שוערת: האבטחה
הדמויות הבולטות ביותר בפסטיבל לא היו קולנועניות, שחקנים, מפיקות או תסריטאים, אלא אלפי אנשי הביטחון שמילאו את הריביירה. ישראל כץ ודאי היה נהנה לראות כיצד מנהלי האירוע קיצצו את תקציב השמפניה לטובת רובים וגלאי מתכות, ואיך מתחם ההקרנות נראה כמו תשובת העולם הקולנוע לנתב"ג.
הנוכחות המסיבית של חיילים ושוטרים עוררה היסטריה בתקשורת, והיא ככל הנראה הובילה רבים להדיר רגליהם מחגיגת הקולנוע. בעבר, המונים מתושבי הריביירה היו עולים לרגל לקאן כדי להתחכך בכוכבים, אבל השנה הם עשו זאת בכמות מצומצמת בהרבה, ולפי הדיווחים גם הנציגות האמריקאית קטנה בשל החששות.
לכל הפחות, אפשר להגיד שאנשי הביטחון עשו את עבודתם נאמנה, ודאגו להעביר את ההפנינג הקולנועי בלי הפרעות ובלי ליצור תקריות דיפלומטיות כלשהן, למרות בדיקותיהם הפולשניות והמדוקדקות ושלל ההנחיות הדרקוניות. הסיוטים הנוראיים ביותר של מנהלי הפסטיבל לא התגשמו, אבל די היה לבלות בו חמש דקות כדי להיזכר במה שעבר השנה על צרפת ושכנותיה.
מגן שמאלי: קן לואץ'
כבר עשרות שנים נחשב קן לואץ' לסמן השמאלני של עולם סרטי הפסטיבלים ולקולנוען הטוב מבין אנשי השמאל. המעמד הזה התערער מעט בתקופה האחרונה, בשל רצף של עבודות פחות מוצלחות, אבל הבמאי הבריטי חזר לעצמו ולנבחרת הודות ל"אני, דניאל בלייק" פרי עטו, אולי עבודתו המרגשת ביותר מאז להיטיו בתחילת שנות התשעים, והזוכה הראויה בדקל הזהב, הפרס היוקרתי בריביירה.
כוחה של הדרמה הזו בפשטותה. אין בה דבר חוץ מסיפור ואמונה. סיפור על הקשר שנרקם בין אלמן מובטל ואם-חד הורית. אמונה שכל מה שיש להם, כל מה שיש לנו, זה ערבות הדדית. אמון כלשהו בממסד, לעומת זאת, אין פה בכלל, כך שברני סנדרס וג'רמי קורביין ודאי יציבו את "דניאל בלייק" בפסגת סרטי השנה שלהם.
היו בתחרות הרשמית סרטים טובים ומתוחכמים יותר, אבל לא היה בה סרט כה אנושי ורלוונטי. קן לואץ' כבר בן 79, אבל הבעיטות שלו חזקות כאילו היה זאב צעיר שעלה למגרש בפעם הראשונה.
מגנה ימנית: ג'וליה רוברטס
סביר להניח כי בעוד כמה שנים, איש לא יזכור את "מפלצת הכסף", הסרט הבינוני למדי עמו ג'וליה רוברטס הגיעה לקאן, וגם התפקיד שלה בו שולי למדי. אבל לעתים המהפכות החשובות ביותר נולדות בעקבות העבודות הקולנועיות הכי זניחות, וכך אולי יהיה הפעם, שכן השחקנית ניצלה את פרמיירת המותחן הכלכלי בו היא מופיעה כדי להצביע ברגליים, תרתי משמע, נגד התקנות השוביניסטיות של הפסטיבל וקוד הלבוש שלו, המחייב את בנות מינה להתייצב על עקבים לארועים החגיגיים.
לאחר שבמשך עשרות שנים איש לא העז להתמרד, רוברטס הרימה את עקביה כדי לבעוט בישבנם הקפוץ של שרי הטקס, ואז השילה אותם והילכה יחפה על השטיח האדום. במשך 69 מהדורות של הפסטיבל, משום מה נראה לכולם הגיוני שלגברים יהיה נוח יותר להלך בו מאשר לנשים, עד שכוכבת "אשה יפה" הזכירה שחוקים נועדו כדי לשבור אותם.
אז אמנם, צריך להיות ג'וליה רוברטס כדי להרשות זאת לעצמך, אבל אולי בכך היא סללה את המסלול לרבות שיילכו בעקבותיה בשנים הקרובות. חוק העקבים עדיין קיים, אבל הסדרנים המיושנים של הפסטיבל ירימו ידיים ביום בו מאות מוזמנות לפרמיירה יופיעו בנעליים שטוחות.
בלם אחורי: אדם דרייבר
זה תפקיד שדורש גובה, ואדם דרייבר, על ה-1.93 שלו, היה מהשחקנים הגבוהים שנצפו השנה בריביירה ומן הטובים שבהם. התצוגה שלו כאדם הנוהג באוטובוס למחייתו וכותב שירה בזמנו הפנוי ב"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש היא פסגת הקריירה שלו עד כה, והסרט עצמו התגלה כיפה מכל המתמודדים בתחרות הרשמית. כה מכעיס היה לגלות כי חבר השופטים שדד אותו ולא העניק לו אף פרס.
תמיד ידענו שאם ייתנו לדרייבר לגלם נהג, הוא ייקח את כולנו רחוק, וכך אכן קרה. את הדמות שלו כאן, רק ג'ים ג'רמוש יכול לכתוב ורק שחקן כמוהו יכול היה לגלם, ולא בגלל שם משפחתו בלבד. מי עוד מבין האמריקאים בני דורו יכול בימינו לשקף גיבור קולנועי כזה, שפניו יבשות כמדבר אבל נשמתו סוערת כמפל מים? מי עוד חוץ ממנו יכול להעביר מלנכוליה בלי עצב, החמצה בלי חמיצות, ניכור בלי התנשאות?
דרייבר הצליח לעשות את כל זה ולהרים לגבהים את המילים הפואטיות גם כך שכתב ג'רמוש. נדרשו לי שתי צפיות כדי להיכבש בקסמו של "פטרסון", אבל כשזה קרה, הרגשתי שחיי השתנו. זה לא המקום להרחיב עליו, ונעשה זאת כשיוקרן בארץ (עוד לא ברור איפה ומתי זה יקרה), אבל אפשר רק לומר כי בתום הצפייה השנייה, ברגע בו דלקו האורות באולם, הבנתי כי ראיתי זה עתה סרט שילווה אותי לעולם ועד.
בגלל דרייבר, בגלל ג'רמוש ובגלל כל מה שעוד יש בסרט, ויש בו כמעט את כל מה שיכול להיות: טקסט ותמונות, בני אדם וטבע, אבחנה והקשבה, זן והרמוניה, תנועה וקיפאון, שחור ולבן, שתיקה ומוזיקה, נונסנס והיגיון, קרבה וריחוק, וגם בולדוגית בשם נלי, שהלכה לעולמה אחר הצילומים. התצוגה שלה כבולדוג ממין זכר היא אולי הקסם הגדול ביותר בפלא הקולנועי הזה, והסיבה היחידה שלא קיבלה מקום בנבחרת היא שכלבים אינם משחקים כדורגל.
בלם קדמי: שי אביבי
לצד דרייבר נציב בהגנה שחקן לא נמוך נוסף, שי אביבי, שה-1.80 שלו נראים רמים יותר ב"שבוע ויום" של אסף פולונסקי, בו הוא מגלם את דמותו הגמלונית והמחוספסת בה בעת של אב שאיבד את בנו, והסרט מלווה אותו ואת רעייתו ביממה שלאחר השבעה, ומתאר כיצד הם מחפשים תשובה לשאלה שאין לה מענה: איך להתמודד עם החיים אחרי מותו של היקר לך מכל?
שני סרטים עלילתיים ארוכים נוספים תוצרת הארץ הוקרנו בפסטיבל, "עניינים אישיים" של מהא חאג' ו"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין, אך "שבוע ויום" היה היחיד שזכה לתהודה בינלאומית משמעותית ולביקורות משבחות ברחבי העולם. זה קרה הודות לגורמים רבים - ובראשם כישרון הכתיבה של פולונסקי, שעבודת הביכורים שלו היא לבטח רק צעד ראשון בקריירה ארוכה ומבטיחה, וההופעה של אביבי, בתפקיד חייו.
מבקרים שונים בצרפת ובארצות הברית אף הגדילו עשות והדביקו לו את התואר "לארי דיוויד הישראלי". אפשר להתווכח אם ההגדרה המשעשעת הזו היא באמת ההקבלה הנכונה, אבל דבר אחד בטוח: השחקן ניצב כבר כמועמד מוביל לזכות בפרס אופיר, ולסרט עצמו, בזכות היותו כה קומוניקטיבי ונוגע, יש סיכוי לשבור את רצף היצירות המקומיות שזכו להצלחה בפסטיבלים בינלאומיים אבל אז הוקרנו אצלנו בפני אולמות ריקים. בניגוד אליהם, ל"שבוע ויום" בהחלט יש סיכוי להיות להיט בקופות הארץ, ואז זה רשמית יתגלה כאביב של שי אביבי.
קשרית: אור סיני
"שבוע ויום", שנרכש להפצה בשלל טריטוריות ברחבי העולם, זכה גם בפרס בפסטיבל מענק מיוחד לקידום הפצתו בצרפת. מועמד ישראלי אחר שיצא מקאן עם משהו לשים בארון הוא "אנה", סרט הסטודנטים של אור סיני מסם שפיגל בכיכובה של יבגניה דודינה, שכיכבה גם בדרמה הקומית של פולונסקי, ובכך מיצבה עצמית רשמית כקמע של הקולנוע המקומי בריביירה.
במקרה של "אנה", היה זה הפרס הראשון בסקציית הסטודנטים, שהיא בשר מבשרה של התחרות הרשמית, ומעבר לכך ולמענק הכספי הנאה (15 אלף יורו) שהזכייה טומנת בחובה, יש לה משמעות מכריעה נוספת: בבוא היום, יהיה מה שיהיה, מובטח לסיני כי הסרט העלילתי הארוך הראשון שלה יוקרן גם כן בפסטיבל. בדיוק כפי שקרה לאלעד קידן, הזוכה הישראלי הקודם בתואר דומה, שהודות ל"המנון" הסטודנטיאלי זכה להציג בריביירה את "היורד למעלה", עבודת ביכוריו באורך מלא.
כעת נותר רק לחכות (בסבלנות!) לסרט זה של סיני, שכיאה לשם משפחתה, תופסת את מקומו של מספר שבע האגדי של הפועל תל אביב במרכז השדה, ובוודאי תמשיך לשחק חלק משמעותי בעשייה הקולנועית הישראלית.
קשר: קסבייה דולן
גיל 27 הוא בדרך כלל הזמן שבו אמנים מתים בטרם עת. ילד הפלא הקוויבקי קסבייה דולן העדיף לנצל אותו כדי לזכות בגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, וזאת שנתיים לאחר שקטף בו את פרס חבר השופטים, השלישי בחשיבותו. בקצב הזה, כשיהיה בן 12 כבר יתכבד בדקל הזהב.
הנצחון של דולן השנה היה כפול ומכופל, כיוון שהוא אילץ את המבקרים ברחבי תבל לאכול את הנייר עליו גידפו את סרטו החדש, "זה רק סוף העולם". התקשורת תיעבה את הדרמה המשפחתית הזו, אבל לא רק עיתונאים מסתובבים בריביירה אלא גם מפיצים, אוצרי פסטיבלים, יוצרים אחרים וכדומה, ומכמה מהם שמעתי דווקא כי מדובר לטעמם ביצירת מופת מסעירה. גם חבר השופטים, התברר בסופו של דבר, היה שותף לדעה זו.
במהלך השנה יופץ הסרט בישראל, ואז הצופים בארץ יוכלו להכריע במחלוקת. בינתיים, דבר אחד בטוח: לקולנוען שמשלב באותו פסקול את גריימז, פואלז ו"נומה נומה היי", מגיע כל פרס שבעולם.
קשרית: אנדריאה ארנולד
פסקול מדהים עוד יותר היה ב"דבש אמריקאי" של אנדריאה ארנולד, שלפני הפסטיבל הוזכר כפייבוריט לדקל הזהב אבל בסופו של דבר הסתפק בפרס חבר השופטים. גם זה היה יותר מדי בעיני המבקרים, שהעניקו לסרט קבלת פנים פושרת והעדיפו על פניו מתמודדים אחרים בתחרות.
ואמנם, שלל פגמים מחלישים את סרט המסע וההתבגרות הזה, שנמרח על פני כמעט שלוש שעות, ולא יהיה זה פלא אם לפני הפצתו הקרובה בארץ יורידו ממנו גלגל או שניים ויתקינו גרסה הדוקה ומקוצרת יותר. אך יש לו גם הרבה מעלות, כוח ועוצמה, וגם שבוע וחצי לאחר הצפייה, אני נזכר בו ומהרהר בו. טוב שחבר השופטים לא נתן לו לצאת מהריביירה בידיים ריקות.
בזכות עבודת הבימוי של ארנולד, שיוצרת כמה דימויים בלתי נשכחים; בזכות התצוגה המהממת של סשה ליין חסרת הניסיון בתפקיד הראשי; וגם כן כמובן בזכות המוזיקה. גם למי שמשלבת באותו סרט את ריהאנה, ליידי אנטבלום, קווין גייטס, ראורי וברוס ספרינגסטין מגיע כל פרס שבעולם.
קשר: כריסטיאן מונג'יו
לא פעם חבר השופטים מחליט לחלק את אחד הפרסים בין השניים. כך קרה גם השנה, עת העיטור לבמאי המצטיין ניתן הן לאוליבייה אסיאס הצרפתי על "Personal Shopper" דובר האנגלית ולכריסטיאן מונג'יו הרומני על "Graduation", דרמה המתארת כיצד תקרית אלימה מערערת חיי משפחה וחושפת את השחיתות בה ובמדינה בה היא חיה בכלל.
שני הבמאים קיבלו את הכבוד בקונטקסט שונה לחלוטין: סרטו של אסיאס היה מן המושמצים בפסטיבל, כך שזכייתו עוררה תדהמה ואכזבה, ואילו מונג'יו, מי שכבר קיבל בעבר את דקל הזהב "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" היה פייבוריט לאורך כל הדרך.
התלונה היחידה בתקשורת היתה על כך שמונג'יו לא קטף שוב את הדקל. אך גם בלעדיו, מונג'יו ביסס ב-"Graduation"' האינטנסיבי ומעורר המחשבה את מעמדו כאחד הקולנוענים הנבונים והמיומנים שפועלים היום, וביצר את הסטטוס של התעשייה הרומנית כאחת המובילות באירופה. במידה מסוימת, גם אם לא רשמית, הוא חלק את הפרס לא רק עם אסיאס אלא גם עם בן עמו כריסטי פויו, ש"סיירה-נבדה" האפי שלו התמודד אף הוא בתחרות הרשמית וזכה לביקורות מעולות, אבל ככל הנראה היה ארוך, קדחתני ופטפטני מדי לחבר השופטים.
חלוץ: אסגר פרהדי
לאחר שקטף בתחילת העשור את דב הזהב בפסטיבל ברלין ואת האוסקר הודות ל"פרידה" שלו (על חשבון "הערת שוליים" הישראלי, כזכור) לקח התסריטאי-במאי האיראני אסגר פרהדי צעד אחורה לפני שלוש שנים, עת "העבר", הסרט הראשון שצילם בצרפת ובשפה הצרפתית, נחל כישלון. השנה, הוא חזר למולדתו וגם לעצמו: "The Salesman" התגלה כיחיד שיצא מהריביירה עם לא פחות משני פרסים: הן לתסריט והן לעבודת המשחק של שאהאב חוסייני.
כמו "Graduation" ורבים מן המתמודדים בפסטיבל, גם דרמה זו מתארת איך תקרית אלימה מערערת הרמוניה של משפחה, ואפשר להתווכח עד מחר אם היא דומה מדי ל"פרידה" ואם היא אכן פחות טובה ממנה. מה שבטוח, פרהדי המחיש בה איזה יוצר מחונן הוא, וחשוב מכך החזיר לעצמו את המוג'ו. אם גם הפעם ישראל תתמודד מולו בפרסי האקדמיה האמריקאית, שוב אין לנו סיכוי.
חלוצה: מריאן אדה
הגרמניה הכישרונית, יוצרת הדרמה הקומית "טוני ארדמן", היתה בה בעת המנצחת והמפסידה הגדולה של הפסטיבל. מפסידה, כי לאחר שהתקשורת פימפמה את סרטה מערב בכורתו ועד טקס הפרסים, והעיתונאים בני עמה אף הגדילו עשות והכינו את הבמות בפאריזר פלאץ, בסופו של דבר היא לא זכתה לא בדקל הזהב ולא בפרס ניחומים כלשהו.
מנצחת, כי סרטה על יחסים בין אב לבתו הוכתר על ידי התקשורת הבינלאומית כטוב מבין המתמודדים בתחרות הרשמית, עורר הדים בינלאומיים, נמכר לשלל טריטוריות וכיוצא בכך (אם כי עוד לא ברור מתי ואיפה יוקרן אצלנו), ואת זה אי אפשר לקחת ממנו.
אז אמנם, חבר השופטים בחר להתעלם מ"טוני ארדמן". אולי כי זה בדרך כלל דינן של קומדיות ואולי כי לפי השמועות, הוא פשוט לא נשא חן בעיני מי שישב בראשו, ג'ורג' מילר, אך גם מכך הסרט יצא מרווח: הזעם שהדרתו עוררה בתקשורת רק מוכיח עד כמה אוהבים אותו.
לא מעט סרטים זכו בפרסים חשובים אך אז שקעו בתהום הנשייה כך למשל קרה לזוכה דקל הזהב בשנה שעברה, "דיפאן". לעומת זאת, רבים לא נהנו מהכרה בזמן אמת, אבל זה לא מנע מהם בסופו של דבר מושב של זהב בפנתיאון הקולנועי, ואין ספק שכך יהיה גם במקרה של "טוני ארדמן", יצירת מופת מדהימה וחד-פעמית שהעלתה את הקהל בריביירה על רכבת הרים של צחוק ודמעות. הצפייה בה השלימה מבחינתי את אחד הפסטיבלים האיכותיים והמוצלחים שהייתי בהם. שלושה סרטים שגרמו לי לבכות ורק אחד שנרדמתי בו לכך לא ציפיתי גם בחלומותי הוורודים ביותר!
ספסל המחליפות והמחליפים
איגי פופ הגיע לקאן לרגל בכורת "Gimme Danger", הדוקו שג'ים ג'רמוש ביים עליו, ונכנס להיסטוריה כאחד האנשים הכי מגניבים שאי פעם הסתובבו בריביירה.
איזבל הופר וסוניה בראגה בשנה שלשם שינוי היתה מלאה דמויות נשיות מעניינות, שתי השחקניות הוותיקות הפליאו במיוחד בתצוגות פנומנליות. הופר הצרפתייה עשתה זאת ב"Elle" ובראגה הברזילאית ב"אקווריוס", עוד שני סרטים שההתעלמות מהם עוררה מחאה
אמזון סטודיוס הכוח החדש בתעשיית הקולנוע העולמית תקע יתד בקאן, עם מעורבות בכמה מן הסרטים הבולטים שהוקרנו בפסטיבל, למשל "פטרסון", "קפה סוסייטי" של וודי אלן, "העי"ג" של סטיבן ספילברג ואחרים. אולי לא רחוק היום בו הזוכה בדקל הזהב יהיה זמין לצפייה אונליין מיד בתום טקס חלוקת הפרסים.
רובי ראיין הצלם הבריטי הנפלא, שכבר היה אחראי בעבר ל"Slow West", "מחוץ למים" ועוד כמה חוויות ויזואליות, תרם השנה את כישרונו גם לשני סרטים שונים עד מאוד זה מזה, "דבש אמריקאי" ו"אני, דניאל בלייק", שהדבר המשותף היחיד להם הוא כי שניהם זכו בפרסים החשובים
קולנוע לב הימרו נכון ופגעו. כמעט כל הסרטים שרכשו עוד לפני תחילת הפסטיבל, התגלו כמנצחים הגדולים שלו. "דניאל בלייק", "זה רק סוף העולם", "דבש אמריקאי", "Graduation" ו"The Salesman" שכבר הוזכרו כאן, וגם "קפטן פנטסטיק", זוכה פרס הבימוי במסגרת הצד "מבט מסוים", וזאת לצד "קפה סוסייטי", "חולייטה" של אלמודובר ואחרים כולם יוקרנו במהלך השנה הקרובה ברשת בתי הקולנוע לב. הפסטיבל הסתיים שלשום בקאן, אבל מבחינת הצופים בארץ, הוא רק יוצא לדרך.