נושאים חמים

טעון קיפוח 83: דדי דדון ימצה את עצמו בקרוב

דיקלה ודודו טסה משגרים שני שירים חדשים מצוינים שמבהירים מדוע הם בצמרת, חנן בן ארי מעט נוסחתי ודדי דדון, ובכן, עושה בלאגן ברודוס. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
בימוי, צילום ועריכה: שמעון שושן, עוזר הפקה: נדב עוקב, שחקן: מאיר תמם, סטיינלינג: חזן צוקרמן

דיקלה - "הוא כותב לי מאמי" (3:59)

בהיעדר יכולת כתיבה שמצדיקה את היותה סמן איכות בשכונתנו המקופחת, דיקלה חייבת להציג בשיריה לחן וביצוע מנצחים כדי לשמר את מעמדה במועדון האקסקלוסיבי של האינדי המזרחי - זה שבן אל תבורי וסטטיק, לדוגמה, לא עוברים בו סלקציה (וחנן בן ארי, שתיכף ניגע בו, מתגנב אליו מהדלת האחורית).

נראה שדיקלה מודעת לכך, שכן שלושה אנשים חתומים על הלחן בסינגל הבכורה של אלבומה השני (דיקלה, יפתח שחף ורוני בראון - מנכ"ל "הליקון", הלייבל בו היא מוחתמת) וארבעה (!) חתומים על ההפקה המוזיקלית (השלושה הנ"ל וגיל פלדמן) - כאילו כדי להבטיח תוצאה טובה ולוודא שדיקלה, פרח נדיר שכמותה, לא תאבד גובה.

ההבטחה מתקיימת. "הוא כותב לי מאמי" מהווה תצוגת תכלית מרשימה, מהדהדת, של עצבות, העצמה, חולשה וכוח. דיקלה מרטיבה את העין בבית, מפוצצת את הלב בפזמון ומותירה אחריה, עם סיום השיר, לחן וקול שאי אפשר להפסיק להריץ בראש, חזור והרץ.

אילולא הטקסט העני בדימויים ובאטרקציות לשוניות ("הבטחת שנעבור יחדיו את הנהר / אל תגידי לי שאת לא מוכנה להקשיב לי / אל תגידי לי שזה נגמר"), שמונע מהקתרזיס להיות פיצוץ אטומי, ואילולא הפער המוגזם, האירוויזיוני, בין העיבוד הצנוע והרך בבית לזה הגדול והמצועצע בפזמון, זה היה שיר מושלם.
מצד שני, גם ככה, כמו שזה עכשיו, אפשר בהחלט להבין מדוע דיקלה מבואסת על ההוא שכותב לה "מאמי". היא לא מאמי. היא מלכת האינדי המזרחי של ישראל. והיא נכנסת כעת, בזכות השיר המצוין הזה, לתקופת כהונה נוספת.

(ארבעה כוכבים)

חנן בן ארי - "למה לנו לרדוף" (2:54)

אחרי שהצליח לגרום לנו להאמין, בעזרת סלוגן משגע וגרוב מנענע, שהחיים שלנו תותים, חנן בן ארי לא לוקח סיכונים מיותרים: הסינגל החדש שלו כאילו ממשיך מבחינה נרטיבית את הלהיט "החיים שלנו תותים" (ולכן) "למה לנו לרדוף אחרי הזנב של עצמנו" - אבל בעצם חוזר על אותו רעיון ועושה זאת באותו טון ופחות או יותר באותה דרך.

בן ארי שוב מציג נטייה לפלורליזם סגנוני (במקרה זה: רוק חסידי פוגש רגאטון, פוגש גיטרות איריות פוגשות כלי נשיפה בלקניים פוגשים אווירה של חאפלה ים-תיכונית), שוב עושה שימוש היפ הופי, יהיר משהו, בגוף ראשון רבים, ושוב מנסה לגרום לאלה מבינינו שקצת פחות בעניין של הקב"ה להשלים עם המציאות ולשמוח בחלקנו. כלומר, להאמין באלוהים.
גם כאן, כמו שם, בן ארי משחק עם הקונספט הריתמי והמצלולי של משפטים בני שתיים עד ארבע מלים, קו הפרדה ומילת סיכום. ב"החיים שלנו תותים" זה היה "שעות של תור בדואר - קשה / "קשה לגמור פה תואר - קשה" וכו'. ב"למה לנו לרדוף" זה "אדם לעמל - יולד / הכסף לא בא - לבד / אדם לעולם - ירד / וימשיך לעבוד - לעד".

כבר עכשיו, אם כן, חמישה חודשים בלבד אחרי שהילד המוכשר אל חיינו חדר, אפשר להתחיל לדבר עליו במושגים של נטייה לנוסחתיות - אבל זה יהיה, אולי, מעט קטנוני: נוסחתיות היא עניין מובן מאליו בין גבולות הפופ הים-תיכוני, כמו בין גבולותיו של כל פופ - בייחוד נוכח העובדה שהמוזיקה של בן ארי מרחיבה מאוד את הגבולות האלה מבחינה אסתטית.

השאלה היא רק מה הלב מרגיש בנוגע לחומר המהוקצע והמלהיב שבן ארי מפיץ בקרבנו. האם הוא בכלל מרגיש משהו? נדמה שכן, אבל בעצימות נמוכה למדי. הראש מתנועע, הידיים מונפות אל על, האדרנלין גואה, אבל הלב, כמו הים בשרב, סערות אין בו וגם לא סודות. הוא לא ממש חלק מהמסיבה הזאת.

נכון לעכשיו, אחרי שני סינגלים דומים למדי, נראה שהמוזיקה של בן ארי - אינטליגנטית, משמחת, סוחפת, מעודכנת ויראת שמיים ככל שתהיה - מסתפקת באוורור החושים ולא מנסה, או מנסה ולא מצליחה, לעקוף אותם ולחדור ללב, או לכל הפחות לתקוע אגרוף הגון בבטן. אפשר להזדהות עם המחאה המובלעת בהם (ומושתקת בעזרת פיתרון ברסלבי שחוק), אפשר גם לרקוד את זה, אבל קשה להרגיש את זה. במיוחד בסינגל הזה, נטול הברק, המחץ והתותים.

(שלושה כוכבים)

דודו טסה - "הגולה" (3:46)

הגלות שדודו טסה חש פה, בשיר הנושא מתוך אלבומו המתקרב, נוגעת, כפי שעולה מהטקסט (של טסה וגלעד כהנא), לעניינים רומנטיים ("מי היה מאמין שדווקא אני זה / ככה סתם אפול / הפיתוי הקטן שהפך לענק / והוריד אותי לשאול"), אבל אפשר אולי לייחס אותה גם להתכתבות עם חייו המקבילים, בבגדד, עם דודו וסבו, האחים אל-כוויייתי - כלומר, באולפן, עם רוחותיהם, במהלך עבודה על האלבומים של טסה והכווייתים.

נשמע שיש בשיר היפה הזה דיאלוג מסוים, תת-קרקעי, בין שני הפרוייקטים המוזיקליים של טסה - אלבומי הסולו והאלבומים עם הכווייתים - והתוצאה היא יצירה שלמה, חזקה ומשכנעת.
עד כה נדמה היה שטסה מקפיד על הפרדה בין שני העולמות, תוך הקצאת משאבים נפרדים לכל אחד מהם: עומק רגשי לאלבומי הסולו ותחכום אמנותי לכווייתים, עיבודי סינת'פופ וגל חדש לאלבומי הסולו וניסיון לשמר את רוח הצלילים העיראקיים באלבומי הכווייתים.

זה גרם לכך שאלבומי הסולו שלו ריגשו יותר ואלבומי הכוויתים אתגרו יותר את האוזן - אבל כעת, לראשונה, כל הכישרונות של טסה מתאחדים תחת קורת גג אחת שמורכבת משילוב בין מלודיה שמשרה דיכאון ערבי אותנטי, אמין ומרעיד, לעיבוד ולהגשה של רוק מערבי בן זמננו.

השיר הזה גם מוכיח שוב שטסה הוא, בראש ובראשונה, מלחין מצוין (מה שלא כל כך רלוונטי לאלבומים עם הכווייתים), כך שבמובנים רבים, הגלות שהוא מדבר עליה פה מתייחסת גם למקומו כמוזיקאי תל אביבי וים-תיכוני ביחס לתל אביביות הים-תיכונית של פאר טסי, עומר אדם, עדן בן זקן וחבריהם. הוא הרי באמת לא קשור לדבר הזה. אפשר להבין מדוע הוא מרגיש גולה. בקיצור, זה מעולה.

(חמישה כוכבים)

דדי דדון - "מתוקה מהחיים" (3:09)

הבדיחה הבלתי נלאית הזאת סופרה כבר מיליון פעם (למשל, על ידי קוקו וסטיב, השרוף, אבי הזמר ובערך 93 אחוז מהאמנים שמסוקרים במדור זה וכלל לא מתכוונים להתבדח) - ובכל זאת, בזכות הטקסט המוצלח וההבעה הדבילית של אסי כהן, זה שוב די מצחיק. הבעיה היא רק שזה ימצה את עצמו בעוד עשר, תשע, שמונה...

(שלושה כוכבים וחצי)