נושאים חמים

מדור גיהנום 07: עשרים שנים ל"דוד סם", הסאטירה המלחמתית האנטי-פטריוטית שרק הופכת לרלוונטית יותר

שני עשורים לאחר צאת סרט הסלאשר/זומבי "הדוד סם", האמירות שלו מקוריות ומושחזות מתמיד, בעיקר כל עוד דולנד טראמפ בסביבה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

לפני כמה חודשים החלו לצוץ ברשתות החברתיות סיפורים על פועלו של דונלד טראמפ בימיה האחרונים של מלחמת המפרץ הראשונה. לפי הדיווחים, המיליארדר הקפריזי גייס צי מטוסים אזרחיים שהיו ברשותו כדי להשיב הביתה, בדיוק בזמן לחג ההודיה, חיילים אמריקאים שנתקעו בעיראק ובכווית. מעלליו הנדיבים של המועמד הרפובליקני אמנם התגלו מהר מאוד כשקרים, אבל הבהירו שהעם האמריקאי לא שכח את המלחמה שהיתה רק קדימון למלחמות הבאות. תזכורת קולנועית לכך אפשר לקבל ב"הדוד סם" של סרטו של וויליאם לוסטיג, שחוגג כעת עשרים שנים ליציאתו. בהתחשב בכך שהמעורבות הצבאית האמריקאית במזרח התיכון לא פסקה כמעט לרגע מאז, הוא רלוונטי לא פחות היום מאשר היה ב-1996.

שלוש שנים לאחר סיום המלחמה, נתקל ג'יפ סיור אמריקאי במסוק שהופל בשעתו בטעות על ידי האמריקאים עצמם. בתוך המסוק, הם מוצאים את גופתו המרוטשת של סמל סם הרפר. הוא מתעורר לחיים, חונק חייל אחר למוות תוך כדי מלמול השורה "אל תפחד, זו רק אש ידידותית" וחוזר לנמנם. בינתיים, בעיירה קטנה בארצות הברית, אלמנתו לואיז ממשיכה בחייה ואף מנהלת רומן עם השריף המקומי. מלבד זאת, היא גם בקשר טוב עם לזלי, אחותו של סם, ובעיקר עם אחיינה, ילד בן תשע בשם ג'ודי, הסוגד לדודו שנפל בקרב. עד כדי כך, שהוא מחזיק בתמונה ממסוגרת שלו על השידה ליד מיטתו, ומשחק עם עיטורי הגבורה שלו.

ג'ודי מתגלה למעשה כגיבור הסרט, ורובו של הסיפור מועבר לנו דרך עיניו. הוא לא מצליח להבין מדוע דודתו ואמו אינן שמחות לנוכח הבשורה שגופתו של סם סוף כל סוף נמצאה ושהיא בדרכה לארצות הברית. שתי הנשים מנסות להסביר לו בעדינות כי הדוד סם היה רחוק מלהיות גיבור. למעשה, הוא היה שיכור אלים שנהג להתעלל בשתיהן ובכל מי שנקרה בדרכו. הדבר גורם לאנטגוניזם מצדו של ג'ודי שטוף הפטריוטיזם, שרק מחכה להגיע לגיל הגיוס כדי להשתתף במלחמה האמריקאית הבאה. לאחר ארבעים דקות של מלודרמה משפחתית, האימה מתחילה בעת שהדוד סם יוצא מארון הקבורה ומתחיל לחסל את תושבי העיירה שבעצמם מתכוננים לחגיגות הארבעה ביולי – יום העצמאות האמריקאי.

הסרט הדוד סם (יח"צ)
החברה האמריקאית כחייל זומבי. מתוך "הדוד סם" (צילומים: יח"צ)

"הדוד סם" מתפקד כסרט סלאשר/זומבי טיפוסי, ולא היינו דנים בו כאן אילולא היה רווי סאטירה חברתית נוקבת, שגם כיום נשארה מקורית ומושחזת. הדימוי ברור: החברה האמריקאית כחייל זומבי שנהרג מאש כוחותינו וחוזר הביתה לחסל אמריקאים. הזומבי קם על יוצרו, אם תרצו. היפה הוא, שלוסטיג מראה באופן מפורש שהבעיה מתחילה עוד הרבה לפני זה. הצבא, לפי תפיסתו, משמש למעשה מגנט לאנשים עם נטיות אלימות, שרק מחפשים מסגרת לגיטימית לפרוק בה את כל אותם דחפים אלימים. הנקודה היא שלשלוח אותם למדינות רחוקות כדי להילחם את המלחמות שלנו היא לא פרקטיקה יעילה, כיוון שבסופו של דבר הם חוזרים הביתה טעונים עוד יותר.

הביטוי "הדוד סם" כשלעצמו מתייחס לדמות שהיא האנשה של הממשל האמריקאי, וזכורה כמובן בשל כיכובה בסדרת מודעות שעודדו אזרחים להתגייס לצבא במהלך שתי מלחמות העולם במאה שעברה. הפטריוטיות ויצר האלימות שלרוב מתלוווים אליה הן המנוע שמניע את סרטו של לוסטיג. הציטוט המפורסם של המשורר הבריטי סמואל ג'ונסון, "פטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנוול" מקבל טוויסט אצל הבמאי והופך ל"פטריוטיות היא ברירת המחדל של ילדים נאיבים ושטופי מוח". במציאות, יש לציין, נציגים של החיילות האמריקאים השונים מקיימים מפגשים שנויים במחלוקת עם תלמידים בבתי ספר ברחבי המדינה, במטרה מוצהרת לגייס חיילים עתידיים. הדבר אולי נשמע מטורף, אבל כדאי לזכור שישנן מדינות שבהן אפילו לא שואלים אותך אם אתה מעוניין להתגייס לצבא.

זהו סרטו האחרון כבמאי של לוסטיג, כיום הבעלים של חברת בלו אנדרגראונד, המתמחמה בהפצת סרטי פולחן בבלוריי ובדיוידי. היוצר גדל בניו יורק, על דיאטה עקבית של סרטי אקספלוייטיישן בבתי הקולנוע המטונפים של רחוב 42 בשנות השישים והשבעים, ועם רקע כזה, לא מפתיע כי הוא אחראי לאחת מיצירות המופת של ז'אנר הסלאשר - "Maniac" מ-1980 (ב-2012 יצא הרימייק המפתיע באיכותו של פרנק חלפון).

הסרט הדוד סם (יח"צ)
"אני עושה סרטים בשביל שוטפי הכלים והשליחים". מתוך "הדוד סם"

התסריט של "הדוד סם" נכתב עלי ידי התסריטאי/במאי המצוין לארי כהן, שהתמחה בסרטי ז'אנר עצמאיים מעוררי מחשבה (למשל "God Told Me To", "The Stuff") וגם פלירטט עם הוליווד בתסריטיו ל"תא טלפון" ו"סלולר" הלא מוערכים דיים. כהן ולוסטיג יחדיו גם אחראיים על טרילוגיית "Maniac Cop" החביבה והמדממת, שמספרת על שוטר מושחת החוזר מן המתים כדי לנקום בכל מי שדורש נקמה, וגם בכאלה שלא.

בעוד שהאנשים מאחורי המצלמה הם החלק החזק ב"הדוד סם", השחקנים שמולה ניצבים כצד החלש שבו. במיוחד יאמרו הדברים לגבי ג'ודי, אותו מגלם ילדון מעצבן שאפילו העמותה לזכויות הילד לא היתה מעוניינת להגן עליו. היחיד שמציל קצת את המצב, בתפקיד חברו ליחידה של סם שמנסה להכניס קצת שכל לראשו של ג'ודי, הוא המוזיקאי והשחקן האגדי אייזיק הייז זצ"ל, בימים שטרם השתבשה עליו דעתו ומהמגניב באדם הפך לסיינטולוג.

בריאיון שנערך בשנות השמונים, טען לוסטיג כי "אני עושה סרטים בשביל שוטפי הכלים והשליחים, כי אלה האנשים שאוהבים את הסרטים שלי". אך למרות הגישה הלא מתיימרת, יש ב"הדוד סם" הרבה חתרנות ואנטי ממסדיות, שהופכת אותו מסתם עוד סרט זומבים נשכח לתמונת מראה של אמריקה. כל זה נכון כפליים בתקופה של מערכת בחירות שכוללת בתוכה את דמותו הקיצונית והגרוטסקית של הדוד טראמפ - האיש שדמותו כמעט ומופרכת מדי אפילו עבור עולם הקולנוע.