשעים. הבכורה שלהם מ-1992, "Generation Terrorists", היתה קרובה ללבי לא פחות מרוב האלבומים הענקיים של אותה שנה. אהבתי באותה מידה את "Gold Against the Soul" שהגיע אחריה והתקשיתי עם "The Holy Bible" , השלישי שלהם. לא היה ברור למה אפשר לצפות, אם בכלל, מהאלבום הראשון בלי ריצ'י. אבל ברדפילד, ניקי ווייר ושון מור לא רק שלא קרסו תחת נטל המשמעויות, ולא רק שלא ניצלו את הסיטואציה בצורה צינית - הם נעמדו על הרגליים עם אחד מהאלבומים הכי מצליחים ומוצלחים שלהם. הגם שאני אישית לא נמנה על המעריצים האדוקים של האלבום הזה - הוא נחשב לאחת היצירות הגדולות של הניינטיז. הוא הביא למאניקס את החיבוק החמים של המיינסטרים, חיבוק שרק יתהדק בשנים שאחרי. בין שני הקצוות האלה השורדים המשיכו לפעול, עד היום: לפעמים זה הוציא מהם שירים נצחיים, בפעמים אחרות זה היה טרחני ומטיפני. ריצ'י ומורשת צ'ה גווארה הפסידו, הקפיטליזם ניצח. אז אם לחזור לשיר הנושא, לא בטוח שהוא סלח.

"Everything Must Go" היה האלבום שהיה הצוהר בין שני העולמות. היו בו חמישה שירים שריצ'י כתב או היה מעורב בכתיבתם, אבל רק אחד מהם, "Kevin Carter", יצא כסינגל. את השאר, ביניהם להיטי הרדיו "A Design for Life" ושיר הנושא, כתב ווייר, והפופיות שלהם תיתן את הטון גם באלבום הבא והמאוד מצליח מסחרית וביקורתית של הלהקה, שזכה לשם המעט מגוחך "זו האמת שלי, תספרו לי את שלכם".

20 שנים אחרי, אני קצת יותר מחבב את האלבום הזה. יש בו אוצרות. עוד שמונה אלבומים יצאו אחריו, רובם זכו לביקורות אוהדות ביותר, כולל "Journal for Plague Lovers" מ-2009, שמורכב אך ורק מטקסטים שריצ'י השאיר אחריו. קצת חזרתי אליהם ב-"Futurology" מ-2014, אבל לא באמת. אני מקווה שהם יוכלו לסלוח לי, ובינתיים הנה הופעה מלאה ומצוינת שלהם, מתקופת האלבום הזה.