(בסרטון: קטע מ"The Salesman")
יום לאחר שמחיאות הכפיים ל"Graduation" התחלפו בשריקות בוז ל"The Neon Demon", חווה אמש (שישי) פסטיבל קאן תנודה קיצונית נוספת במצב הרוח. אלא שהפעם, הכיוון היה הפוך: גידופים בשעות הבוקר, שירי הלל בערב.
לקימה על רגל שמאל היה אחראי שון פן, ש"The Last Face" פרי עטו ערך אמש את בכורתו העולמית במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל, והתגלה כאחד המתחרים המושמצים בתולדות הריביירה. נדיר למצוא סרטים שאף אחד לא אוהב אותם, אפילו לא בקטע אירוני מודע לעצמו או כדי לעשות דווקא, ונדיר גם להיתקל בכאלה שגורמים לקהל להתפקע מצחוק מלא לעג כבר בכותרות הפתיחה, אך זה בדיוק מה שקרה אתמול.
למעשה, כיוון שכמעט ואין קומדיות בתחרות הרשמית, אמש היתה ההזדמנות הטובה ביותר לראות אנשים מחזיקים את הבטן באולמות ההקרנות. אלא שהכוונות של פן היו אחרות כמובן: "The Last Face" היא מלודרמה רצינית לחלוטין, מלאת פאתוס אפילו, העוקבת אחר אהבתם של רופא ועובדת בארגוני סיוע בינלאומיים, אותם מגלמים חבייר ברדם ושרליז תרון, האקסית של הבמאי, שהקפידה להתעלם ממנו על השטיח האדום.
שתי הדמויות הללו נפגשות במהלך שליחות באפריקה, ומפתחות קשר רומנטי מלא תשוקה, אמוציות ומריבות אוהבים על רקע המלחמות בסודאן, ליבריה וסיירה-לאון. זה נשמע נורא על הנייר, ועל הבד זה מחריד אף יותר, ולרגעים נראה כמו פארודיה שנלקחה מ"רעם טרופי" או משהו בסגנון.
רבים יצאו באמצע במהלך ההקרנה, ואלה שהצליחו לשרוד לא ידעו אם לצחוק או לבכות אז הם צחקו. המבקרים הצרפתיים עשו זאת בקול רם במיוחד, והרימו את התקרה בתגובה לכך שלז'אן רנו יש רק שתי שורות בסרט, אותן הוא אומר במבטא מגוחך, ולעובדה שגם אדל אקסרקופולוס מ"כחול הצבא החם ביותר" מגיחה לשנייה ואז נעלמת, והתפקיד שלה מסתכם בהתבכיינות על כך שאהובה הרופא עזב אותה לטובת אחרת.
בכלל, זהו סרט שוביניסטי להחריד, שלכל הנשים בו יש זכות קיום רק אם הן מאוהבות בגיבור. נוסף לכך הוא גם פטרוני וגזעני, מתמשך ומופרך, ובעיקר מתאפיין בחוסר טעם מן הרגע הראשון ועד האחרון. ההמחשה הטובה ביותר לכך מגיעה במה שתירשם ככל הנראה כסצינת הסקס המביכה של השנה, בה מקיימים הגיבורים יחסי מין בתנוחות שונות ומשונות לצלילי רד הוט צ'ילי פפרז, בשעה שילדים נטבחים מחוץ לחלון.
פן יצר את הסרט כדי לעורר את הקהל המערבי ולגרום לו להתחיל לשאול שאלות על הזוועות באפריקה, אך "The Last Face" אינו תורם דבר לדיון החשוב. בסופו של דבר, התהיות היחידות שיעורר בצופים הן איך לעזאזל קולנוען מוכשר וכוכבים בעלי שם הוציאו תחת ידיהם דבר כזה, ומה חשבו לעצמם מנהלי התחרות הרשמית כשקיבלו אותו לפסטיבל?
לעומת זאת, ברור לחלוטין למה אותם מנהלים אמנותיים הוסיפו לתחרות ברגע האחרון את "The Salesman" של אשגר פרהדי, היוצר האיראני שזכה להכרה בינלאומית לפני ארבע שנים, עת "פרידה" שלו זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. כאן, אין תלונות: מדובר בדרמה משובחת נוספת של אחד הקולנוענים המעניינים והמוכשרים שפועלים כיום, באזורנו ובכלל.
לאחר שאת סרטו הקודם והפחות מצליח, "העבר", צילם פרהדי בצרפת, כאן הוא חזר למולדתו. הבמאי עשה זאת כדי להציג את סיפורם של שחקן ושחקנית, שותפים בחייהם המקצועיים והאישיים, שעורכים חזרות לקראת העלאת "מותו של סוכן", אך הדרמה האמיתית מתרחשת מחוץ לבמה. ההרמוניה ביניהם מתערערת בעקבות תקרית אלימה שלא ברור מה היו הנסיבות לה, והניסיון להבין אותן ולגלות האמת רק מעורר התפתחויות אלימות עוד יותר.
העלילה מתכתבת עם המחזה של ארתור מילר, ומי שמכיר אותו על בוריו ודאי מיטיב להבין את "The Salesman" וליהנות ממנו. אך גם בלי זה, הסרט עובד. נכון, לוקח לו זמן לתפוס, ואמנם הוא בו בזמן לא שונה במיוחד מ"פרידה" ולא מוצלח כמוהו, ועדיין מדובר בעבודה קולנועית עשויה לעילא ובחווית צפייה אינטנסיבית. זה המתמודד היחיד בתחרות הרשמית שבמהלך הקרנתו בריביירה ממש אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.
בקרוב ניתן יהיה לעשות כך גם בארץ, שכן כמו עבודתיו הקודמות של הבמאי ואף שהרשויות במדינתו אולי לא יהיו מרוצות מכך, "The Salesman" נרכש להפצה בישראל ויגיע לאקרנים במהלך השנה הקרובה. עד אז, לאור איכותו והתגובות המעולות, יכול הסרט לראות עצמו מועמד לזכייה כלשהי בטקס חלוקת הפרסים של התחרות הרשמית שיתקיים מחר (ראשון).
בינתיים, החלו כבר לחלק את השלל במסגרות האחרות, וגם הנציגים הכחולים-לבנים קיבלו פרוסות מן העוגה. שלשום, "שבוע ויום" של אסף פולונסקי קטף מענק מיוחד לעידוד הפצתו, ואמש היה זה תור "אנה", סרט הסטודנטים של אור סיני מסם שפיגל, גם הוא בכיכובה של יבגניה דודינה הקמע הרשמי של הקולנוע הישראלי בקאן.
הסרט היפה עוקב אחר יום בחייה של אשה בודדה, ומצליח בזמן קצר הן לשרטט בפנינו דמות, הן לבנות מולנו את עולמה והן להמחיש לנו את מצבה התודעתי והנפשי, שהוא כמובן בבואה למתחולל בקרבם של רבות ורבים. חבר השופטים בראשה של הבמאית היפנית נעמי קוואסה, ש"אן" שלה זוכה כעת לפופולריות על המסכים בארץ, הוקיר את כל זה עד כדי כך שהעניק לסיני את הפרס הראשון בתחרות הסטודנטים, כבוד שלא נפל בחלקו של יוצר ישראלי מאז אלעד קידן עם "המנון" ב-2008.
זה פרס יוקרתי משלוש סיבות: קודם כל, כי מסגרת הסטודנטים נחשבת חלק אינטגרלי לכל דבר מן התחרות הרשמית של הפסטיבל; שנית, כי הוא טומן בחובו מענק נאה בסך 15 אלף יורו; ושלישית, כי משמעות הדבר היא שבבוא היום, סרטה העלילתי הארוך הראשון של סיני יוקרן גם כן בקאן, יהיה מה שיהיה, בדיוק כפי שקרה לקידן, ש"היורד למעלה" שלו הוצג כאן בשנה שעברה. "אני עובדת עכשיו על התסריט לפיצ'ר, והזכייה היא ללא ספק בוסט ענק שתמריץ לי את העבודה", אמרה הבמאית בריאיון לוואלה! תרבות מיד לאחר הכתרתה.
השיחה המלאה עם אור סיני לאחר הזכייה
ולסיום: יום לאחר הפרמיירה של "The Neon Demon", מותחן על תעשיית הדוגמנות פרי עטו של ניקולס וינדינג רפן בכיכובה של אל פאנינג, עדיין משתוללים בריביירה ובטוויטר ויכוחים אם מדובר בטראש או ביצירת מופת. אין הכרעה במחלוקת, אבל על דבר אחד מסכימים כולם: מסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט שהתקיימה אתמול היתה מופע משולח רסן של הבמאי הדני, מי שבעבר יצר גם את "דרייב" הפולחני.
במשך ארבעים דקות, שיחרר היוצר את חרצובות לשונו ושיתף את העיתונאים בשלל אבחנות וחוויות פרועות. לשיא הפורענות הגיע כשנשאל על בן עמו לארס פון טרייר וענה "לארס כבר עשה כל כך הרבה סמים, שלגמרי איבד את זה. בפעם האחרונה שנפגשנו, הוא ביקש לשכב עם אשתי, אבל בסוף הלך ומצא לו זונה אחרת".
הדברים הללו היו תמוהים וחסרי טעם כמו "The Neon Demon" עצמו, אבל אפשר להתנחם בכך שווינדינג רפן לפחות שמר על החוש המוזיקלי שלו. פסקול האלקטרו שרקח קליף מרטינז לסרטו הוא מן החלומיים שנשמעו לאחרונה, ואמש יצא לרשת קטע ראשון מתוכו. חלומות נעימים!