נושאים חמים

קראו את פתיחת הספר "אתה שוטר בירושלים" של בן פול

קצין משטרה מתעקש לחקור את מותה הסתמי-לכאורה של זקנה אחת בחצר בתיז אכר, על קו התפר בין מערב העיר ומזרחה. במהלך החקירה הוא נתקל בנזיר שברח מעברו, בנרקומן ושמו יהודה לוי ובשורת דמויות נוספות שיוליכו אותו לאיבוד בכאוס הרצחני של העיר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אתה שוטר בירושלים (יח"צ)
"אתה שוטר בירושלים" (צילום: יח"צ)

אוֹלִי שִיטֶ, פלט הנזיר. מה, שאלתי, מה? פתאום הבנתי שהוא מקלל, חרא קדוש. חשבתי שאסור לכם לנבל את הפה, אמרתי, איזה מין נזיר אתה, נזיר אידיוט, השיב במבטאו העגול, המתנגן. אחר כך הבנתי שאמר הדיוט.

נזיר הדיוט, כלומר לא ממש נזיר שנשבע נדר נזירות אלא מין פועל שחור של המנזר. העיצורים שלי פֶּעוּרימֶ אמר בהתנצלות, נופף בידיים, והפעם צחקתי והוא התרווח בכיסא ואמר, אני הוגה שיט בטי"ת סגולה במקום שווא נח בסוף מילה ופרש ידיים באוויר בחוסר אונים מוגזם, חביב, איטלקי. כבר לא צחקתי. שתקתי. בכוונה. חיכיתי. זאת הטקטיקה שלי.

כעבור זמן אמר לי שהמבטא נגרר אחריו כמו צל ואני שאלתי אם ניסה להיפטר מהמבטא, אם פחד שהמבטא יסגיר אותו, אבל זה היה הרבה יותר מאוחר, לקראת הסוף. בחקירה הראשונה עוד לבש את הגלימה החוּמה חגוּרה בחבל ואסף את שערו בעורף לקוּקוּ עבות בצבע חלוּדה בהיר וגידל זקן פרוע, בהיר יותר מהשיער ומפוספס שיבה כמו היפי מזדקן. הוא דיבר ברהיטות וברצון. פטפט בקיצור. סטה לפרטים לא רלוונטיים. לא הפרעתי לו, הטריק הוא לתת להם לדבר.

השמש, סיפר, נטתה לערוב על גוש האבן הקודר הכלוּא בין החומות אך במזרח, מעל מדבר יהודה, עוד היו השמים ורוּדים ("כעין הפנינה") וצלעותיו החשופות של הר הזיתים הבהיקו בלובן עצם זרחני מתוך האפלולית הנאספת, הניגוד בין יופיים של השמים ("זוך השמים") לכיעור שלרגליו ("עליבות החומר") הלם בו ("היכני אל החומש") כאילו לא חי בירושלים מזה תשע-עשרה שנים, עשרים אם מחשיבים את השנה הראשונה שאותה, אמר וחייך, זכר רק בִּטוּשטש, במטושטשֶ, תיקן את עצמו וחייך אלי בתמימות מבעד לזקן.

הוא שלף את היד מכיס הגלימה והסתכל בעיון, אמר לי, במקשי הנדנד (הוא קרא לנייד "נדנד" וחשב שזה מצחיק). הוא לחץ על מקשי הנייד הוורוד של הילדה. קודם 100, ואז צלם ("צֶלֶם"!) של אפרכסת ירוקה. אצבעותיו רעדו על המקשים השחוקים. הוא היה מבוהל. לא חש צער על הגוף המוטל לפניו. בחקירה הודה שלא חש צער והסביר לי שהוא מאמין בחידה אך לא בפתרון החידה. אין הוא מאמין בהשגחה פרטית, אמר. כלומר, אינו מאמין באלוה רחום וחנון כשם שאין הוא מאמין באל קנא ונוקם, רוצה לומר, אנושי, ומעדיף לדמות את מהלכם הנסתר של החיים למבוך שבו עליך לגשש את דרכך מנקודת המוצא ולמעוד באפלה, אמר, ואם לדייק אמר מועד באימה חשכה בין הקירות הנסגרים עלי עודי נאבק במפלצות עד אפול בחטף לַבּוֹר, ובמקרה הגרוע עוד אזחל ואתפתל ביגיעה על ארבע ולבסוף על גחוני עד פתח היציאה ואך מעת לעת אדמה להבחין ברמז שמים מכּוּכבים ומשב אוויר יחלוף על פני, אני מצטט מילה במילה, שמרתי לי את התמלולים במחשב האישי. עברתי על החוק. במודע. אבל לא הדלפתי. למי אדליף? לתקשורת? לארגוני השמאל? למעצמה זרה? למי?

הכול ידוע והרשות נתונה, דִקלם לי הנזיר הזה בחקירה. כן, אמרתי. הגוף הגדול המקופל על מרצפות האבן בחצר נראה עזוב ושומם, כמוהו כבית שננטש מזמן, סיפר הנזיר. מתי? הוא ידע, וליתר דיוק הרגיש שלא חלף זמן רב. כמה זמן? מחצית השעה, שעה, לא יותר. איך זה ייתכן שאף אחד מכל המון השכנים לא עבר בחצר ולא הציץ מהחלון כל הזמן הזה? אכן מוזר, לא ייתכן, הודה. הוא התגבר על הסלידה הטבעית והתכופף להסתכל בפניה של מרת ראובנה. הפנים היו מופנים כלפי מעלה בזווית לא טבעית ביחס לגוף. בפינת המצח נפערו שפתי פצע זעיר מתחת לקו השיער הדליל שנגלה עקב שהשביס הוזח ונשמט קמעה. "קמעה", כך אמר. בחיי.

קרום דק של דם נקרש על הפצע וקצת דם ("זרזיף") זלג אל העין הפקוחה לרווחה והתפצל ברשת חוטים ("כעין שרטוט יובלי נהר על גבי מפה"). הוא נגע בזהירות בלחי נוקשה וקרה למגע ומיד משך את אצבעו. עור האדם אינו משמר טביעת אצבע, ניסה להרגיע את עצמו. הוא הרבה לקרוא ספרי בלש. ספרי בלש? כן, בזמנו הפנוי, אחד מהם, לא זכר מי, אולי עוזרו של נרו וולף, מי, על מה אתה מדבר, הוא לא הצליח להיזכר בשמו, שם אמריקאי, אז עמדת מעל גווייה של השכנה שלך וניסית להיזכר בשם של ספר בלש?! לא, של עוזר הבלש, שם מטופש, אמריקאי, ארצ'י, נזכר, אותו ארצ'י נהג לגחון על הגופה ולהצמיד אצבע ללחיה על מנת לקבוע כי מתה היא, ללחי או לצוואר. ספרי הבלש המשומשים שקרא היו מיושנים, הוא ידע שהם, איך אומרים? אבד עליהם הכלח. במבטא שלו הכול נשמע נעים. וקליל, כמו משב רוח קלה, כמו לצאת מהתחנה במרכז העיר ולשכוח לרגע מי אתה ובמה אתה עובד.

בגניבה, כך אמר, בגניבה שפשף את האצבע בגלימה ותיאר לעצמו כיצד יתגלה לנו במעבדה רסיס מרשיע מתעודת הזהות הגנטית שלו על עורה של המתה. צחקוק. מבוכה. שתקתי, נתתי לו להתבשל קצת. לפחֵד. זאת העבודה שלי, להשליט פחד. אין שלטון ללא פחד. אבל הוא לא התבלבל ולא נבהל. לפיכך, מיהר והוסיף, לא נכנע לדחף הטבעי לעצום את עיניה. נדמה לו שהתחילה כבר ל... לתת ריח חריף. להסריח? שאלתי, אולי היה זה ריחה הרגיל, ריח הזִקנה, השיב בהיסוס. חום כבד שרר כל אותו שבוע ומאז ראש חודש אב, אמר הנזיר. הוא דיבר הרבה. לרוב הם מנסים לשתוק. שותקים קצת ונשברים. רק מעטים, המנוסים, עומדים בשתיקה. הפושעים הכבדים. האמיתיים. והאידאולוגים. לראשונה בכל שנותיו בירושלים פקדה את העיר לחות מעיקה ומנוגדת לאקלימה המדברי, המשיך וסיפר בנחת. נזיר פטפטן. לעניין, אמרתי. דבר לעניין. מה ראית?

מרת ראובנה היתה משוטחת על צדה על אבני המרצפת מאחורי הבְּאֵר. זרועותיה היו פשוטות לפניה ורגליה מקופלות היו כגפי חרגול ענקי מתחת לשמלה המופשלת. לבושה היא היתה בגוני לבן אשר התמזגו באבנים הישנות הסדוקות ובאבק. לבן שאינו לבן אלא צוהֵב, בגון ציצי העשב החרוך והחרוּלים בחצר, אמר הנזיר. לקראת שבת, מדי ערב שבת ועד מוצאי השבת, לבשה מרת ראובנה לבן. לבן צוֹהֵב מכביסות ומזוקן, מכף רגל ועד ראש. האח אליעזר סבר שמא אלה תכריכים. זאת אומרת שהתכוננה למוות? הוא לא ידע. אף לא ידע אם היהודים נוהגים להתעטף בתכריכים.

הוא נאנח והעיר פתאום שהמוות לא חננהּ ביופי. תריסר, לפחות, אולי אף עשרים צלצולים צורמים נקבו באוזנו עד שנענה לו קולה העוין של המוקדנית. השיחה היתה מבחן קשה והוא נאלץ להרים קול ושמע שוב את מבטאו הנוכרי מצטלצל בדומיית החצר, ומקץ הוויכוח עם המוקדנית רעדו ידיו מרוב כעס ואף התקשה להשתיק את המכשיר. ממש כעסת, מה? למה? למה בדיוק כעסת? הטיפשות מכעיסה אותו תמיד, הודה, טרם השכיל לבער מקרבו הכעס הגדול ולהשלים עם הטיפשות, וזה חטאו הוא, אמר, אחד מחטאיו, ליתר דיוק, ולא, אל לי להתפלא, גלימת הנזיר אינה חיסון נגד חטאים.

צליל נקישה פתאומי קטע את הרהוריו. הוא הסתובב וראה את חבורת הזאטוטים, לטושי עיניים ונטועים בשורה עורפית בסדר עולה לפי הגובה. הוא בלע רוּקוֹ והיטה אוזן וזיהה את הצליל, נקישת לשון בשיניים, בוקע בהפסקות קצובות מפיה הפעור של הילדה. בּיתלֵמֶ אמר, שכח לא להבליע את החי"ת ולהקפיד על שווא נח בסוף מילה. קולו נשמע באוזניו שלו שנוּק. כך אמר: שנוּקֶ. מטבע הדברים שכח מהילדים כשם שהילדים התעלמו ממנו ומהוראותיו. לפני המוות עמדו כולם שווים. באמת? שווים? שאלתי בשקט, בחביבות, כאילו אנחנו בשיחה פילוסופית.

האח אליעזר פרש את זרועותיו לצדדים כדי לחצוץ בין הגופה לבין הילדים בעזרת הגלימה, צעד שני צעדים קדימה ומתח את הזרוע לפנים והושיט לילדה את המכשיר הוורוד השרוּט ששאל ממנה. באותו רגע היו כל חושיו ערים באופן לא שכיח והבחין בפרטים רבים. כמו למשל מה? או, ובכן, עסיס תאנה הכתים את נעל הבובה הקטנה, המהוהה של הילדה. תפר פרום תחת בית שחיה השמאלי בשרוול התפוח של השמלה הנוקשה מכביסות, וצרה מדי. הוא ראה הכול בצלילות נוקבת, אמר לי ועיניו תעו אל החלון המסורג, האטוּם מאבק שתקוע בעומק הקיר במשרד שלי. קיר אבן עבה. מזמן התורכים . בסוף כולם נתקלים בקיר, בהתחלה מגניבים מבט, אחר כך מסיבים את המבט.

אז מה ראית שאלתי, הכיתי באגרוף בשולחן, קיללתי בלי קול, כמעט בקול, הוא שיגע אותי כבר (רק כעבור זמן, בדיעבד, במבט לאחור, מתבררת חשיבותם של פרטים מסוימים, מבשרי רע, נאמר). ראיתי את הילדה, השיב. שערה מסולסל וַיתמרד לפרוץ מקלעי הצמות הזעירות, המתוחות להכאיב על עור הקרקפת. ראיתי רצועות עורה בין קלעי הצמות והנה בהירות מעור פניה הן. ראיתי קצוות הצמות המזדקרות לצדי הראש וכל אחת ואחת מהן קשורה בסרט בד ורוד, בוהק כשמלתה וכקצה הלשון הלחה המשתרבבת ברווח בין שיניה הקדמיות, הצחורות אך מעוקמות. חבל, אמר. אני מצטט מילה במילה. חבל, מעוקמות הן. כמעט העפתי אותו מהמשרד. מה ראית? שאלתי שוב, ריסנתי את הקול, לא צעקתי. כמו כן, המשיך ואמר, ראה את היד הכהה, יד שמפרקיה דקים וכמו הושלם כבר עיצובם, מורטת ומורטת בשולי חצאית הטוּטוּ, מה זה, מה זה? צרחתי, טוטו, השיב בתמימות, זוהי חצאית הרקדנית במחול קלאסי, וגם את ידה השמאלית של הילדה ראה, מהודקת ומצמידה בכוח אל בטנה את כפו של ואלד היימנות אשר התקשה עדיין לעמוד על רגליו והתנדנד קלות כשיכור קדימה ולאחור.

עיניו של הפעוט, אמר האח אליעזר בחקירתו, התרחבו לשני אגמים אפלים וזוהרים מהתרגשות. מאחוריהם עמד כַּלֵבּ ומאחוריו אחיו הגדול, החירש אילם, ושניהם חשפו אותן שיניים צחורות במין העוויה קפואה דומה לחיוך על פניהם הכהים והיפים, שובי הלב. שוברי הלב. גם אני מרגיש לפעמים משהו לילדים השחורים, אבל לא אמרתי לו. שוברי הלב. לא רק הילדים. גם המבוגרים שמחייכים כמו ילדים בשבת אחר הצהריים כשהם חוגגים את החתונות שלהם לבושים במיטב מחלצותיהם. בשבת אני רואה אותם, בדרך כלל אין לי זמן לזה, להסתכל במסתננים, אני מסתכל באשרה, יש או אין, אבל לפעמים בשבת בצהריים, במשמרת המתה, אני רואה אותם עולים ויורדים בחבצלת, ברב קוּק, לפאבים בנחלת שבעה. יש כאלה שחולפים על פני התחנה בלבוש המסורתי שלהם, לבן כשלג, עטופים באריג לבן כאילו ירדו הרגע מהרים נידחים. באמצע העיר, חוצים את תוואי הרכבת הקלה. בשבתות. לא ייאמן. שותים להם בירה בשבתות ורוקדים, נדחקים ביחד בצפיפות ומנענעים בכתפיים לקצב מוזיקת הציפורים שלהם באיזה חתונה או חגיגה שלהם בגן סאקר או בגן הפעמון בין עצי הזית או בפאב בנחלת שבעה חמש דקות מהתחנה ואנחנו מניחים להם, בשבתות אנחנו מניחים להם. האח אליעזר דיבר ולא הקשבתי, איבדתי אותו לרגע. הוא הרגיש צביטת בהלה בקרביו וידע בוודאות שמישהו מתבונן בו. כן, אמרתי במתיחוּת פתאום, בדחיפוּת, תמשיך.

עיני הילדים היו מרוכזות בגווייה, הם שכחו כליל מקיומו, אמר. המוות כישף אותם. הוא נשא ראשו וסקר שורת החלונות באגף הצפוני של החצר, מאחורי צמרת הזית ושני עצי הברוש המדובללים. החלונות היו חשוכים. הוא לא זכר שראה אי-פעם את החלונות כולם חשוכים. הביתה! צעק, עיווה פניו באיום ושלח יד לצווארונו של הגדול החירש שאת שמו לא זכר, שוּ שוּ שוּ, כּוּל ליג'י הביתה! הילדים היססו רגע, לקח להם רגע להתעורר מן החלום (גם אני נדמה היה לי שאני חולם, או מקשיב לחלום) ואז ברחו מהר ככל שנשאו אותם רגליהם. הערב ירד. משב רוח הערבית המיוחלת בא ורשרש בזית, צינן את פניו המיוזעים ורפרף בשערותיו ובזקנו. עוד תאנה שהקדימה להבשיל נשרה מן העץ החולה והתפצחה בצליל מחריד על שפת הבאר. מלבד רחש העלים ושריקת הרוח מן המדבר שרר שקט, אותו שקט, אמר בחקירתו, שלמד להכיר במרוצת השנים, כלומר שקט טעון, בוודאי לא שליו ולא מרגיע כי אם הרה אסון דווקא, שקט שיופר בכל רגע ביבבת צופרים או בזעקת שבר נוראה או בשירה אדירה ודנדון פעמונים, תפילות נזעמות במערכות ההגברה המשוסות זו בזו, כך בדיוק אמר, משוּסוֹת, ונביחות קטועות הבוקעות ממכשירי הקשר שלנו ומטחי היריות, נפצים וזיקוקי דינור, טרטור מסוק, חריקת בלמים או שעטת פרסות הסוסים שלכם, אמר וחייך אלי, או סתם בכי עיקש של תינוק וצרחת חתולים מזדווגים ודו-שיח בשפה האמריקאית, או בספרדית של אמריקה הלטינית, דו-שיח מלאכותי כמו האפקטים המיוחדים, אין הוא יודע מה שם קוֹרַא לאפקטים בעברית, האפקטים בפס הקול של סדרת מתח על המרקע בבית בודד בשכונה רחוקה בשעת לילה מאוחרת והמון רעשים אחרים לא מזוהים, כל צלילי החיים העוינים הנישאים ובאים בבהירות נוקבת מן השכונות הבנויות בצפיפות על מדרונות הגיאיות והרכסים סביב סביב בדיוק כמו החצר הזו, אמר לי האח אליעזר בעדותו, על עשרות הנפשות המסוכסכות המאכלסות אותה, אשר שנאו אהדדי, כך אמר, אהדדי ובכל מאודן את אלוהי שכניהן, את מבטאם ואת הריח הנודף ממאכליהם. לא בהכרח בסדר זה, אמר וחייך אלי.

הוא אימץ את עיניו לבדוק מה השעה בשעונו, סיפר. הוא לא הרכיב משקפי קריאה ולא היה לו נייד. על הנייד אפשר לראות את השעה על הצג המואר, נכון, אבל אין זו סיבה לרכוש נייד, איני נזקק לשום מכשיר, אמר, אבל לא בחקירה הראשונה אלא בהמשך, כשבאתי לחקור אותו במנזר, במחסן הכלים שלו, איני נזקק למכשיר אלא אם יכול להבין מהלכו ולתקנו במו ידי. לא, לא מצוות הכנסייה היא. בחירתי האישית היא. יופי, אמרתי, יופי. אז גם מחשב אתה לא משתמש. משתמש, אמר וחייך בביישנות ופרש את הידיים לצדדים בתנועה שעוד אלמד להכיר. משתמש מדי יום ביומו, אמר וחייך.

עברו דקות אחדות מאז שהזעיק את המשטרה. לא היתה כל סיבה לצפות שיגיעו מיד, אף כי בירושלים הכול יכול לקרות. אתה צוחק עלינו? שאלתי, חלילה לי, ענה והסתכל לי בעיניים ברצינות תהומית. רק אחרי שהלך התחלתי לחשוד. כך היה גם בפעמים האחרות, ברגע שלא עמד מולי, כשלא היה נוכח, התחלתי לחשוד שהוא צוחק עלי. כל הזמן. הוא ניסה לרוקן ראשו מרחשי העולם הזה ולהתרכז במסתורין של המוות, סיפר לי. ההתרוקנות הבלתי נתפסת של הגוף, על כך חשב, אמר בחקירה הראשונה, אך ממה? מה ממה, אמרתי מותש והוא הנמיך את הקול המוזיקלי והסתכל שוב הצדה, לחלון. רוח החיים? הנפש? מלמל. אוקיי, אמרתי בשקט וקמתי מהכיסא. אוקיי. אין מה להתעצבן, אמרתי לעצמי, אני מכיר את הטיפוס. בתחנה עוברים עשרות כאלה, מאות, אלפים. כל ירושלים מטורפת. הוא ניסה לחשוב על נשמת המנוחה ולא יכול להתיק עיניו מגוש הבשר המת. כף רגלה הימנית של מרת ראובנה היתה כלואה בנעל אורתופדית גבוהה ומגושמת מעור מחורר בצבע בז'. אוקיי, אמרתי. עכשיו אתה מדבר. תמשיך.

בהונותיו שלו התחפרו בסנדל, התכווצו כחילזון בשריונו, אמר, לא פעם דרכה מרת ראובנה בשוגג על רגלי, סיפר לי וצחק לראשונה, ממש צחק. צחוק נעים. על הסוליה המרופטת ניתן עדיין לזהות את המספר עשר וחצי, מספר אמריקאי, הערתי, מספר נעל גדול לאישה, לא? אכן רגל נפילים היתה לה, למרת ראובנה. שוב צחק בשקט אבל מיד חדל. שם יד על הפה. אבקש את סליחתך, אמר.

כף הרגל השמאלית היתה מסובבת הצדה בזווית ישרה לברך, כלומר מעוותת, ונראתה עירומה ללא הנעל, עירום זקן, מביש. יחפה אתה מתכוון? לא יחפה, גרובה היתה, גרב צמר מדובלל ואיבד צבעו, האפיר, כמו עור השוק. הוא הסתכל סביב וחיפש את הנעל השמאלית בין שורשיו המתים של עץ התאנה והלאה משם, ברדיוס מתרחב והולך. הצצתי בדו"ח: הנעל נמצאה על ידי הבלש רמי בתוך הבית. נו, שאלתי, אז איפה היתה הנעל? לא מצאתיה, אמר, חידה היא.


"אתה שוטר בירושלים" / בן פול, הוצאת כתר, 312 עמודים.