וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכל נשאר במשפחה: "כל מה שלא סיפרתי" יערער וידביק אתכם לכיסא

29.5.2016 / 0:53

ספר הביכורים של סלסט אינג עוסק במשפחה לא מתפקדת שמתפוררת לאחר שאחת מבנות המשפחה מתה. ולמרות שהתחושה שמלווה את הקריאה היא של מועקה שהולכת ומעמיקה, הספר קריא וקולח להפתיע

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת "כל מה שלא סיפרתי"/מערכת וואלה!, צילום מסך
כריכת הספר נראית כמבשרת על רומן רומנטי קליל ונחמד. אלא שהאמת לא היתה יכולה להיות רחוקה יותר

כריכת המהדורה העברית של "כל מה שלא סיפרתי", ספרה הראשון – והיחיד לעת עתה – של סלסט אינג, שהתפרסם במקור ב-2014 ולאחרונה ראה אור בהוצאת תמיר סנדיק, עלולה ליצור רושם מוטעה. הרקע הכחול והנעים, תמונת הרגליים הנשיות המשכשכות באגם צלול, ובעיקר גופן כתב היד האוורירי, נראים כמבשרים על רומן רומנטי קליל ונחמד. אלא שהאמת לא היתה יכולה להיות רחוקה יותר. "כל מה שלא סיפרתי" הוא אכן ספר מרגש, אבל גם קודר ומדכא, אודות מוות מיותר, חיים מבוזבזים ותא משפחתי חונק ובלתי אפשרי.

המחברת ממאנת להעניק לקוראיה ולו רגע אחד של אופטימיות, ופותחת את הספר במילים "לידיה מתה". לידיה לי היא נערה בת שש עשרה ששרידי גופתה נמשים מן האגם הסמוך לביתה ימים אחדים לאחר היעלמה, באביב של שנת 1977. היא הבת האמצעית והמועדפת במשפחה בת חמש נפשות שחיה בעיירת קולג' קטנה וחסרת ייחוד באוהיו. לכאורה מדובר במשפחה מושלמת – אב מרצה בקולג' עם קביעות, אם עקרת בית מסורה ושלושה ילדים מנומסים ומוצלחים. אלא שלמעשה, קשה לדמיין תא משפחתי מתפקד פחות מזה של משפחת לי, הסגורה ומסוגרת בתוך עצמה, ללא כל קרובים או חברים, שכל אחד מילדיה חי חיים עצובים, בודדים ומוחמצים, משתוקק בסתר לדברים שלעולם לא יהיו שלו, ומעמיד פנים שהכול בסדר כדי לא לפגוע בשיווי המשקל העדין והשברירי שמחזיק, איכשהו, את המשפחה הזו ביחד.

עד למותה לידיה היתה המרכז הבלתי מעורער של בית לי – הבת האהובה, המוכשרת והפופולרית, שעליה משליכים הוריה את כל יהבם תוך התעלמות כמעט מופגנת משני אחיה, ושבאמצעותה הם מבקשים לפצות על האכזבות הגדולות של חייהם. האב, ג'יימס לי, הוא בן למהגרים סינים עניים, שעל אף לימודיו באוניברסיטת הרווארד מעולם לא הצליח להשתחרר מתסביכי הנחיתות שרודפים אותו מאז ילדותו. ניסיונותיו להיטמע בחברה נכשלים מכיוון שהוא נעדר כישורים חברתיים בסיסיים, ודעות קדומות וגזענות מלוות אותו בכל אשר ילך. משאת נפשו היא למנוע גורל דומה מבתו האהובה, וההתעניינות החונקת שלו בחייה החברתיים היא על גבול האובססיה. מרילין, רעייתו, היא בת יחידה לעקרת בית קרתנית שפסגת שאיפותיה היתה לאפות עוגה מוצלחת, ושניתקה עם מרילין קשר לאחר שזו נישאה לגבר ממוצא אסיאתי. חלומה הגדול היה להפוך לרופאה, אבל לאחר הלידה הראשונה היא נכנעה למוסכמות התקופה, פרשה מהלימודים והתמסרה למשק הבית ולטיפול בילדים. כפיצוי על כך היא דוחפת את בתה להצטיין בלימודיה שלה, רושמת אותה לקורסי העשרה מתישים, אוסרת עליה לצאת עם בנים, ומלעיטה אותה בספרי מדע משמימים ובביוגרפיות יבשושיות של מדעניות פורצות דרך. ניית, האח הבכור, הוא נער רגיש ומוכשר שכמו אביו סובל מליקויים חברתיים, ושהוריו אינם מגלים כל עניין בתוכניותיו ובהישגיו אלא מתמקדים אך ורק באחותו לידיה. ומצבו של ניית עוד טוב לעומת זה של האנה, בת הזקונים המתוקה והנוגעת ללב, ילדה לא מתוכננת ולא אהובה שהוריה ואחיה מתייחסים אליה כאל מטרד, ושנוהגת לאסוף חפצים שאיש מבני משפחתה אינו רוצה בהם, כמוה.

seperator
על אף היותו כה עצוב ומעציב, "כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר קריא וקולח להפתיע. בין היתר בזכות הכתיבה העדינה והמדויקת של אינג

ועם כל זאת, את הפרס הראשון בתחרות האומללות קוטפת לא אחרת מאשר לידיה עצמה, שבחייה הקצרים הספיקה ללמוד שתשומת הלב האינסופית שמופנית כלפיה "מגיעה עם ציפיות שצונחות עליך כמו שלג, ושוקעות עליך ומוחצות אותך תחת כובד משקלן" (עמ' 247). לידיה סובלת מחרדת נטישה ומתאמצת ללא הרף ל?רצות את הוריה ולעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהם מציבים לה על מנת שלא לאבד את אהבתם. אלא שהמאמצים האלה מבוססים על שקרים – את ההצטיינות בלימודים היא משיגה באמצעות העתקה במבחנים, וכשהיא מקשקשת לכאורה עם חברותיה בטלפון היא למעשה מדברת אל שפופרת אילמת. בשבועות שלפני מותה, כאשר היא מבינה שאחיה עומד לעזוב לקולג' ולהשאיר אותה לבד בבית המשפחה הבודד והעצוב, היא מתחילה לצאת בחשאי עם נער מפוקפק ומבוגר ממנה. באחת הסצנות קורעות הלב בספר נחשפת העמדת הפנים הזו, כאשר אמה של לידיה, המחפשת רמזים על גורלה של בתה הנעדרת, פותחת את היומנים שהקפידה לקנות לה בכל שנה מגיל צעיר, רק כדי לגלות שכולם ריקים לגמרי, ושלמעשה היא לא יודעת דבר על עולמה הפנימי של הבת.

לא פשוט לקרוא את היצירה הזו. התחושה שמלווה את הקריאה היא של מועקה שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמת העלילה שכוללת רצף של רגעים קשים, מאכזבים או מכמירי לב, שאינם נובעים מאכזריות או מכוונת זדון אלא דווקא להיפך, מתוך אהבה או כוונה ל?רצות, מה שרק הופך אותם למתסכלים יותר. שרשרת של החמצות שכפי שמרמז שמו של הספר, היו יכולות להיחסך לו רק היו גיבוריו מדברים זה עם זה באמת. ודווקא כאשר נפתרת תעלומת מותה של לידיה, ברגע שאמור להעניק לפחות את הסיפוק שבפיתרון (המפתיע) של החידה שניצבת בבסיס היצירה, הופכת משקולת המועקה לפסנתר, סדן וכספת שינחתו לכם בכוח על הלב וירסקו אותו לרסיסים.

עלילת הספר קופצת ללא הרף קדימה ואחורה בזמן, ומתארת במקביל את ההיסטוריה הרחוקה של משפחת לי, את השבועות והימים שקדמו למותה של לידיה, ואת התפרקותה של המשפחה בימים שלאחר ההלוויה. היא נמסרת מנקודת מבטם של חמשת בני המשפחה, ועוסקת לא מעט בשאלת זהותם האתנית. לידיה וניית הם התלמידים הלא-לבנים היחידים בתיכון של העיירה, מה שלא בדיוק מסייע להם להשתלב מבחינה חברתית. ג'יימס חי בצל רגשות האשם על כך שהוא מנע ממרילין את החיים הנורמליים שהיתה זוכה להם, לדעתו, לו רק נישאה לגבר לבן. במקביל לכך הוא נוטר לה טינה סודית על כך שמעולם לא חשה את השונו?ת שהיא מנת חלקם של יתר בני המשפחה, ואת הלעג והחשד שמופנים אליהם בכל מקום. לידיה אמנם הצליחה לרמות את הגנטיקה ולרשת את עיניה הכחולות של אמה, מה שמגביר את אהבתו של אביה כלפיה, אבל גם כך הזרות שלה מלווה אותה בכל רגע של חייה באמריקה הלבנה. "לפעמים אתה כמעט שוכח שאתה לא נראה כמו כולם," היא מספרת לחבר שלה, "לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר. וכשאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו שאחרים רואים אותך, אתה נזכר כל פעם מחדש" (עמ' 182-181).

על אף היותו כה עצוב ומעציב, "כל מה שלא סיפרתי" הוא ספר קריא וקולח להפתיע. זאת בזכות הכתיבה העדינה והמדויקת של אינג, האהדה הבסיסית שמעוררת כל אחת מדמויותיה, נטייתה למצוא רסיסים של יופי גם במצבים המדכאים ביותר, אהבת האדם שלה, וגם האלמנט הבלשי של הרומן – החתירה ההדרגתית לקראת פיתרון חידת מותה של לידיה, שהולך ומתברר כמסובך ומורכב יותר מכפי שנראה בתחילה. המעלות האלה, שבגרסה העברית יש להוסיף אליהן גם את התרגום המשובח של נעה שביט, הופכות את "כל מה שלא סיפרתי" ליצירה חזקה, מרשימה, מערערת ומאוד אנושית.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
seperator

"כל מה שלא סיפרתי" / סלסט אינג. מאנגלית: נעה שביט. הוצאת תמיר סנדיק. 277 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully