וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כהוא זה: "כולם רוצים את זה" הוא קומדיה שטופת הורמונים אך זניחה למדי

29.5.2016 / 0:53

אחרי "התבגרות", ריצ'רד לינקלייטר חוזר עם "כולם רוצים את זה", אבל אלא אם ממש בוער לכם לדעת איך היה עולם בייסבול הקולג'ים בארצות הברית של תחילת האייטיז, מדובר בסרט קטן ודי חסר משמעות

יח"צ - חד פעמי

"כולם רוצים את זה" עלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, ושוחר הקולנוע נדרש לצבוט את עצמו כדי לוודא שזה אכן קרה. על פניו הוא נראה בדיוק כאחד מאותם סרטים שהמפיצים המקומיים גונזים בלי לחשוב פעמיים. עלילתו עוקבת אחר כוכבני בייסבול שמצטרפים לקולג', ולכן טבעי היה שידביקו עליו תווית "לשים בצד! זה אמריקאי מדי לקהל הישראלי". גם כדור בסיס, גם תרבות קולג'ים – רק זמרי קאנטרי חסרים פה, אבל אפילו בלעדיהם הסרט הזה צבוע בכוכבים ובפסים כמו פאי תפוחים והג'ינס של ברוס ספרינגסטין.

לכן, בנסיבות רגילות אכן היו גונזים אותו כאן, וסביר להניח שהוא הופץ בסופו של דבר רק מסיבה אחת: חתום עליו ריצ'רד לינקלייטר, מי שגלגל לפתחנו לפני שנתיים את "התבגרות", מן הסרטים המדוברים, הגדולים והמדוברים של העשור, והודות לו זכה למעמד של יוצר שאי אפשר להתעלם מכל צעד חדש שלו, לפחות בינתיים.

במובן מסוים, "כולם רוצים את זה" הוא גם סוג של המשך ל"התבגרות", שכן הסיפור בו מתחיל בנקודה בה הסתיים הסרט הקודם של לינקלייטר: בימים שלפני תחילת הקולג', כשהמצטרפים הטריים, הפרשמנים, מגיעים למקום ויוצאים להריח את השטח.

אך בכך תם הדמיון, שכן בעוד ל"התבגרות" היו ממדים אפיים, "כולם רוצים את זה" הוא סרט מינורי במכוון. אם בעבודתו הקודמת הגיש לנו לינקלייטר מילקשייק עם חמאת בוטנים ושוקולד, כאן הוא מעניק לנו שלוק מקולה, לא יותר.

לכן, כפי שלינקלייטר בעצמו הכריז, "כולם רוצים את זה" קרוב יותר ברוחו ל"טריפ נעורים" הפולחני שלו משנות התשעים. כמוהו, גם הוא קטן, צנוע וחסר יומרות, ובדומה לו, גם כאן התוצאה מתגלה כקומדיה שטופת הורמונים, על צעירים שמחפשים רק דבר אחד: ה"זה" שבשם הסרט מתייחס למילה אחרת שמתחילה באות ז'.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
שוביניסטי להחריד. מתוך "כולם רוצים את זה"/מערכת וואלה!, צילום מסך
הערך האמנותי של "כולם רוצים את זה" מועט למדי. אין בו דרמה, אין קונפליקטים, אין רגש, אין עוקץ ואין אירוניה

ההבדל הוא ש"טריפ נעורים" עקב אחר נערים ביום האחרון של לימודיהם התיכוניים, אי שם בשנת 1976, וכאן יש לנו עסק עם תלמידי קולג', והשנה היא 1980. זאת אפשר להבין מהפסקול, הכולל את מיטב האמנים שהתנגו בפאבים אמריקאים בתחילת האייטיז: בלונדי, המכוניות, פט בנטאר ואחרים.

הפתעות מוזיקליות, אם כך, לא תמצאו כאן, וגם לא תפניות עלילתיות. למעשה, אפשר אף לומר כי ל"כולם רוצים את זה" אין עלילה, וייאמר לזכותו של לינקלייטר כי לא נראה שהוא חיפש אחת. מטרתו אינה לספר סיפור, אלא לעשות שני דברים אחרים.

קודם כל, את הדבר שתמיד אפיין את יצירתו: ללכוד רגע כה קטן, עד שנראה כי אפשר יהיה לתפוס אותו. ב"לפני הזריחה" שלו מ-1995, למשל, היו אלה שעות הבילוי המעטות של שני צעירים מלאומים שונים, שנפגשו במקרה בעת נסיעה ברכבת אירופאית ובתום הלילה ייפרדו דרכיהם שנית. ב"כולם רוצים את זה", זו התקופה הקצרה שלפני תחילת הלימודים הרשמית בקולג' - שעת דמדומים, תחנת מעבר בין נקודות הציון החשובות באמת בחיים, אתנחתא אחרונה לחולמים בהקיץ.

הדבר השני הוא להעביר אווירה ולתת תחושה של זמן ומקום. במקרה זה, מדובר בעולם הקולג'ים האמריקאי של שנות השמונים, ולינקלייטר מיטיב להמחיש עד כמה הדברים אז היו שונים מאשר היום. אין טיפה של פוליטקלי-קורקט במציאות אותה מתאר הבמאי. הגיבורים, כמעט כולם לבנים פרוטסטנטיים, אינם מתנהלים לפי ערכים ליברליים מודרניים, אלא בקלות דעת, חוסר מודעות מוחלט ושוביניזם וולגרי. היוצר לא תופס מרחק ומביט בהם מאיזושהי פרספקטיבה, אלא פשוט מביא את ההתרחשויות כהוויתם, בלי טיפה של ביקורתיות.

בגלל כל אלה, הערך האמנותי של "כולם רוצים את זה" מועט למדי. אין בו דרמה, אין קונפליקטים, אין רגש, אין עוקץ ואין אירוניה. נוסף לכך, אם בסרטים קטנים קודמים שלו הצליח איכשהו לינקלייטר להמחיש את הבלתי ניתן להמחשה ולהראות איזה כוח קסום וטרגי יש לזמן, המשאב הכי חשוב והכי מתכלה במהרה, כאן הדבר אינו עולה בידיו. במקרה זה, המינוריות אינה נכס אלא עול.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה
כולם רוצים את זה.
בן אפלק ומת'יו מקונוהיי הבאים? מתוך "כולם רוצים את זה"

כל מה שנותר, לפיכך, הוא הממד הסוציולוגי-היסטורי. "כולם רוצים את זה" כן מצליח למצב את עצמו כקפסולת זמן של עולם בייסבול הקולג'ים באמריקה של תחילת האייטיז – היבט אזוטרי למדי אמנם, אבל אם מישהו השתוקק אי פעם לדעת איך היו אז הדברים, לינקלייטר משרטט כאן דיוקן שעושה רושם מדוקדק ומשכנע.

ערך נוסף שבכל זאת יש לסרט: גלריה עשירה של שחקנים צעירים ואלמוניים, ובראשם בלייק ג'נר וזואי דויטש, שמעצבים שורה של דמויות סימפטיות, מאפשרים לצפייה לעבור בנעימים גם בלי להותיר חותם, וחשוב מכל מבחינתם – משאירים כרטיסי ביקור מבטיחים.

"טריפ נעורים" הוציא בזמנו לדרך את הקריירות של מת'יו מקונוהיי, בן אפלק ואחרים, ובהחלט ייתכן שתהליך דומה יתחולל גם הפעם. "כולם רוצים את זה" הוא לא סרט משמעותי במיוחד, אבל אולי בכל זאת ייכנס לדברי ימי הוליווד כמי שהוליד דור חדש של שחקנים מובילים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully