(בסרטון: הטריילר של "The Neon Demon")
כמו אדם הלוקה במאניה-דיפרסיה, גם פסטיבל קאן נוטה לפעמים לפתוח את הבוקר באופוריה ולסיים אותו ברגשות שליליים. כך קרה גם אתמול (חמישי), עת שני הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרות הרשמית עוררו תגובות קיצוניות, בתחילה לטוב ואז לרע.
זה התחיל בטוב, עם "Graduation" של כריסטיאן מונג'יו, מי ש"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שלו קטף ב-2007 את דקל הזהב, וגם הוציא בכך לדרך את הגל החדש הרומני. הפעם, עוקב היוצר אחר גבר המוכן לעשות הכל כדי שבתו תוכל לעזוב את המדינה ולזכות לעתיד טוב יותר, אבל אז תקרית אלימה משבשת את תוכניותיו, ויוצרת כדור שלג החושף את כל הקלקולים של משפחתו בפרט ושל החברה שהיא חלק ממנה בכלל.
השחיתות ברומניה, פער הדורות בעולמנו, הורות ואחריות הם רק חלק מן הנושאים שעולים בסרט המרתק הזה, ואף שהוא נמשך קצת יותר משעתיים, לרגע אין הצופה משתעמם. בזכות הבימוי המיומן והתסריט המעמיק, יוצר כאן מונג'יו חוויה אינטנסיבית, ומשכיל להפעיל את התאים האפורים ואת המצפון של הצופה, ולגרום לו להזדהות עם הדמויות ולהרהר גם כן בשאלות שעומדות בפניהן: האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם שקר לבן וקטן תמיד יוליד שקר גדול וחמור? האם הדבר הנכון הוא להתוות את הדרך לילדיך, או שמא עליך לאפשר להם להתבגר בעצמם ולהחליט לבדם? האם המולדת היא המקום בשבילך, או שהבית הוא המקום שבו מחכות לך יותר אפשרויות? הפסטיבל אמנם אינו מאשר להכניס פופקורן לאולמות, אבל לפחות מפצה על כך במזון למחשבה.
אמנם חסר משהו בסרט כדי להפוך אותו לגדול, מרגש, שלם וקאנוני באמת, אז קבלת הפנים הנלהבת שחיכתה לו כאן נראית לי מעט מוגזמת, ועדיין מדובר בסוגה עילית לכל עניין ודבר. "Graduation" נרכש להפצה בארץ ולבטח יתגלה כאחד מן הסרטים החביבים על המבקרים השנה, וכיוון שהוא קומוניקטיבי ורלוונטי גם לצופים בארץ, סביר שאף יזכה להצלחה קופתית נאה. עד אז, מונג'יו צפוי לקטוף עיטור כלשהו בטקס חלוקת הפרסים של הפסטיבל ביום ראשון הקרוב.
מחיאות הכפיים הנסערות התחלפו בשעות הערב בתגובות מן הצד השני של הסקאלה. השמש שקעה, המסך עלה, ולעיני הקהל נגלה מחזה חולני בשם "The Neon Demon" של ניקולס וינדינג רפן, מי שבזמנו הלהיב את הריביירה עם "דרייב", אבל אז נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא עם "רק אלוהים סולח".
בסרטו החדש, נשאר הבמאי בתוך הביבים, ומראה את המין האנושי בשיא השפל והניוון שלו. ועושה זאת דרך מה שמאז ומעולם היתה המטרה התרבותית הכי קלה עולם הדוגמנות. גיבורתו, אותה מגלמת אל פאנינג, היא תיכוניסטית שעושה את צעדיה הראשונים בתחום. יופיה השמימי מעורר את השתאות הצלמים ואת קנאת המתחרות עמה על תשומת לבם, והדבר מחולל בוקה ומבלוקה.
התפריט כולל סכינאות, סקס פרוורטי מסוגים שונים, כולל עם גופות, וגם אכילת והקאת אברים, אבל הבעיה בסרט אינה חיבתו לגועל נפש. הצרה היא אחרת: עד כמה שווינדינג רפן מנסה כאן לבעוט במוסכמות, בסופו של דבר אין חדש ב"The Neon Demon". פרובוקציה, דוחה ככל שתהיה, מקובלת אם יש בה מקוריות או יצירתיות, אך כאן אנו מקבלים סחורה משומשת: מעין ערבוב של "מלהולנד דרייב", "ניפ/טאק", "ברבור שחור", "מלכות הכיתה", "לימונדה" של ביונסה, "קראש" של קרוננברג ועוד ועוד. המבקרים ברחבי העולם התחרו אמש בטוויטר מי שולף יותר ניים-דרופינג ורפרנסים, וחוץ מלכתוב שזה "'לא כולל שירות על אסיד'", כל קישור אפשרי כבר נעשה.
האלמנט המבריק היחיד בסרט הוא הפסקול האלקטרוני-חלומי שרקח קליף מרטינז, שותפו הקבוע של הבמאי. מעבר לכך, הכל ב"The Neon Demon" בינוני וחבוט, נדוש ושגרתי ובעיקר צפוי לעייפה. צפויות היו גם שריקות הבוז בסוף ההקרנה, אם כי המבקר שצרח "מיירדה" ("חרא") בספרדית הוסיף איזשהו טוויסט, וצפויים היו גם אלה שנהנו לעשות דווקא, ומיהרו להציב עצמם בדעת מיעוט ולהכריז כי מדובר ביצירת מופת גאונית.
תנוחו, כולם. איך נהוג לומר אצלנו? די לקיצוניות משני הצדדים! "The Neon Demon" לא זבלוני ולא גאוני. באמת שזה סתם סרט.
"The Neon Demon" לא יזכה בישראל להפצה מסחרית, אבל גם בטריטוריות בהן זה כן יקרה, הצפייה בו ודאי תוגבל מגיל 18 ומעלה. לעומת זאת, במסגרת הצד "מבט מסוים", הוקרן אמש משהו שגם עוללים יורשו ליהנות ממנו סרט האנימציה "הצב האדום", העוקב בלי דיאלוגים אחר חברות בין הזוחל בשמו הוא נקרא, ומלח שנסחף לאי טרופי מבודד.
מדובר בציון דרך היסטורי. זהו הסרט הראשון של אולפני ג'יבלי היפניים, שנעשה כפרויקט בינלאומי: מעורבים בו מפיקים צרפתיים ובמאי הולנדי, מיקאל דוקוק דה וויט. הנסיבות שונות, וכך גם התוצאה: "הצב האדום" הרבה יותר מלוקק מעבודתיהם הקודמות של המאסטרים מארץ השמש העולה, מי שאחראים ליצירות בסדר הגודל של "השכן שלי טוטורו", "המסע המופלא", "קבר הגחליליות" ואחרים.
האנימציה עצמה מרהיבה כמובן, אבל הסרט כולו דביק
ומתחנן, מעושה ועתיר ניו-אייג' בגרוש וממבו-ג'מבו רוחני. הוא מנסה להיות פיוטי בכל הכוח, אך הצפייה אינה קסומה. נוסף לכך, כיאה לשמו, עלילתו מתקדמת בקצב של צב, כך שהתוצאה בסופו של דבר משעממת ומייגעת.
עם זאת, יש לציין כי מבקרים רבים סברו שמדובר בעוד פואמה מופלאה באנימציה של ג'יבלי, כך שלבטח נשמע רבות על "הצב האדום" במהלך השנה, ולאור רכישתו בידי גוף בסדר הגודל של סוני פיקצ'רס קלאסיק, אלופי המועמדויות לאוסקר, מפיקיו גם יכולים להכין את הטוקסידו לקראת הטקס של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. שיהיה לבריאות.
עד שיגיע הטקס של התחרות הרשמית ביום ראשון, החלו מסגרות הצד של הפסטיבל לחלק אמש את פרסיהן. אמש היה זה תורו של "שבוע המבקרים", ובין הזוכים היה גם "שבוע ויום" של אסף פולונסקי, חביב התקשורת כאן, שקטף מענק מיוחד למען תמיכה בהפצה שלו בצרפת.
האחים ז'אן פייר ולוק דארדן, מן היחידים שזכו פעמיים בדקל הזהב, הפרס הכי חשוב בפסטיבל, טרם צפו ב"שבוע ויום", שכן היו עסוקים בקידום סרטם החדש "הבחורה הלא ידועה", המתמודד בתחרות הרשמית. אז לא היה להם מה להגיד עליו, אבל במהלך שיטוטיי בריביירה תפסתי אותם לשיחה קצרה על נושא כללי יותר: סוגיית החרם התרבותי על ישראל. בכל הקשור לכך, חלוקים השניים לחלוטין על קן לואץ', המתחרה כאן גם כן עם "אני, דניאל בלייק" - שהשניים היו שותפים להפקתו.
"אנחנו אולי בדעת מיעוט, אבל לפעמים המיעוט צודק", אמרו לי היוצרים הבלגים, שסרטם נרכש להפצה בידי יונייטד קינג ונוכל לראותו בארץ במהלך השנה הקרובה. "יש לנו הרבה ביקורת על הממשלה הישראלית, בעיקר עכשיו, אבל חרם תרבותי ואקדמי הוא דבר מחריד, גזעני וחסר היגיון, והאובססיה של אנשים כמו קן לואץ' עם ישראל מוזרה בעינינו. אנחנו חושבים שחייבת לקום מדינה פלסטינית, אבל בשביל שזה יקרה, קודם כל המוסלמים ברחבי העולם חייבים להכיר בקיומה של מדינת ישראל, ולהבין שהיא חייבת להיות מדינה עם רוב יהודי. היהודים חייבים בית, והוא יכול להיות רק בארץ ישראל".